התסביך הפנימי של הפלג הירושלמי • טור

הסתדרות העובדים
אחרי המגזר החב"די המחוזר בלהט על ידי המפלגות החרדיות (ולשווא. בהעדר סמכות מרכזית, כל חב"דניק מצביע למי שמתחשק לו מתוך הקשת הימנית, עם עדיפות למפלגות קטנות שלא עוברות בדרך כלל את אחוז החסימה), הטרנד החדש של בחירות תשע"ה הוא החרדים העובדים. מי שהיו החצר האחורית והדוממת של הציבור החרדי זוכים כעת לראות את שמם נישא בפי ראשי המפלגות החרדיות. גפני לא מפסיק לדבר בשבחם, דרעי מבטיח להם חוקים לאפליה מתקנת כמו למיעוט הערבי, ואלי ישי נשבע להם שהוא עצם מעצמם ובשר מבשרם. במיוחד הוא מגנה את קמפיין החרד"קים נגד המתגייסים החרדים לצבא. קמפיין שמריצים אנשי החוג הירושלמי המחזרים אחריו בלהט ועל כך בהמשך.

דא עקא שאיש אינו מסוגל להגדיר במדויק מי הוא ומה הוא חרדי עובד. אם החלוקה היא בין הסקטור הלומד, שכולל אברכים ורבנים בלבד, ובין כל היתר, הרי שלא מדובר בסקטור של מיעוט אלא ההפך. הרוב המוחלט של היראים לדבר ה' עובד לפרנסתו מעל גיל מסוים. מי ככלי קודש ששכרו כצידו, מי בשירות הציבורי ומי במקצועות החופשיים. בין האחרונים יש גם כמה עיתונאים. גם הסקטור הלא עובד אינו יושב ומחכה שימטירו לו מן מהשמיים. האישה יוצאת לעבודה ואף היא נמנית בקהל החרדים העובדים. אז למי בדיוק הכוונה?

בישיבות הסגורות של מטות ההסברה במפלגות החרדיות נוטים להשתמש בביטוי 'החולצות המשובצות', כאשר הם שוברים את הראש איך לקושש מהם קולות. מדובר בשם קוד לחרדים בעלי צביון מודרני ורמת חיים גבוהה יחסית, מהסוג שלא בודק אם יש תעודה של 'שארית' בפתח המסעדה החביבה עליו, ודיו בזו של 'בית יוסף'. אם עליהם מתכוננים לשפוך את הכסף במערכת הבחירות זו ברכה לבטלה. הקהל הקטן והאינטליגנטי הזה לא זקוק לתעמולת בחירות כדי לדעת למי להצביע. חלקם הגדול כבר עזב אותנו אלקטוראלית מזמן.

במקום בזבוז הזמן והכסף הזה ייטיבו לעשות המפלגות החרדיות אם יפנו לציבור הענק של החרדים העובדים עם החולצות הלבנות (מקסימום שרוול קצר). הציבור הזה מצביע אמנם למפלגות החרדיות תחת הציווי של ככל אשר יורוך אך עושה זאת לעיתים קרובות בחירוק שיניים. בקלפי זה לא משנה כמובן מדוע באים להצביע אך מי שבא רק כאנוס על פי הדיבור לא עושה זאת כאשר יש לו תירוץ לכך. קצת צינון וגשם קל, או עבודה מחוץ לעיר, שלא לדבר על נסיעה לחו"ל שממש אי אפשר להקדים או לאחר אותה. יפה העיר בשעתו ח"כ הרב ישראל אייכלר שאחוז ההצבעה במגזר החרדי לא הרבה יותר גבוה מהמגזר הכללי. הנה אחד ההסברים לכך.

הציבור העובד שבתוך המחנה הוא קהל שקוף שנזכרים בו רק בין בחירות לבחירות. עיקר תשומת ליבם של הח"כים מוקדשת לענייני תקציבים למוסדות החינוך והארגונים החרדיים לסוגיהם השונים. על הדרך, ואם זה לא גוזל זמן מיותר, הם עוסקים גם בנקודות זיכוי למעונות היום ובהנחות בארנונה למי שלא שירת בצבא. צרי עין יאמרו שגם כאן העיסוק הוא פועל יוצא מדאגה לסקטור הלומד הנזקק מאוד לשני האלמנטים האמורים וכי אם היה מדובר בעובדים בלבד זה היה אחרת. לא ולא. בזמנם החופשי הח"כים החרדים עוסקים בזה למען כולם.

לציבור החרדי העובד שבתוך המחנה אין באמת צורך בחברי כנסת מטעמו אלא רק בשינוי סדר העדיפויות של הח"כים הנבחרים ישירות על ידי גדולי ישראל. גפני את ליצמן ודרעי את יצחק כהן הם פרלמנטרים מעולים. שני האחרונים גם עבדו קצת לפרנסתם קודם שעברו לשדה העסקנות הציבורית ומכירים את המטריה. בעיקר מה שנדרש מהם זה להיכנס באומץ לבעיות פנים מגזריות קשות ולהפעיל לשם כך את הכוח שיש להם. ויש להם.

הנושא המרכזי המטריד את החרדי העובד הוא ההתייחסות. היו היה פעם אידיאולוג חרדי שהסביר כי חרדי עובד צריך להיות במצב של 'שפוף ובוכה' על כך שפרש מספסל הלימודים. האידיאולוג הנ"ל עדיין חי, קיים ובועט, אך לאחר שהוגלה מעמדת ההשפעה המרכזית שלו לביטאון של חוג שוליים השפעתו ירדה קמעא. סימנים לכך ניתן לראות בשינוי הקו של העיתונות המפלגתית החרדית המשתייכת למיינסטרים המשנה לאט לאט את יחסה לאדם העובד. אם תימשך המגמה הרי שבתוך עשור שנים חרדי עובד במגזר הליטאי ירגיש כמו עמיתו במגזר החסידי. שווה בין שווים - עד שזה מגיע לצמרת הרוחנית בפניה כולם מרכינים את ראשם בכניעה - לא שפוף ולא בוכה.

אבל עד שהשינוי בתקשורת החרדית הממוסדת והאידיאולוגית (למעט בעל ההשקפה הידוע שזקוק לציבור עני וחלש כדי לשלוט. והסיבה ברורה: כל חרדי שיוצא לעבודה יוצא מיידית גם מטווח שטיפת המוח שלו) יחלחל כלפי מטה, יש פצע מדמם אחד הזקוק לטיפול מיידי: הקבלה למוסדות החינוך. בעלי החולצות המשובצות כבר הבינו מזמן שהם צריכים לדאוג לעצמם והקימו מוסדות חינוך טובים לפי טעמם ורוחם. בתווך, בין ציבור הלומדים והאליטה של העסקנים (גילוי נאות: גם לעיתונאים אין בעיות במוסדות חינוך), ובין אלה שהקימו מוסדות לעצמם - נמצא הקהל הענק של החרדים העובדים עם החולצות הלבנות. בישובים החרדיים הגדולים כמו ירושלים ובני ברק האפליה נגד העובדים כמעט שלא מורגשת. בישובים החרדיים החדשים כמו אלעד ומודיעין עילית זו מכת מדינה.

בדרך כלל הצרות מתחילות מאברך חם מזג אחד (לרוב יוצא ישיבה תיכונית שהתחרד והפך לקנאי כדי להסוות את מוצאו) שקם בוקר אחד ומחליט שלא יתכן שילדיו הטהורים ילמדו עם בניו של מי שמתפלל במניין של שש בבוקר ויוצא לעבודה. הייתכן? שופך האברך את ליבו בפני מנהל המוסד, ששרוליק או פייגי שלי ישמעו מהבן או הבת של ההוא ביטויים שלא על טהרת הקודש, שאני עוד זוכר אותם מהזמן שלמדתי ב'ישוב החדש'? לא ולא. צריך לפתוח כיתה מיוחדת לבנות אברכים או לסנן כבר מכיתה א' את בני המשפחות שלא מבינים את המשמעות האמיתית של כפיפות למרנן ורבנן. מה כבודו אומר? שמשרד החינוך יעשה בעיות ויפסיק תקציבים? בסדר גמור. יש לנו קבוצה של הורים שכבר דיברה עם הרבנית זלאטוביץ שמוכנה לפתוח לנו סמינר נפרד. ראש העיר כבר מסכים.

ומה יעשה מנהל המוסד ולא יפלה? אז הוא מפלה. פותח כיתה נפרדת או שמתחיל סינון קפדני בכיתה א'. על פי רוב הסינון גולש גם למגרש העדתי ואיכשהוא מתברר שלמרות שהדיבורים היפים הם על מסגרת לבני השמן והסולת בלבד, בפועל מרבית הנשארים בחוץ הם ספרדים. גם עובדים וגם אין להם קשרים עם העסקנים המקומיים הרואים את עצמם חלק מהאליטה התורנית על אף שלא פתחו ספר מיום שקיבלו את הג'וב הפוליטי הראשון.

אם הח"כים החרדים מחפשים דרך לליבם של החרדים העובדים שבתוך המחנה הם לא צריכים לערוך עבורם כינוסים נפרדים, וגם לא להצהיר הצהרות על חוקים נגד מניעת אפליה במקומות עבודה נגד חרדים. בתחום זה החקיקה לא אפקטיבית (עיין ערך החוק האוסר אפליית נשים בקבלה לעבודה הנעקף על ידי הסקטור הפרטי באלף ואחת שיטות). המאבק נגד האפליה צריך להתחיל בתוכנו, וכאן דווקא יש לח"כינו עוצמה בלתי רגילה. הם אלה שיושבים על ברז התקציבים של כלל המגזר החרדי ובמיוחד של מוסדות החינוך. הם גם אלה שמתמודדים יום יום עם התרגילים של פקידי משרד החינוך לפגיעה תקציבית במוסדות. הם יכולים לכופף את ידי המפלים, אבל אפילו לא מנסים לעשות זאת.

האמת, היה מי שניסה ונכווה עמוקות. לפני כשלוש שנים, ביושבו על כסא ממלכתו בראשות ועדת הכספים החל ח"כ הרב משה גפני לעסוק קמעא בנושא שכר הלימוד הגבוה במוסדות החינוך ובמיוחד בתלמודי תורה. העיסוק החל בעקבות פניות של הורים ושני עיתונאים שביקשו להבין את חוסר הסימטריה בין התקציבים שהלכו וגדלו לת"תים (והימים ימי תור הזהב של החרדים בממשלת ביבי השנייה) ובין שכר הלימוד ההולך ומטפס כלפי מעלה.

חישובים שנערכו על ידי מומחים לדבר העלו כי מוסדות רבים, ובעיקר אלה השוכנים במבנים משלהם ואינם משלמים דמי שכירות, הפכו למכונות להדפסת כסף. התופעה בלטה בעיקר בת"תים מהזרם הליטאי. אצל החסידים לעומת זאת שכר הלימוד הממוצע נמוך בכחמישים אחוז. ולא קשה להבין מדוע: בחצרות החסידיות המנהלים הם שכירים המקבלים הנחיות מראשי החצר הדואגים למצבו הכלכלי של צאן מרעיתם. במגזר הליטאי כל מוסד הוא מפעל עצמאי שלא כפוף לאף אחד, ואידך זיל גמור.

כך או כך, גפני נרתם בהתלהבות לנושא. הוא התראיין פה ושם, נשא כמה הצהרות נגד העול הכבד על ההורים ודומה היה שהנושא אכן מטריד אותו, ובצדק. בימיו בוועדת הכספים הקדיש גפני שלושים אחוז מזמנו להזרמות מיוחדות למוסדות הפטור החרדיים, אם ישירות ואם בעקיפין, ומי כמוהו לדעת מה העלויות של החזקת תלמיד, כמה המדינה משלמת, ומה ההפרש שההורים באמת צריכים לשלם.

אלא שתקופת הפעילות הסתיימה בתוך שלושה שבועות בקול דממה דקה. כשפנינו לחקור בפשרה של השתיקה שצנחה עליו פתאום התברר כי מנהלי הת"תים היוקרתיים - והיקרים - לא ישבו בחיבוק ידיים. הם פנו בדחיפות לחלונות הגבוהים (אליהם הם לא ממש נשמעים כשמדובר בקבלת תלמידים) וביכו מרה על נציג הציבור החרדי שהחל לשתף פעולה עם עיתונאים הפוגעים במוסדות החינוך הטהור הסובלים מקשיים תקציביים חמורים. אגב: בין הפונים היה מנהל ת"ת ידוע שפניו מוכרות היטב במלונות הכשרים למהדרין בשוויץ ובאוסטריה. מנהלים אחרים פנו לגפני ישירות והבהירו לו שהמשך עיסוק בנושא יגרום להם לצאת נגדו במישרין. אחד מהם אף הצליח להשחיל את קובלנותיו בעיתון הבית של התנועה הקדושה.

גפני הבין שהוא לבד במערכה ופרש לאלתר. כאות הוקרה הוא הפך להיות חביבם של מנהלי המוסדות והת"תים, שהיו לבני בית בלשכתו. בקדנציה היוצאת לא היה לו הרבה מה להעביר להם כח"כ באופוזיציה אבל מה שאפשר היה לעשות הוא עשה, והם ידעו בהחלט להעריך זאת.

בשבוע שעבר התקיים בכינר הכינוס השנתי של איגוד הת"תים בראשותו של הרב יצחק גולדקנופף. במסגרת הכינוס נערך פאנל, מוצלח למדי, בהשתתפות שלושת ראשי המפלגות החרדיות, דרעי, ליצמן וגפני. כל אחד מהשלושה נשא את אשר על ליבו ולב מפלגתו וזכה לתשואות רמות. אלא שבעוד והשניים הראשונים נשאו את דברם ויצאו חיש קל לדרכם, גפני נשאר במקום ושוחח ארוכות עם המשתתפים. הם ממש חברים שלו, ציין ספק בקנאה ספק במשהו אחר, אחד משני החברים הנוספים בפאנל. בתוך השיחות הידידותיות יצא גפני לדרכו. חצי שעה לאחר מכן התרוקן מגרש החניה של המלון מכל הוואנים ורכבי היוקרה המפוארים של המנהלים. שכר הלימוד המופקע, יש לציין, נותר בעינו.

וכל זה בא לומר שהשליטה האמיתית בפצע המוגלתי של אפליית ילדים ממשפחות עובדות לא נמצאת בידיהם של חברי הכנסת. במילים זהירות עד כמה שניתן, נציין שכנראה גם לא בידיים בכירות אחרות. בשעתו נכתב כאן מספר פעמים על הקמת ועדת הרבנים לענייני סמינרים בידי מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל. לאחר שנתיים עלו חברי הוועדה לביתו והודיעו על התפטרותם. הסיבה: חוסר שיתוף פעולה מצד המנהלים. הנושא היה אז אפליית בנות ספרדיות ולאו דווקא של ילדי משפחות עובדות (בירושלים, אפליית עובדים כמעט לא קיימת) אך הדבר מלמד על עוצמתה של האליטה השלטת שאין מורא של ח"כים וגדולי תורה על ראשה.

אשר על כן אין החרדים העובדים זקוקים לייצוג לא יעיל בכנסת אלא למשרד חינוך חזק ויעיל שיעשה סדר בנושא בלי לפחד מאף אחד. קשה לתת מחמאות לאחד כמו שי פירון אבל בתחום הזה של מניעת אפליה הוא יכול היה לעשות מה שלא עשו ח"י ח"כים חרדים. והוא אכן עשה.

המכרז הירושלמי
מאז סוף השבוע שעבר ועד מועד כתיבת השורות הרב יהושע פולק (להלן: שייע) הוא אדם עסוק מאוד. הוא מתראיין ברציפות לתקשורת החרדית ובמקביל הוא מנהל שיחות ומגעים שקטים מאחורי הקלעים למציאת בית פוליטי ראוי לפלג הירושלמי שהפקיד בידיו את התחום הרגיש. פולק לא סיפר כמובן על מהותם של המגעים אך מתוך הראיונות שהעניק ניכר היה בבירור שהוא יוצא בעצם לסוג של מכרז פתוח אליו יכולות לגשת בעצם רק שתי מפלגות. פולק שם על השולחן שבעה עשר אלף קולות של מצביעי הפלג בבחירות המקומיות, טוען שיש עוד עשרות אלפים שהצטרפו, ומוכן להבטיח את קולותיהם למרבה במחיר, במובן המטאפורי כמובן.

המפלגה הדתית או החרדית היחידה שלא יכולה לגשת למכרז היא יהדות התורה. בעיקר בשל עמדתה הפשרנית בנושא הגיוס כפי שבאה לידי ביטוי בוועדת שקד וגם בגלל היחס המפלה לנאמני התנועה בכל אתר ואתר. חזנים מורחקים מהעמוד, כוהנים לא עולים לדוכן, אישי ציבור נדחקים לפינה ולאחרונה נוספה גם בעיה בשידוכים לבחורים המזוהים עם הפלג. אי לכך יהדות התורה היא טרייף גמור, מה שמשאיר בתמונה רק את הרשימה החדשה של ישי ותנועת ש"ס.

עד כמה שהדבר נשמע מוזר, הנטייה הבולטת בפלג היא להעדיף את ישי. גם עם דרעי הם מנהלים מגעים שקטים ואף נועדו עם אנשיו ביום שני השבוע אבל זה רק בגלל שישי עדיין לא מחזיר להם טלפונים. הוא מצידו היה עושה זאת בשמחה אבל שותפיו לרשימה יוני שטבון מהמפד"ל ומשה הגר ראש המכינה הקדם צבאית בישוב יתיר, לא ששים לקשור את גורלם עם הזרם החרדי הכי קיצוני שמתנגד בלהט אפילו להתייצבות פורמלית לצו ראשון של בני ישיבות. ובצדק מבחינתם. מה יגיד הגר לתלמידיו על השותפות המוזרה? איך יסביר בוגר הסיירת המובחרת יוני שטבון למי שישאל מה לו ולמארגני הפגנות המזמרים בלהט את המנון העדה החרדית: בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים. אין אנו מאמינים.

בכל מקרה, החיזורים נמשכים וכדי להכשיר את הקרקע למהלך שאולי עוד ייצא לפועל (הכול תלוי בסקרי אמצע השבוע הבא. אם ישי ימשיך לדשדש מתחת לאחוז החסימה, עמיתיו ייאלצו לבלוע את הרוק ולהסכים לברית עם כל מי שיכול לעזור), נאלץ שייע לסלק מהדרך שני מכשולים אידיאולוגיים קשים. ראשית, עצם הברית עם חרד"לים למהדרין ובתוכם ראש מכינה קדם צבאית. שנית, הקשר העמוק של רשימת ישי עם קהל חסידי חב"ד. בשלב זה טרם ידוע אם ברשימה ייכלל נציג רשמי של חב"ד אם לאו, אבל הזהות העמוקה בין ישי והחב"דניקים כתובה על בדפי העיתון הרשמי של החסידות הנ"ל.

לשייע, כרגיל, יש תשובות לכל דבר. לגבי עצם החיבור האפשרי הוא טוען שכבר היו דברים מעולם וכבר הלכו בשעתו לבלוקים טכניים ברשימות משותפות עם המזרחי. זאת ועוד, אם יהדות התורה, כך שייע, הייתה מגיעה למסקנה שיש חשש שלא תעבור את אחוז החסימה - היא לא הייתה הולכת לבלוק טכני עם החרד"ליניקים? בוודאי ובוודאי. אם כן אין מה להקשות על הפלג אם יחליט לתמוך ברשימה כזאת מאחר ואין ביכולתו לרוץ בנפרד ולעבור את אחוז החסימה.

ובאשר לחב"ד, כאן כנראה יש בפלג פלורליזם רעיוני ראוי לשבח. בצד אחד נמצא הזרם הפרגמטי בראשותו של פולק הטוען שיש להניח להיסטוריה הרחוקה ולהתרכז בהווה. השבוע סיפר פולק כי בשנים האחרונות חלה התקרבות בין חב"ד והליטאים וזה דבר בהחלט מבורך לדעתו. אגב כך הוא ביאר את שורש המחלוקת בזמנו בין חב"ד ומרן הגרא"מ שך זצ"ל והסביר שמה שהיה בשעתו נכתב לשעתו ולא לדורות. הייתה בזמנו מחלוקת שהרב שך הוביל קו נגד חב"ד וזה נגמר. היום חב"ד עושים דברים טובים והמחלוקת נגמרה. פולק טען שלמפלגת בני תורה אין טענות לחברי כנסת שבאו לנחם, וכל ההתקפות נגדם היו במיילים וכדומה. לא באופן רשמי.

אבל הזרם האידיאולוגי של הפלג חושב כנראה אחרת. הם לא יצאו בהתקפה אישית נגד פולק, לא עד כדי כך. ההתקפה הייתה בהפוך על הפוך. במאמר חריף בביטאון התנועה ביום רביעי השבוע הותקפו אנשי דגל ויתד נאמן על ביקורי התנחומים בביתו של מי שהוגדר על ידם כ'אישיות ידועה מאותה כת משיחית שהלכה לעולמה'. דיברו על אנשי דגל והתכוונו בעיקר לאיש הזרם הפרגמטי בתוכם.

ידו של מי תגבר בשאלה האם לחבור לרשימה החרד"לית של ישי? בשלב זה השאלה תיאורטית. ישי בלחץ, חבריו לרשימה לא מוכנים עדיין להיכנס איתם למו"מ. אם בכל זאת יסכימו, השאלה תהפוך למבחן כוח פנים פוליטי ראשון מסוגו בתוך הפלג הירושלמי. יצוין בהקשר לכך שעד עתה שלט בפלג הקו המעשי שהכתיב את החבירה לברקת ואת התמיכה ברב שטרן לרבנות ירושלים תמורת הבטחות לתיקים ומשרות (סגן ראש העיר לאחר הבחירות לעירייה, ג'וב שטרם מומש במועצה הדתית לאחר בחירת הרב שטרן), כעת מדובר במחלוקת לשם שמיים עמוקה הרבה יותר ומעניין יהיה לראות ידו של מי תגבר.

שאלה נוספת ומסקרנת לא פחות היא כמה קולות יכול הפלג להציע למי שיצרף אותו לרשימתו. פולק ודוברים אחרים מדברים על שלושים אלף קול שמתוכם שבעה עשר אלף שכבר הוכיחו את נאמנותם בבחירות לרשויות המקומיות. דבר זה טעון עדיין הוכחה. בבחירות לרשויות המקומיות התבקשו המזוהים רעיונית עם הפלג להצביע לנציגים חרדים לכל דבר. בירושלים לאפשטיין, בבני ברק לרוחמקין ומלאכי,. במודיעין עילית לשם טוב וברגר.

אפס, כי אם תהיה חבירה לרשימה של ישי, לא ברור כמה מהם יסכימו לחצייה כל כך חדה של הקווים. הגרעין הקשה המונה כמה אלפים בוודאי יעשה זאת. השאלה היא מה גודלו של הגרעין הקשה לעומת התומכים השקטים שממש יהיה להם קשה להצביע לרשימה לא חרדית כמו זו של ישי, או ספרדית כמו זו של דרעי. המשמעות היא שהמכרז הוא אכן מכרז אבל ממש לא ברור מה התמורה האלקטוראלית הריאלית שאנשי הפלג יכולים באמת להציע.

הצוואה והתעלומה
אין רגע אחד שקט בקבלן 45. שלושה שבועות לאחר פרסום הקלטת הלוהטת ושבוע לאחר שדומה היה שהסיפור שקע לתהומות הנשייה הפוליטית והנה עוד מנת כביסה לא נעימה שיוצאת החוצה. הפעם לפחות אף אחד לא יכול לטעון שזה יצא מבפנים. על כל המסמכים שהוגשו לבית המשפט בסיפור
החדש חתומים אלה שרגלם לא דרכה בבית כמה וכמה שנים טובות. או רעות. תלוי בזווית ההסתכלות.

מדובר בקרב ירושה מהסוג הנפוץ ביותר בבתי המשפט ובתי הדין הרבניים בישראל. כל כך נפוץ שאלמלי השמות המפורסמים הכרוכים בו הוא לא היה זוכה לידיעה בעמוד ארבעים של עיתון כלכלי שמכבד את עצמו. אין כמעט יום שערכאה כל שהיא לא דנה בעתירה נגד תקפותה של צוואה מסוימת. אם בטענה של התנגשות עם צוואה אחרת ואם בטענה של השפעה בלתי הוגנת על כותב הצוואה תוך ניצול מצבו הבריאות או הנפשי. או שניהם גם יחד.

בקווים מאוד כלליים, ובלי להיכנס לפירוט יתר מפני הכבוד,. זה בערך מה שנכתב בבקשה לבית המשפט שהגישו כמה מבניו ובנותיו של מרן הגר"ע יוסף נגד הצוואה מחיים שהותיר אחריו. למען הסדר הטוב יש לציין כי הבנים דרשו להעביר את הנושא לבית דין רבני, אך אחת הבנות, שלא כל כך מאמינה במערכת הזאת, דרשה להעביר את ההכרעה למישור האזרחי.

ההגדרה 'צוואה' במקרה זה היא לצרכי נוחות בלבד. למעשה מדובר במכתב ששיגר מרן זצ"ל בשנת תשס"ה לידידו ועורך דינו הצמוד דוד גלאס שהלך אף הוא בינתיים לעולמו. המכתב הוא בכתב יד הפנינים הידוע של מרן ונכתב ברצף אחד ללא מחיקות או תיקונים (ראינו. ראינו). התוכן הוא חד משמעי ולא מותיר ספקות או נושאים עמומים כלשהם. במכתב בן שמונת הסעיפים מתייחס מרן לשלושה נושאים מרכזיים. לזכויות על כתביו שהודפסו ועל כתבי היד שטרם ראו אור, לחשבונות הבנק שלו, ולספרייתו הגדולה. בכולם מעביר מרן את הזכויות במתנה מחיים לבנו הרב משה יוסף. חד וחלק.

הנושא היחיד שלא כלול במכתב הוא הדירה רחבת הידיים בקבלן 45. סעיף מספר שלוש במכתב מדבר אמנם על נכסים הרשומים על שם הרב משה יוסף ואשר מוקנים לו בקניין גמור (לא ברור למה הכוונה. מה שרשום לא זקוק להקנאה. וצ"ע) אבל הדירה בהר נוף רשומה בלעדית על שם מרן בלבד. האם רצה מרן שהדירה תחולק בין יתר היורשים, או שמדובר בהשמטה מצערת, או שזו בעצם הכוונה בסעיף שלוש? בפועל זה ממש לא משנה. הרב משה יוסף אינו חולק על כך שהדירה שייכת לכולם ושמאים כבר באים ויוצאים שם בבית. הערכה: השווי אינו פחות מעשרה מיליון שקלים שיחולקו בין כל היורשים הביולוגיים.

הקרב הוא על זכויות ההדפסה של הספרים והספרייה העשירה שנותרו בידו של הרב משה יוסף. הראשון מציג את מכתבו של מרן בשנת תשס"ה, והיתר טוענים מה שטוענים. יעויין שם בכתבי בית המשפט. בתכל'ס, קיומו של המכתב היה ידוע כבר מספר שנים לפני פטירתו של מרן. כותב השורות שמע על כך לראשונה מפיו של מי שאליו הוא הופנה ישירות: עורך הדין דוד גלאס. בחודש אלול תשע"א היינו במחיצתו בכינוס של יוזמת ז'נבה בבודפשט (גלאס היה שוחר שלום ידוע ורדף אחריו בעשרות כינוסים במלונות במדינות האיחוד האירופי). שוחחנו על מספר נושאים הכרוכים בש"ס והנעשה בה. פרטים מתוך השיחה המאלפת פורסמו כאן בשעתו במסגרת של ראיון נרחב.

אחד הקטעים שהושמטו מאותו ראיון, שהתקיים עוד בחיי חיותו של מרן זצ"ל, עסק במכתב הצוואה. גלאס שסיפר לנו על תוכנו התבקש להשיב על השאלה המציקה הבאה: מה ראה מרן להעביר את כל נכסיו לבן אחד בלבד ולהותיר את היתר בלא כלום. לא מדויק בכלל -תיקן אותנו הנשאל. הרב השאיר במכוון את דירתו מחוץ למכתב כדי שהיא תתחלק בין כל היורשים. השווי שלה גדול.
ובכל זאת, שאלנו.

אף אחד לא נשאר בלי כלום ושלא יבלבלו במוח - השיב גלאס בסגנונו הידוע. כל הבנים והחתנים של הרב סודרו על ידו מראש לכל החיים. שניים כרבני ערים, שניים כרבנים אזוריים, אחד כראש ישיבה הנושאת את שמו ששווה הרבה מאוד כסף, אחד בנה בית מדרש ענק על שם ספרו של הרב. וכולם חיים מזה יפה מאוד. לבנו, הרב משה יוסף, כך גלאס, הרב השאיר את כתביו והספרייה הגדולה שלו. זה לא הרבה יותר ממה שאחרים קיבלו.

זה עדיין שווה הרבה יותר, התעקשנו.

תראו, כך גלאס, אנשים לא ממש מבינים מה זה לחיות במחיצתו של הרב ולטפל בו עשרים וארבע שעות ביממה. אחרי האירוע המוחי שקיבל מרן הוא נחלש מאוד מבחינה פיסית ונזקק להשגחה וטיפול סביב השעון, אי אפשר היה להניח אותו רגע לבד. גם בזמן שישן אי אפשר היה שלא לעקוב אחר תנועותיו. הוא היה קם מספר פעמים בלילה והיה חשש שייפול לפתע. לכן הייתה מצלמה בחדר שלו עם מיקרופון וכל נשימה שלו נשמעה בחדר הסמוך של בני המשפחה. לא היה לילה אחד שמישהו לא קם בשבילו. מתח ודריכות בלתי פוסקים. זה היה עול כל כך קשה שאף אחד אחר מבניו לא הסכים לשאת בו כאשר הרב משה ורעייתו ביקשו לצאת למנוחה מחוץ לבית. הרב ידע את זה והעריך אותם מאוד, זו הסיבה שנתן להם את היקר לו מכול.

סיבה נוספת, כך גלאס, היא הדאגה של הרב לעתיד כתביו. כל ספרי הרב בעשרים השנה האחרונות יצאו על ידי מכון מאור ישראל שהקים הרב משה יוסף (אפרופו מכון: לפני חודש יצאה מהדורה מחודשת של שו"ת יביע אומר, עשרה כרכים עם הערות וציונים של מרן שנכתבו בשעתו בשולי הדפים., מלאכה שהיא חוכמה שרק שוחרי ספר ידעו להעריך אותה,. י.ר) היה חשוב לו שתהיה המשכיות ושהספרים מתוך כתבי היד שטרם הודפסו יראו את אור הדפוס.

אלמלי פטירתו של גלאס יש להניח שהוא היה מופיע היום בבית המשפט ומסביר את פשר המכתב. בהיעדרו - יהיו שורות אלו לזכרו.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!