הבעיה: פיתחנו סבלנות כלפי הגלות • טור

1.
"המגיד הירושלמי" רבי שולם שבדרון זצ"ל סיפר על אדמו"ר שאמר לחסידיו שעליהם ללמוד מוסר. הוא הפנה אותם לספר "מסילת ישרים" – ספר היסוד בכל הקשור לעבודת המידות, מוסר ודרך חיים, וביקשם ללמוד ולסיים את הספר. אחד החסידים הגיע לרבו לאחר תקופה וסיפר שהוא סיים ללמוד את כל הספר, אך לא דבק בו שום דבר מהמידות המוזכרות שם. לא צניעות ולא ענווה, לא תורה ולא חכמה. "רק דבר אחד קיבלתי מהספר. את מידת הסבלנות. ה'מסילת ישרים' מדבר, ולי יש סבלנות לשמוע ..."

"המסילת ישרים זועק , מתריע ומעורר ולי יש ס-ב-ל-נ-ו-ת "

אמר רבי שלום שבדרון שאחת הבעיות הכי גדולות בגלות הקשה שלנו, שנהיינו סבלניים לגלות. אנו מקבלים באדישות את המתרחש סביבנו. התרגלנו לחיות בתוך הקושי. אצל בני ישראל כתוב שכאשר משה רבינו בא ובישרם על הגאולה הם "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". הם חיו בתוך שגרה של עבדות, ולא היו מוכנים לשמוע על גאולה. ומסביר רבי שלום שבדרון שזה מה שכתוב "והוצאתי אתכם מסבלות מצריים". הקב"ה הוציא אותנו מהסבלנות. עם ישראל נהיה סבלן לסבל. תחילה היה להוציא אותו מהאדישות, ורק לאחר מכן ניתן לגאול את העם.

2.
השבוע נפגשתי עם יו"ר הסוכנות היהודית מר נתן שרנסקי. בהמשך למאמר מהשבוע שעבר שעסק בנושא הצורך בעלייתם של יהודי צרפת, שוחחתי עמו על פרויקט הקליטה בעיר חדרה בראשות ידידי ר' שלומי לוי. במהלך השיחה פרסתי בפניו את הקשיים עמם מתמודדים העולים החדשים במישורים רבים, ועל כך שיש לתת את הדעת לא רק לעלייתם, אלא אף לקליטתם.

בהקשר לזה,שלח לי השבוע ידידי הרב יהודה פולישוק יו"ר ארגון "אורות", ןהתפרסם באתר "וואלה" מאמר שכתב על הצורך לשלב עלייה עם קליטה. המאמר רהוט וקולח שקשה לי שלא לצטט אותו מילה במילה. "ככה זה כשהטרור האסלאמי זריז יותר מהבירוקרטיה הישראלית! צריך לומר את האמת, מדינת ישראל כבר נכשלה בקליטת יהדות צרפת!" פותח הרב פולישוק את מאמרו. "בקרב הארגונים קולטי העלייה, העלייה מצרפת היא הנושא החם בשנים האחרונות. תקופה לא פשוטה עוברת על יהדות צרפת, כבר שנים שהאנטישמיות המוסלמית שוטפת את המדינה. השיא הנוכחי ונקווה שהאחרון הוא רצח ארבעת הקדושים בסופר הכשר בפריז העלייה של יהדות צרפת לא מתחילה כעת, כבר כמה שנים שזו המדינה ממנה מגיע גל העלייה הגדול ביותר...

מן הראוי היה שלפני שראש הממשלה קורא ליהדות צרפת כולה לעלות ארצה, מישהו בלשכתו היה צריך לעשות בדיקה על נתוני הקליטה של עולי צרפת. כמה אחוז מהתלמידים בנתניה באשדוד, בהר חומה בירושלים, ברעננה ובעוד מקומות לא נקלטו נכונה במערכת החינוכית".

והוא ממשיך: "בעקבות הישיבה אצל מנכ"ל המשרד לקליטת עלייה, גיבשנו יחד עם קבוצת תורמים צרפתים, תכנית מקיפה לעזרה למשפחות העולות מצרפת שכוללת הקמת מרכזי יום לעולי צרפת בערים המרכזיות שאליהן מגיעים העולים. מרכזים שיפעלו החל משעות הבוקר בעזרה להורים במציאת תעסוקה והתמודדות עם אתגרי חינוך הילדים ומשעות הצהרים מסגרות צהרונים לילדים ומועדונים לנוער עד שעות הערב. התכנית תקועה עד עכשיו בצינורות הביורוקרטיה שלצערי איטיות יותר ממלתעות הטרור האיסלמי".

והוא מסיים בקריאה נרגשת: "אנא, אם אין לכם יכולת לתת פתרונות אמתיים ליהודי צרפת, הניחו להם להתמודד לבד עם איום הטרור ואל תציעו להם במתק שפתים לעלות ארצה ולמצוא את עצמם ללא חינוך, ללא תעסוקה וללא עתיד. תשאלו את אלו שכבר כאן, חלקם היו מעדיפים את פחד הטרור מאיבוד הביטחון התעסוקתי והשמירה על התא המשפחתי".

עד כאן המאמר המאלף, שבצער חתכתי חלקים ממנו. זוהי שעת מבחן עבור מקבלי ההחלטות, האם יש ביכולתם רק להבטיח הבטחות או גם לקיימם...

3.
כשמדברים על נושא עלייה, אי אפשר שלא להיאחז במקורותינו, גלות וגאולת עם ישראל. בפרשיות השבוע הללו אנו קוראים על עם ישראל הנמצא בגלות הקשה, גלות מצרים. ישנו משפט שכמדומני מיוחס לראש הממשלה הראשון דוד-בן-גוריון שאמר: "יותר קל להוציא את היהודים מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מהיהודים". יציאת מצרים אינה רק אקט טכני, 'גזור-הדבק', לקחת את העם ממצרים ולשים אותו בארץ ישראל. מה שנדרש כאן הוא מהפך יסודי בנפש של עם ישראל. להפוך מעבדים נרצעים הכפופים למצרים ולתרבותה, לבני חורין הפתוחים לקבל את תורת ה'. ייתכן שזו הסיבה שעשר המכות נפרשו, לפי חז"ל, על פני שנה שלמה. אם המטרה הייתה רק 'לשכנע' את פרעה לשחרר את ישראל, היה אפקטיבי יותר להביא את כל המכות בבת אחד ולשבור אותו ברגע. אבל למכות הללו היה מטרה נוספת. הן היו חשובות בשביל ישראל. אחרי מאתיים ועשרים שנה של שעבוד טוטאלי ורמיסתם בידי המצרים, העם היה צריך לראות מציאות אחרת. מציאות שבה האדונים הגאים שלהם מושפלים וסובלים, ואילו הם – העבדים, ניצלים ומועלים על נס.

הם נצטוו לשאול מהמצרים כלי כסף וזהב, ואף לקחת את אלוהי מצרים, השה, ולהקריב אותו כקורבן, כדי לחזק בתכם את הרגשת החירות והכבוד העצמי. האם התהליך עזר? האם עם ישראל השתחרר באמת ממצרים? לא לגמרי. לא פעם, במדבר, בעת שמתגלה איזה קושי, מיד הם חוזרים לרעיון לשוב למצרים ומתרפקים עליה בגעגועים "זכרנו את הדגה אשר אכלנו במצרים".

בהגדה של פסח אנו אומרים: ואילו לא הוציא את הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים". לא כתוב "עבדים" אלא משועבדים. ומדוע? כיוון שברבות השנים, ייתכן והיה קם מלך במצרים שהיה מחליט לשחרר את היהודים מעבדות. אזי, עם ישראל היה משוחרר פיזית, אבל בלב היה משועבד לעם המצרי על "טוב לבו". מטרת יציאת מצרים לא הייתה רק להוציא את עם ישראל פיזית ממצרים, אלא להוציא את מצרים מתוך עם ישראל.

גם היום, למעלה משלושת אלפים שנה קדימה, קשה לומר שהשתחררנו עד תום מקללת הגלות. השפעה של אלפיים שנה לא הולכת ברגל, ואחת המשימות בפני עם ישראל היא להיות בן חורין באמת.

הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לנו כאומה, זה לקבל את הצרות כמובנות מאליהם. יש מושג שנקרא "תסמונת סטוקוהולם", שבה השבוי מזדהה עם השובה. לא רק שאינו כועס עליו, אלא כביכול "מבין אותו". תופעה זו אסור שתקרה גם לנו. אל לנו לראות את מה שקורה מסביבנו כדבר המובן מאליו, אלא להאמין ולקוות לעתיד טוב יותר.

הכותב משמש מנכ"ל "מפעלות הרב גרוסמן", יו"ר "מדעים ויהדות" וחבר מועצת העיר חדרה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!