עבודה או ילדים: אמא לא מפטרים?

"נמאס לי", אנחנו מסתכלות על השקיעה, האופק אפור עם פסים אדומים וגוון של שקיעה, פסי הצבע בשמיים נראים כמו שריטות, חתכים, כאילו השמש לא הסכימה לרדת למטה בלי מאבק.
"
הלחץ בעבודה מתנקם בי", אני מביטה בה, ברותי חברה טובה מילדות, גדלנו דלת מול דלת והמשכנו את החברות האמיצה במשך שנים, היא פילסה את דרכה אל הצמרת, התחילה כמזכירה במשרד החינוך, וכיום היא חולשת על אגף שלם.

"הפחד שיפטרו אותי, הפחד שיגלו כי אפשר להסתדר בלעדי, גורם לי לעבוד שעות נוספות", היא נאנחת.

"החיים שלי אמורים להיות מאושרים, אבל אני בוכה, מרגישה כמו עבד, בערב חוטפת משהו קל לאכול וממשיכה לעבוד , בכל דקה שאני לא נתונה בעשייה, מרגישה את שעון האשמה מתקתק, תראי, העבודה שלי מרתקת, כוללת כנסים ברחבי הארץ, חוויות, ובדקות קטנות של הארה אני קולטת שאתעורר יום אחד ואגלה שהייתי עסוקה מדי באגירת אוסף התנסויות, ואת יודעת מה הכי עצוב שרה?
שמרוב עצים לא רואים את היער, אני לא חווה את הילדים שלי בזמן אמת, אני מפספסת את החוויות שלהם, עליזה השמרטפית חווה אותן יותר ממני".

היא מביטה בשקיעה, כאילו חווה את השקיעה האישית שלה, הילדים שלנו משחקים תופסת.

מוזר, עולם הנשים מחולק לשניים, אלה שחולמות על עבודה בזמן שהן מקרצפות את הפאנלים, ואלה שעובדות וחולמות לרוץ אחרי הילדים ולהספיק בין היתר לקרצף פאנלים.

אולי אין תשובה חד משמעית, אולי כל אחת חייבת למצוא את האיזון, את דרך האמצע?

"תגידי", רותי פונה אלי שוב. "את זוכרת לפני שנים כשפטרו את אמא שלי מהחברה בה עבדה?"
כן, בטח שאני זוכרת, היו אמורים למנות אותה למפקחת, אבל אז מישהו בחש מאחורי הקלעים ואחרי שנים בהן היא נתנה את המיטב בעבודה, הם באו והציעו לה, פרישה מוקדמת בתנאים מועדפים.
ואנחנו הבנות התלהבנו מסט מגשי הזהב שקנו לה חברותיה לעבודה, בטח נורא מעריכים אותה בעבודה חשבנו ולא הבנתי אז מדוע העיניים של אמא שלהעצובות, מושפלות, רק כשגדלתי הבנתי את הריח העצוב שעמד אז בבית מספר שבועות.

"את יודעת מה מעודד אותי?" קטעה רותי את המחשבות שלי.

"אמא תמיד אומרת לי: "חמודה שלי, מהעבודה תמיד אפשר לפטר אותך, אבל אמא אף פעם לא מפטרים".

"את לא יודעת כמה שאת צודקת", עניתי לה מול הילדים שחיכו לנו מאובקים ורעבים.,

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!