העדויות מהטבח: "לא מצאתי אף אחד. כולם היו מתים. אני מצטער שנכשלתי"

במפגש עדויות וסיפורי גבורה של אנשי כוחות הביטחון שהתקיים אתמול בכנסת ביוזמת יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, סיפרה בהצטנעות טייסת הינשופים רס"ן ל מטייסת 123 שמאז פרוץ הלחימה מחלצת פצועים מעזה: "אני לא מרגישה גיבורה. אנחנו עושים את עבודתנו, זה מה שהכשירו אותנו לעשות".

יו"ר הכנסת, ח"כ אמיר אוחנה ביקש להודות לאנשי כוחות הביטחון ואמר: "כולנו זוכרים, בטח ביום הקשה הזה שסיפורי גבורה אדירים ומעוררי השתאות רבים לא יסופרו לעולם, כי נטמנו יחד עם גיבוריהם. חשבתי שזה יהיה הולם שבחג הגבורה, מקצת מסיפורי הגבורה הללו יסופרו גם כאן בכנסת. גם ברגע הזה עלינו לזכור שהמלאכה לא תמה: ארגון הטרור חמאס הוכה קשות, אבל טרם חוסל. רבים מהחטופים והחטופות חזרו לבתיהם, אבל לא כולם. השקט והביטחון טרם שבו לארץ ומאות אלפי ישראלים אינם נמצאים בבתיהם, בין אם משום שהם במילואים ובין אם משום שפונו מהיישובים. אך גם אם המלאכה טרם הושלמה, מותר לעצור לרגע ולומר לכן ולכם – נשים וגברים – הגיבורות והגיבורים שהצילו חיים – תודה".

עיקרי עדויות הגיבורות והגיבורים:

רס"ן ל' חשפה בפני הנוכחים אירוע פינוי אחד: "בטייסת אצלנו מוכנים תמיד 24-7, יחד עם צוות שלם במסוק ומחוצה לו, לרגע שבו יזניקו אותנו למשימת פינוי פצועים. לפני 3 שבועות הוזנקתי לפינוי מתוך רצועת עזה. זאת היתה הפעם ראשונה ש"חוצים קו" וזה מכניס לדריכות. הכל מתקתק די מהר: נמצאים מעט מאד זמן על הקרקע ומפנים פצועים לבתי החולים. זאת היתה הפעם הראשונה שהבנתי שיש פה שרשרת ענקית של אנשים להצלת חיים של חיילים – לא אני הצלתי לבד חיים. כולם לוקחים חלק במשימה וכך נמשיך לעשות מתי שיידרש".

"אין לי סיפור גבורה" אמרה בהצטנעות גם טייסת יסעור רס"ן מ', מטייסת 118, שהשיבה במטוסה חלק מהחטופים שחזרו ארצה: "סבתא שלי נרצחה בבארי בשבת. יש לי התמודדות בשני עולמות – לחימה בטייסת, לצד חוויה אישית משפחתית קשה. הפעילות המבצעית היא כמו נקודת אור שעוזרת לי להמשיך ולהסתכל קדימה. אחרי 7.10 פיניתי כוחות מבארי וזה היה מוזר לראות הכל מלמעלה, כמו שטח אויב. גם השתתפתי בפעימה הראשונה של השבת החטופים – זה הרגיש כמו חלום שהתגשם".

בנוסף לחשיפה של טייסת מ' נשמעו גם עדויות מצמררות ומרגשות מפיהם של לוחמים ושוטרים, מהעורף ומחזית הלחימה מאז השבעה באוקטובר.

שני קצינים מיחידת המו"מ של צה"ל שיתפו את הנוכחים על פעילותם לחילוץ פצועים וחיסול מחבלים בשבעה באוקטובר. רס"ן י' סיפר: "ניסינו לנהל מו"מ מול המחבלים בבארי. קיבלנו הרבה אש. יצא אלינו מחבל עם אחת מבנות הערובה. בתשאול הראשוני היא אמרה שיש בפנים 40 מחבלים. לא האמנו. הבנו שהיא צודקת".

סמ"ר במיל' א' סיפר על שעות הלחימה שעברו עליו ועל השותף שלו לצוות בהיתקלויות מול מחבלים, בטיהור החמ"ל בבסיס הצבאי וגם במסיבה ברעים: "תוך כדי היתקלויות וירי הגענו למסיבה ברעים. מראה אפוקליפטי – עשרות ומאות אנשים על הרצפה".

בדמעות סיפר סגן אלוף במיל' ארן מסס על הנסיונות שלו למצוא ניצולים באזור המסיבה ברעים. ארן ביקש לפנות לאלוהים: "שלחת אותי ב-7.10 לעזור לחבורת מלאכים למצוא את דרכם הביתה. לא מצאתי אף אחד. כולם היו מתים. אני מצטער שנכשלתי. מי שהגיע לפני היו אנשי החושך והרוע. הם פגעו במלאכים שלנו. הם שחטו אותנו ולא הותירו לנו סיכוי. פחדתי שינסו לחטוף גופות אז התחלתי לאסוף אותן על עגלה שמצאתי וריכזתי במקום אחד. הם היו המון. אני יודע ששמרת עלי באותו יום כי 3 בני עוולה ניסו להרוג גם אותי. אני מלא גאווה ונפש מצולקת. תודה שאני פה לספר ותודה שעוד יש מי ששומע".

בני המשפחה עוז ורמי דוידיאן הצליחו להציל רבים מהצעירים שנמלטו מהמסיבה ברעים וסייעו גם בטיפול בפצועים. רמי סיפר על חילוצים אינסופיים שביצע באותה השבת: "כשקיבלתי את הטלפון הראשון יצאתי מהבית ובכניסה לישוב שלי פטיש, ראיתי 3 אצבעות ליד אופניים זרוקים על הכביש. אספתי אותן. המשכתי לנ"צ הבא. שם ראיתי רכב עולה באש עם אנשים ירויים בתוכו. שמעתי יריות. התקשרתי למשטרה ללא מענה. המשכתי לנ"צ הבא – נסעתי עוד 2 ק"מ וראיתי אלפי ילדים מדהימים צועקים הצילו לכל עבר. עליתי לאוטו וצעקתי להם שיבואו אלי. במהירות הם הגיעו אלי ואז התקשרתי לחברים מהמושב שיפתחו מקלטים. היו עוד ועוד נ"צ שהגעתי אליהם לחלץ ניצולים. אחת מהן היתה עמית שהוחזקה ע"י 6 מחבלים".

עוד סיפר: "הסתכלתי לשמים ואמרתי להם בערבית שאני מרהט, והם שחררו לי אותה. עוד נ"צ נתנה לי אימא של אליה שביקשה שאעזור לה. הגעתי אליו והוא גסס לי בין הידיים. עצמתי את עיניו וקראתי שמע ישראל כשאימא שלו בטלפון איתי. אח"כ קיבלתי טלפון מעיתונאית אדווה דדון על עוד ילד שצריך לחילוץ בוואדי בארי. הגעתי אליו אחרי שאיבד הרבה דם. לא יכולתי להשאיר גופה במקום אז פיניתי אותו. התחלתי לאסוף הרבה גופות מהוואדי. גם בן דוד שלי אסף אמר שיורים בבסיס של הבת שלו. הוא אמר 'את כולם הצלת אבל לא את הבת שלי'. נשברתי אבל הרמתי מבט לשמים וקיבלתי עוד כוחות לעוד חילוצים".

עוז דוידיאן: "רבים אומרים לי שאני גיבור ושהצלתי 120 נערות ונערים. לא ביקשתי להיות גיבור. הגיבורים הם אלה שנלחמו על חייהם ורצו והתחבאו. אני הייתי הכלי שהקב"ה שלח לעזור להם להגיע הביתה. יש בי עצב על אלה שלא הספקתי להגיע אליהם, כל אלה שנקטפו. הכאב שלי על חבריי מזרועות הביטחון שלחמו בקווים הראשונים והגנו על כולנו".

עילם מאור, חבר כיתת הכוננות של קיבוץ בארי, שספג אבידות קשות מאד בטבח: "מאות מחבלים רצחו, חטפו וזרעו הרס רב בבארי. הקהילה איבדה 93 מחבריה ו-30 חטופים שחלקם טרם שבו. זה עשרה אחוז מאנשי הקיבוץ. הקיבוץ נמצא במרחק של 4 ק"מ. התרעה היתה מאפשרת לנו היערכות. והיתה מונעת פגיעה ומוות של חלקנו. בארי ניצבה כמעט לבדה מול עדר של מאות מרצחים, מלווה באספסוף בוזזים. כמעט 8 שעות היינו לבדנו, כשקול מסוק אחד לא נשמע באוויר. תמיד חיינו בתחושת אמון בצה"ל ופתאום הוא איננו. אנו מאמינים ביכולתנו לקום ולצמוח אולם לא נוכל לעשות זאת בלי שנדע שהביטחון אמיתי. לא נגדל ילדים בסמוך למרצחים. יש לתחקר את שאירע. זוהי עת משבר עבור בארי ועבור המדינה כולה".

רפ"ק מורן טדגי ממשטרת ערוער הצילה חיים תחת אש בזמן שפיקדה באומץ על הקרבות נגד המחבלים באופקים: "עליתי על שכפ"ץ, הוספתי איתי עוד שוטר ומצאתי את עצמי מפקדת על כל זירות קשות עם בני ערובה, לחימה מאוד קשה ועיקשת, עם מה שהמחבלים הגיעו אנחנו היינו קטנים מולם, אבל אנחנו ידענו דבר אחד - משם הם לא יוצאים. כולם יצאו ונלחמו, ועצם זה שלא מינו מעליי מפקד בכיר יותר ונתנו לי להמשיך זה גם משהו שבסופו של דבר נתן את הכוח".

סרן קרני גז, מפקדת פלוגת הטנקיסטיות מגדוד ברדלס, הגיעה כשהיא מלווה בצוות הלוחמות שלה וסיפרה: "בבוקר הגיעו בעיקר ידיעות מוזרות מרשתות חברתיות ותמונת המצב לא היתה ברורה. הגענו לזירה מול 40-50 מחבלים. ניהלנו שם קרבות בהתחלה בשטחים הפתוחים ולאחר מכן זלגנו לתוך הקיבוצים שכוחות צה"ל טרם הגיעו אליהם, בקיבוץ חולית וסופה. היו 3 טנקים בלחימה. אם היו לי יותר טנקים היינו מצליחים להיפרס חזק יותר. שמחה שהיינו שם ליצור חוצץ בין האזרחים למחבלים".

מפקד מחוז דרום במשטרה ניצב אמיר כהן פעל בשטח והוביל את כוחות המשטרה בגזרה: "דחפנו עשרות לוחמים לעומק השטח שבו לחם צה"ל בגבורה, עם סיפורים שהדעת לא תופסת, כשהתחמושת נגמרת. השוטרים שלנו, שחלקם יצאו בלבוש אזרחי וחלקם אפילו בלבוש חג, היו עם אקדח ביד מול אר פי ג'י, אם 16 מול מטענים ורימונים של המחבלים. אנחנו עדיין במלחמה ומבינים את גודל האחריות על הכתפיים. אני גאה בלוחמים, בשוטרות ובמפקדות. המדינה תצא מזה. יש לנו עם חזק וצבא חזק שיכריע את האויב".

פקד נבו בן דיין מהחטיבה הטקטית של מג"ב, היה מראשוני המוקפצים של מג"ב, והתמודד מול מחבלים רבים בכמה גזרות: "באחד הנ"צ שהגענו לחלץ, ראינו יד שמוטה מתחת לטנק. שכב שם אדם מטושטש ופיניתי אותו לטיפול רפואי. המשכנו להגן בצירים הסמוכים. כשנרגע האירוע קיבלתי הודעה שבן הדוד שלי נרצח בתחנה. היה מאתגר רגשית בין השבעה לבין החזרה למשמרות. אנחנו מוכנים תמיד להגן על המדינה בכל מחיר אשר יהיה".

מפקדת יחידת הסיירות במג"ב דרום רפ"ק שפרה בוכריס, שיחד עם שלושה לוחמים שלה, יצאו עצמאית ופינו ניצולים מהמסיבה ברעים במשך 12 שעות הלוך ושוב, תוך סיכון עצום לחייהם: "כמויות החברים שאיבדנו הן פסיכיות. עצם זה שכולנו פה היום, במדים עם כל הצבעים, מכל החברה הישראלית - חשוב שנזכור את זה גם אח"כ – שלא תתפספס לנו הרעות הזאת. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. צריכים לזכור שעלינו להיות אחד למען השני – כי אין לנו ברירה ואין לנו דרך אחרת לנצח".

סמל יהונתן אוחנה מפקד כיתה חטיבת גבעתי, שכל חייליו נהרגו ברצועת עזה בתחילת התמרון הקרקעי, סיפר גם על הפציעה שלו: "בפעילות ברצועת עזה מחבל הוציא אר פי ג'י, אחד אחרי השני וכשבפעם השלישית - שישה מאיתנו, כולל אותי נפצענו ופינו אותי לניתוח בביה"ס עם רסיסים בצלעות וביד". אוחנה הזכיר את שמות כל חבריו שנהרגו באסון הנמ"ר ברצועת עזה: "יש לי 11 נשמות ששומרות עלי מלמעלה. כרגע אני עסוק בהנצחת החברים שלי שכולם יידעו מי הם היו".

לוחם האש רב רשף רפי שטרית, ניהל את המשמרת של תחנת הכבאות בנתיבות עם פרוץ מתקפת חמאס: "אנחנו לוחמי אש. לא נלחמים בנשק. המטח הראשון כתושב שדרות גרם לי להבין שאנחנו באירוע אחר. מהר מאד הפעלנו פקודת גיוס חירום ולמעלה מ-90% מהם הגיעו. טיפלנו בריבוי מטורף של ארועים כשהיו לנו 3 כבאים נצורים בתחנה באשכול עם חשש מטורף לחייהם. יש לנו 5 לוחמי אש שנרצחו ואנחנו לא מכירים בהם כחללים". היו"ר אוחנה התייחס לדברים: "נציבות כיבוי והצלה איננה גוף ביטחוני והיא צריכה להיות כזאת".

מפקד מג"ב דרום במשמר הגבול נצ"מ תומר אלדר: "ב-7.10 התחלתי לנוע רגלית לכיוון תחנת משטרת שדרות ושם התחלנו להילחם במחבלים שהתבצרו במקום. הסתערנו לתוך תחנת המשטרה תוך כדי שאנחנו חוטפים אש. ניהלנו קרבות של חילופי אש במשך שעתיים. כל פעם שיצאנו להסתערות חטפנו יריות ורימונים, אבל כל הזמן הזה ידענו שהמחבלים ימותו לפנינו. לאחר שעתיים צוות של ימ"מ הגיע והחליף אותו בניהול הקרב. בסופו של דבר הוחלט להרוס את תחנת המשטרה על 25 המחבלים שהיו בתוכה. המחבלים שרצו בכל מקום במרחב האזרחי, נלחמנו ונשאבנו ללחימה בתוך שטח של כוחותינו. רוב המפקדים תחתיי נפצעו במהלך הקרבות וניהול הקרבות עבר לשוטרים הזוטרים יותר".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!