הכיפה הצרפתית: עם שרידי חרב ומדושני עונג

1.
"תגיד, ארבעת ההרוגים ב'הִיפֶּר כשר' בפאריז היו דתיים?", שאל אותי ידיד בתחילת השבוע.

מה-זה משנה? הם נהרגו על קידוש השם. הם קדושים. אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם.

"בכל-זאת, מסקרן אותי לדעת. לפי התמונות, חלק מהם לא חבשו כיפה".

ברור לי שהם שמרו מצוות.

"איך זה כל-כך ברור לך?".

ובכן, קולותיהם של בני הקהילה היהודית בצרפת, שנשמעו השבוע שוב ושוב בתקשורת, החזירו אותי למפגש מפתיע שהיה לי עם הפַּן הפחות מוכר של יהודים מ'עיר האורות'.

היה זה בקיץ האחרון. התארחנו בכפר-נופש בקפריסין, במסגרת חברת תיירות כשרה, שרוב נופשיה נמנים על הקהילה היהודית בצרפת.

בימות השבוע, חלק ניכר מהנופשים הצרפתיים לא כיסו את ראשם (יש שיסנגרו: בגלל ההרגל הנובע מהפחד לחבוש כיפה ברחובותיה האנטישמיים של צרפת). למרות זאת, הם הקפידו על אוכל כשר ועל ביקורים יומיים בבית-הכנסת, שם הם שלפו כיפה מתיק הטלית והתפללו בכובד ראש ובמתיקות בלתי נשכחת.

השיא נרשם בשבת-קודש: גיליתי עולם אחר, גבוה מעל גבוה, ממש כאילו מדובר ביהודים אחרים.

תפילת ליל שבת, ארכה למעלה משעה ומחצה(!), לא כולל דבר-תורה מרב הקבוצה. המתפללים, זקנים ונערים, בבגדים לבנים מכף רגל ועד ראש, התפללו מתוך הסידור, מילה במילה, בקול רם, במנגינה ערבה ובקצב וטון אחידים. כך, למשל, כשהגיעו למילות קריאת-שמע "וחרה אף ה' בכם", עברו כל המתפללים לתפילה בלחישה, עד תום הקללות. בעל-התפילה הצעיר חתם את תפילתו ב'קדיש תתקבל' במנגינת 'והיא שעמדה', כאילו מדובר בליל חג, ולא בליל שבת רגיל של אמצע הקיץ.

לאחר התפילה, פנו האורחים לסעודת ליל שבת בחדר האוכל. על כל שולחן הונח יין לקידוש, חלות לחם-משנה, ועשרות(!) סוגי סלטים וחטיפים, חלקם מותאמים במיוחד לילדים, והדובדבן שבקצפת, מבחינתם: קוויאר 'ביצי דגים' (תשאלו את ה'מבינים' בצרפת). לאחר כמה שעות, הוגשה המנה העיקרית. בין לבין, הושרו מיטב זמירות השבת – מ'מעין עולם הבא' ועד 'דוד מלך ישראל', והיו גם ריקודים סוערים, בחסות כמויות של יין, וודקה, ויסקי וערק, שנשפכו בשולחנות.

למחרת בבוקר, בתום תפילת שחרית ארוכה, נקראו המתפללים ל'קוקטייל' ('קידוש יום שבת'). בחצות היום, התיישבו בחדר-האוכל לסעודת היום. שעות אחדות לאחר מכן, לאחר מנוחה קצרה, חזרו הנופשים הצרפתים לסעודה שלישית (שהיא, בעצם, סעודה רביעית). שעה קלה לאחר הבדלה, התיישבו כולם לסעודה חמישית במספר - 'מלווה מלכה', שכללה מגוון סוגי בשרים, לצד מזון רוחני – זמירות למוצאי שבת. בתום הסעודה החמישית, חזרה הכיפה לכיס הג'קט, עד התפילה הבאה.

יש רגעים בהם אתה מתמלא 'קנאת סופרים' בעבודת האלוקים הפשוטה והתמימה של אחינו, גם אם הם נראים רחוקים מאד מהיהדות המוכרת לנו. היה זה אחד מהם.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ... כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א טז, ז).

ביקשתי מידיד יליד צרפת לעבור על התיאור. "אתה צריך להבין", הסביר לי לאחר-מכן. "יש מיעוט חרדי קטן בצרפת, אבל רוב הקהילה היהודית עונה לתיאור שכתבת. לצערנו, יש גם את המתבוללים, אבל להם כבר אין קשר למסורת החזקה שציינת".

2.
מזמור פ"ג בתהילים מהווה תיאור חי לתקופתנו: "אֱלֹקִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט. אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד. כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ".

מי שמכליל את הפיגוע ב'היפר כשר' כאחד מתוך שורת אירועי טרור איסלאמי שאירעו לאחרונה בצרפת, אינו אלא טועה. הוא מזלזל וממעיט בערכן של נשמות הקדושים הי"ד, שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. אנחנו מאמינים בני מאמינים כי הם נהרגו על קידוש ה' בגלל היותם יהודים. במטותא, השאירו את כבוד 'הנביא מוחמד' מחוץ לתמונה. מדובר בשני אירועים שונים לחלוטין, עם מניעים שונים ועם השלכות שונות. המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים.

יתרה מזאת, כל בר-דעת מבין: מיליוני האזרחים הצרפתים, ובראשם מנהיגי המדינות, לא נהרו לעצרת-הענק בפאריז בגלל היהודים שנרצחו על קידוש השם. הם באו כאות הזדהות עם האזרחים שנטבחו במערכת העיתון הסאטירי 'שארלי הבדו' על-ידי שלוחי האיסלאם הקיצוני המטיל את חיתתו על העולם המערבי כולו.

ובכל-זאת, משהו טוב יצא מסמיכות האירועים: על גב הפיגוע המחריד במערכת העיתון, זכה המאבק באנטישמיות – ממנה סובלים יהודים בכל רחבי העולם על בסיס יומי – לעדנה, להכרה ציבורית, שלוואי ותעורר את נציגי הממשל בכל פזורות ישראל לפעול למיגור הטרור ולגלות אחריות לביטחונם של האזרחים היהודים.

יהודי הגולה מקבלים אינספור תזכורות להיותם בגלות (אפילו השבוע, עוד מתינו מוטלים לפנינו, והממשל הצרפתי החליט להעניק 'פרס' לרב-המרצחים אבו-מאזן ו'עונש' לראש-הממשלה הישראלי), אך דווקא לאורה של מציאות זו, אין זה מתפקידנו לקרוא בראש חוצות ליהודי צרפת לעזוב בהמוניהם את ארץ מולדתם ולעלות לארץ הקודש. יש דברים שהשתיקה יפה להם, ודי לחכימא.

3.
ועדיין, עם כל הכאב, אנחנו יכולים לזקוף קומה.

הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל מיטיב להגדיר זאת בכתביו ב'פחד יצחק': "שני שמות יש לו לעם ישראל: 'עם שרידי חרב' (הפטרת ראש השנה) 'עם מדושני עונג' (תפילת שבת). נדמה כי מדובר על תקופות שונות של עם ישראל, אך האמת, חבוקים ודבוקים הם יחד שני השמות הללו.

"גם בזמנים הנוראים ביותר של עם שרידי חרב, ידענו והכרנו כי אנחנו עם מדושני עונג! אשרינו שהננו בנים לעם הנרצחים ולא לעם הרוצחים. אשרינו שהשנאה ששונאים אותנו היא לא בגלל מעשים רעים שעשינו, אלא אדרבה, בגלל שאנחנו העם הנבחר, בגלל מעשינו הטובים, מקנאים הם בנו והורגים בנו. עליך הורגנו כל היום".


טורו של שלמה קוק מתפרסם בשבועון 'כל ישראל' מבית 'קו עיתונות'. לתגובות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!