הילדים החטופים רעבו: "המחבלים הכינו לעצמם אוכל"

"זה היה סרט אימה. שדות כפר עזה היו מפוצצים בעזתים מכל כיוון", שיחזרה היום (שני) הגר ברודץ', שחזרה משבי חמאס, בריאיון לכאן רשת ב. "היינו בנסעה פראית ברכב שלי לתוך עזה. כשנכנסנו לעזה כל ההמון ברחובות צהל, משכו לי בשיער, סטרו לי. המחבל כל הזמן תפס את עפרי, ילדה אפילו לא בת 10, והראה להמון את השלל שהוא תפס".

האזינו לריאיון עם הדר ברודץ' בתוכנית "בחצי היום" בכאן רשת ב

על ההרעבה שעברו היא סיפרה: "אכלנו פיתה אחת עם זעתר ליום לכל נפש. הם היו מכינים לעצמם חביתות. הילדים שלי היו מתחרפנים מהריח. אפילו כוס תה שהם הכינו לעצמם, כשאת מתה מרעב, הילדים בני 4, 8, ו-10 ירדו מהפסים מהריח שהתפשט בכל הבית".

לדבריה, "יש לנו עוד 136 חטופות וחטופים שעוד בעזה. אני בטוחה שמה שהם עוברים עכשיו זה הרבה יותר גרוע ממה שאני והילדים שלי עברנו. אין לי שום ספק בזה. החורף כבר כאן, הניכור, הרעב ששורר שם - הכול הרבה יותר גרוע, במיוחד שמדובר במבוגרים ופצועים שם. אני, שהייתי שם, לא מסוגלת לדמיין מה הם עוברים שם עכשיו".

ברודץ' העידה כי שהתה בשבי יחד עם חטופים נוספים, שאת חלקם הכירה אישית קודם לכן. "חלק מהם נפצעו כשהיינו שם", אמרה, אך העדיפה לא לפרט. לדבריה, "אזרחי ישראל עושים כל מה שהם יכולים, אבל ממשלת ישראל לא עושה הכול", טענה. "אם יכלו להחזיר אותי לפני 50 יום, ברור לי שגם אותם אפשר להחזיר".

ברודץ' בת ה-39 ושלושת ילדיה עפרי (10), יובל (8) ואוריה (4), שוחררו אחרי 51 יום בשבי. הם נחטפו מקיבוץ כפר עזה והתאחדו עם האב אביחי שחיכה לשובם. יחד איתם נחטפה ושבה אביגיל עידן בת ה-4, שברחה אל ביתם ב-7 באוקטובר אחרי שהוריה נרצחו.

"ב-06:30 בבוקר התחילו הפגזות לא רגילות", היא תיארה איך התחיל אותו בוקר שחור. "אנחנו רגילים לבומים, אבל זה היה חריג. אחרי כמה שניות התחיל גם צבע אדום. רצתי לממ"ד עם אוריה על הידיים. ישר הערתי את הגדולים, עפרי ויובל, שיבואו לממ"ד. אביחי כהרגלו יצא החוצה לראות את היירוטים - וראה בחוץ את המחבלים מגיעים. הוא רץ הביתה. נעל אותנו בפנים. הזהיר אותנו. עלה על המדים של כיתת הכוננות וקרא לי לנעול אחריו את הדלת. כשהוא פתח את הדלת הוא ראה את אביגיל בורחת. היא נבהלה נורא כי הוא היה לבוש כמו המחבלים שרצחו את ההורים שלה. היא חשבה שהוא מחבל ונסה על נפשה. אביחי רץ אחריה, הרים אותה על הידיים והכניס אותה אליי הביתה".

בתוך הבית, היא סיפרה: "היא הייתה כולה מגואלת בדם, שראיתי שלא שלה. היא הייתה מבועתת. הכנסתי אותה לממ"ד, חיבקתי אותה וניקיתי אותה. ניסיתי להבין ממנה מה בדיוק קרה. היא אמרה שאחיה הגדול אמר שאבא ואמא מתים וצריך לברוח. אם לא הייתי יודעת שנכנסו מחבלים לקיבוץ ולא הייתי רואה את כתמי הדם עליה - היה לי קשה להאמין לסיפור. אבל הסימנים העידו שאכן הנורא מכל קרה. אבל גם באותו רגע, לא הבנתי את גודל האסון והמחדל ואת מספר המחבלים שיש בקיבוץ ובכל העוטף" סיפרה.

"בשעה 10:30 עוד כתבתי לאביחי 'מה, עוד יש מחבלים בקיבוץ?'. הייתי בטוחה שנכנסו שניים-שלושה מחבלים וחיסלו אותם, ואנחנו רק מחכים שיודיעו שהאירוע יסתיים. לא הבנתי את סדרי הגודל. בסביבות 10:50 המחבלים נכנסו אלינו. סיסמתי לאביחי ולשכן שלנו שהם נכנסים ושיחזיקו טוב את הדלת של הממ"ד. הכנסתי את הטלפון לכיס, ביקשתי מהילדים להתכסות בשמיכה, כיביתי את האור וניסיתי להחזיק את הדלת. אחרי כמה זמן הם נכנסו בהמוניהם. היו שם לפחות 15 מחבלים, פשוט כיתה בפנים. לא האמנתי למראה עיניי. הם הדליקו את האור וצרחתי שהם רק ילדים, שלא יפגעו בהם. הילדים הורידו את השמיכה, צרחו ובכו. הם חיפשו את אביחי וחיפשו תחמושת. הם דרשו את המפתח לרכב, שננעל נעליים, ויצאנו בנסיעה פראית לעזה. אלה היו רגעים צרופים של אימה".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!