אלמנת החייל שנהרג התבשרה בצורה מזעזעת: "אל תשלחו הודעות אף פעם"

בסוף השבוע הותר לפרסום כי אלירן יגר הי"ד מתל אביב, נפל בקרב בדרום רצועת עזה, והוא בן 36 בנופלו. הבוקר (ראשון) אשתו, עדני, התראיינה ל'מאקו' וסיפרה כי קיבלה את הבשורה הנוראה בצורה מזעזעת. "דקה קודם קיבלתי הודעה מלחיצה ונורא נבהלתי. אל תשלחו הודעות אף פעם, אף פעם. זו הייתה הודעה ממישהי ששמעה כבר. היא אמרה לי שהיא נורא מצטערת, ולא הבנתי על מה. חשבתי שהוא פצוע. היה לי טלפון של מישהו מהמחלקה שלו, התקשרתי אליו, הוא לא ענה. תוך כדי, שמעתי את הדפיקה בדלת. הלכתי לדלת באינסטינקט ופתחתי אותה. כשראיתי את שלושת הקצינים ידעתי שזהו.

אמרתי להם: לא, בבקשה לא. אבל זהו, הוא כבר היה מת. הוא היה מת כל אחר הצהריים הזה. הייתי בג'ודו עם הבן שלי, היה לו טקס חגורה. צילמנו לאבא את כל הטקס. שלחתי לאלירן את הסרטונים עוד לפני, אבל זה כבר לא היה משנה. הוא כבר לא היה שם לראות את זה".

באשר לשאלה על מידת ההבנה של הילד באשר לפטירתו של האב היא עונה כי  "לספר לו זו הייתה השיחה הכי קשה שעשיתי בחיים שלי. אמרתי לו: באביק, אתה זוכר שאבא בצבא, הלך להילחם ברעים? אז אתמול היה קרב. אבא הגן עלינו, הוא היה גיבור, ובמהלך הקרב הזה היה כדור, לא יודעים בדיוק מאיפה, שפגע באבא ואבא מת. הוא לא יחזור. איתן הסתכל עליי עם העיניים שלו ושאל אותי: 'אז מי יהיה אבא שלי?'. אמרתי לו: אבא תמיד יהיה אבא שלך, תמיד. הוא אמר: 'אבל אמא, ראיתי בטלוויזיה שאפשר לנפח מישהו ושהוא יחזור לחיים. אפשר לנפח את אבא?'. אמרתי לו: באביק, אי אפשר לנפח את אבא, זה רק בטלוויזיה. אבא מת, הוא לא יחזור. זו הייתה שיחה שוברת לב שבסופה אמר לי: 'אמא, אין מה לעשות, אלה החיים, אבל אוף'. אמרתי לו: זה ממש אוף".

בהמשך היא ספדה לו: "הוא היה ההפך ממני כמעט בכל מובן. הוא היה בן אדם יציב, מסור, אוהב עבודה קשה. עבד קשה בתחביבים שלו. הוא היה רץ, שוחה, אופניים, עושה איש ברזל, אהב נגרות. אהב לטייל, לקום מוקדם בבוקר, הוא היה מושבניק כזה, היה בו שקט ויציבות מצד אחד אבל גם הסתערות על משימות, נחישות ודביקות בדברים שרצה לעשות או דברים שהאמין בהם.

הוא היה האבא הכי מסור. היה אבא מדהים, אבל לא מושלם, כל הזמן רצה לדעת יותר, להיות יותר טוב בתגובות שלו, להיות אבא יותר מוצלח. הוא היה הורה הרבה יותר דומיננטי ממני, בטח לאיתן. כשהייתי ישנה בבקרים הוא היה קם ובונה עם איתן דברים, הם היו יושבים שעות. אלירן היה מהנדס, אהב מאוד לבנות. בנה איתו אינסוף פאזלים, רכבות ומגנטים. הייתי קמה והיו יצירות מדויקות להחריד, כמו שמתאים לאלירן, אבל אף פעם לא מאיזה ספר, תמיד משהו יצירתי ומקורי. איתן היה רוצה משהו ואלירן היה מאלתר את זה.

כשהיינו נוסעים לחוץ לארץ הוא היה לוקח אותי למוזיאונים שכוחי אל של מטוסים, כי אהב מאוד הנדסה ופיזיקה. שעות היה מסביר לי איך בדיוק המטוס טס, מהי מהירות, איך מחשבים מסה, איך בנויים גשרים. אלה דברים שהלהיבו אותו מאוד. אלירן היה איש שקט, אבל הייתה בו עוצמה שקשה להתעלם ממנה. הוא היה האהבה הכי טובה שהייתה לי, הבן זוג הכי מדהים שיכולתי לבקש. הוא אהב אותי בכל הכוח. שמחה שהיה לי את זה. אני אסירת תודה לו".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!