ניצול הטבח: "היו בערך 30-70 מחבלים במרחק 100 מטר"

בבוקר ה-7 באוקטובר, היה דניאל בן גוזי במסיבה בקיבוץ רעים בדיוק ברגע בו החלו להישמע אזעקות צבע אדום. ברגע בו הכל השתנה החל את קרב חייו מול המחבלים שחדרו לשטחי הקיבוץ, עלה על טנק צבאי ונלחם בהרואיות. בשיחתו עם ינון מגל ויוסי יהושוע ב-103FM, סיפר על המראות הקשים מן השטח והלחימה מול המחבלים.

"הגעתי למצב שאני נמלט עם עוד מישהי, כשנכנסתי לטנק הייתי בלהט למצוא נשק, משהו שיהיה לנו להגן על כולם, ובתוך הטנק ראיתי חייל הרוג, הזזתי אותו עם הידיים שלי ונזכרתי שיש מאג מעל הטנק", שיחזר בן גוזי. "אז הוצאנו את המאג מהטנק, היה שם גם תת אלוף שהוא קפץ לשם בלי שום קשר לצבא, הוא קפץ לבד. אני והוא ממש תפסנו עמדה, מצד ימין לטנק באיזו גבעה, וניהלנו קרב. תחמושת הייתה על הטנק גם. אני נגביסט, זה אותו קונספט. אני והוא גם ניהלנו את זה, כולם ניהלו, היו שם 40 אזרחים ששמרו על קור רוח ולא יותר מדי רצו וצעקו, היו שם עוד אנשים שדאגו לחבוש פצועים, לשמור על קור רוח. בעיקרון, את האמת, זה שאני והוא היינו קו ראשון בירי, באמת כמו פלוגה התנהגנו שם".

עוד שיתף כי "100 מטר בערך 30־70 מחבלים. כל פעם קפצו חוליות. מתקרבים אלינו, אנחנו מחזירים אש, הם יורים עלינו אבל המאג זה כוח אש. היה לנו שם את הנס הכי גדול שהיה לנו, ירו עלינו RPG איזה חמש פעמים, רימוני רסס זרקו עלינו. היו פצועים אבל הנס הכי גדול שרובה M16 נתקע וגם המאג נתקע, ואני הייתי לא מתחת לטנק, הייתי יותר מצד ימין אז לא הייתי יותר מדי עם האנשים, מישהי הוציאה פתאום וזלין, נתנה לאחד מהאחים שרעבי, ואחרי איזה חמש דקות אותו בן אדם זורק לי את הוזלין, שם וזלין במכלול, בידית דריכה, מנסה לדרוך כמה פעמים, מסתכל לשמיים בפעם הרביעית ואומר 'אלוהים תן לי להציל אותם, אחר כך תיקח אותי'".

"בפעם הרביעית הצלחתי לדרוך את המאג, עלינו על העמדה, ואחרי שתי דקות איגפו אותנו שני מחבלים מצד ימין, באו לרסס את כולם. היה שם שוטר שצעק 'מחבל', נתן לו כדור בראש, אני והתת אלוף סובבנו את המאג וירינו על המחבל השני. זה הנס הכי גדול. חמש שעות של לחימה, כל פעם תוקפים אותך, מכרה שלי שהייתי איתה באוטו קיבלה שני כדורים ברגל. ברוך השם עכשיו היא בסדר. כל הזמן תוקפים אותנו מאחורה, מקדימה", סיפר.

במהלך הלחימה בשטח חיסלו בן גוזי ושותפו לקרב מעל 40 מחבלים. "בשעה הראשונה עשינו ירי מסיבי ממש ואז לאט לאט נהיה לנו כמו קרב רציני. כל שישים שניות כדור, כל שתי דקות מכת אש. כמו שבצבא אנחנו בתרגילים, ככה בדיוק. הייתי בגולני, לפני 4 שנים. גייסו אותי אבל ויתרו לי כי הייתי במסיבה, בחודש הראשון הייתי הלום קרב מאוד רציני, כל זה היה סרט אחד גדול. גם עד שפינו אותנו, רק בשלוש וחצי. עכשיו לאט לאט מתאפס, לאט לאט. עדיין קשה, עדיין זו כאפה, לא יכולים להבין מה עברנו שם, את התחושות, עכשיו שאנחנו בבית כשאני עם אנשים שלא היו שם אני מרגיש עוף מוזר".

לסיום, שיתף בן גוזי על תהליך השיקום שהוא עובר מאז אותה שבת. "אני הולך לטיפול רגשי, זה ברור. אבל צריך להשתקם, אנחנו בסופו של דבר כל מי שהיה שם הרוב זה קהל צעיר, ואנחנו צריכים לשקם את עצמנו, שיעזרו לנו לשקם את עצמנו. שהמדינה תעזור לנו. עד לפני המלחמה הייתי מנהל מסעדה, כרגע עוד לא חזרתי לעבוד. אני רוצה להנציח את כל החברים שלי שנפלו שם, יש לי מלא חברים שם. בשבילם אנחנו נרקוד, בשבילם אנחנו נשמח. אותנו לא ניצחו, אנחנו רק עולים, אנחנו ננצח אותם ובע"ה שכל החיילים ישמרו על עצמם ויחזרו בשלום, ושהחטופים יחזרו הביתה".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!