החטופה ששוחררה במאמר: "מקווה ששני העמים שלנו יוכלו סוף סוף לחיות בשלום"

רותי מונדר בת ה-78, ששוחררה מעזה יחד עם בתה קרן (54) ונכדה אוהד (9) במהלך עסקת שחרור החטופין לפני כחודש, כתבה מאמר בניו יורק טיימס שפורסם היום (שלישי) בו היא מספרת על ימי השבי בעזה.

היא תיארה את החוטף ששמר עליה במהלך השבי: "השובה שלי, שנקרא מוחמד, קרא לעצמו חייל של חמאס, אך לא נראה כמו חייל. נשמרתי בניגוד לרצוני על ידי שומר בבגדים אזרחיים במתקן אזרחי. אני מייחלת לעולם בו מוחמד יכול היה לבנות עסק משלו, לחיות בכבוד ולדבר באופן שוטף עם שכניו הישראלים ובכבוד הדדי. בעולם הזה, אני לא מאמינה שהוא היה מצטרף לארגון טרור ששלח אותו להשגיח על סבתא חטופה, שלא התכוונה להזיק לו".

במאמר היא סיפרה: "הפעם הראשונה שלי בעזה הייתה ב-1967. עד למלחמה באותה שנה, עזה הייתה מקום שדאגנו ממנו, אבל לא ידענו הרבה על העזתים עצמם. האזור, שהיה אז בשליטת מצרים, היה ממש מעבר לאופק והיווה איום של חדירות מצד פדאיון ושל פלישת צבאות ערב. הוא הטיל צל על ניר עוז ויתר הקיבוצים סביבנו. אולם, זמן קצר לאחר מכן, מצאתי את עצמי על גבו של טרקטור עם כמה מחבריי לקיבוץ, חוצים את הגבול הבלתי נראה בדרכנו לחופיה היפיפיים של חאן יונס. בדרכנו חזור, עברנו דרך רפיח לאסוף פיתות כצידה לדרך הביתה".

עוד תיארה כי "אחרי חמישים ימים כחטופה, עזבתי את חאן יונס ברכב של הצלב האדום, משוחררת יחד עם בתי ונכדי. עיני כוסו לאורך הדרך פנימה, אבל כעת יכולתי לראות את העיר שבגלל המלחמה, צל של המקום שזכרת מהיום שביליתי על החוף. הקיבוץ אליו חזרתי גם הפך לתל חורבות אחרי המתקפה של 7 באוקטובר. כל מה שבנינו יחד במשך למעלה מ-70 שנים - נחרב. אני לא מתיימרת לדעת מה יקרה בשנים הבאות. אני לא יודעת אם העזתים יבחרו לרכז את מאמציהם לבנות מחדש את חאן יונס ולא לשרוף את ניר עוז. אני לא יודעת אם משפחות צעירות ישובו לקיבוץ שלי ויקטפו פירות מהעצים. כל מה שאני מרוכזת בו הוא להשיב את בעלי הביתה".

ולסיום אמרה כי "מה שאני כן יודעת זה שלא אסע לעזה פעם שלישית. אולי יום אחד הישראלים שוב יסעו לחוף הים בעזה או יארחו סוחרים עזתיים על קפה בביתם. אני מקווה ששני העמים שלנו יוכלו סוף סוף לחיות בשלום, זה לצד זה. ואני יודע שאם חמאס יישאר בשלטון, זה לעולם לא יקרה".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!