ההתגוננות שלנו מהזולת - היא הכרזת מלחמה

הפעם אני רוצה לדבר על התפקיד שלנו בהקשבה או קושי שאני פוגשת בחיי.

נניח שמישהו מעיר לי על משהו שעשיתי או לא עשיתי, איך אני מגיבה? ישר מתגוננת ואומרת "כן עשיתי, לא עשיתי, לא התכוונתי, לא התערבתי וכו'". חשוב לדעת שההתגוננות המיידית שלי, מהווה קריאה למלחמה.

ברגע שמישהו מבני משפחתי אומר לי משהו, אם זה בעלי, בני, חתני, כלתי, הבוס או ההורים, ואני מיד מתגוננת, ההתגוננות כמוה כקריאה למלחמה, כי מה שאת בעצם אומרת זה "אינני מסכימה איתכם, איני מסכימה עם מה שאתם מייצגים בשבילי, אתם צריכים לקבל רק את הדרך שלי או את איך שאני רואה את פני הדברים".

בחוויה שלי, אם בעלי לא מסכים איתי, אז אצלי בראש זה מתקבל כאילו הוא לא אוהב אותי, הוא לא מכבד אותי או לא מייקר אותי, כל זאת בגלל שאיש שיחי-בעלי, ילדי, לא מסכימים עם הדעות שלי או החשיבה שלי, וכי כולם חייבים לחשוב דווקא כמוני? ברגע שמישהו לא מסכים איתי, הוא הופך לאויב סמוי בראש שלי, אני מאבדת אותו, אני מוחקת אותו מרשימת מקורבי, ולו רק בגלל שהוא לא מסכים עם האמונות שלי (אין הכוונה באמונה בה' אלא במוסכמות החברתיות שעליהן גדלתי) או החשיבה שלי. כאשר הדעה שלי בעצם מבוססת על המחשבות שלי, על הפחדים שלי, על המערך הרגשי שלי.

בואו נקשיב לבן אדם אחר מבלי לחשוב שמה שיש לו להגיד זה לתקוף אותי, הפוך, אולי הוא בעצם שליח מה' שמביא בשורה חדשה כדי שאני אוכל לראות את המציאות האמיתית - גם אם היא נראית לי כרגע נורא מסובכת והזויה.

כאשר אני מתגוננת, אני בעצם יוצרת מלחמה, כי אני קובעת שכל מי שלא מסכים איתי הוא אויב שלי, אני בצד אחד, והוא בצד הנגדי. עלינו להבין שהמחשבות שלנו או האמונות שלנו הם תוצר של הדמיון שלנו. עלינו לזכור שלכל אדם יש את הזכות להיות הוא עצמו, ואם הם לא מסכימים איתי, זה לא אומר שהם נגדי או שהם האויבים שלי.

אני כל הזמן מזכירה לכולנו שאנשים הם לא נגדנו, הם בסה"כ בעד עצמם, זכותו של כל אדם לבחור לראות את העולם בדרך שהוא רואה אותו, ולא דרך העיניים שלנו. זה לא אומר שזה מצמצם את הראיה שלי, ההיפך הוא הנכון, אם אני מסוגלת להכיל את הראיה של האדם השני, אני מסוגלת להכיל את העולם.

צריך לדעת שהרבה ויכוחים נוצרים בגלל ההרגל שלנו להתגונן. תוותרו! תוותרו על ההתגוננות, אין צורך, מותר לנו לא להבין, מותר לנו לטעות. במקום ההתגוננות שגוררת מלחמה, נוכל להגיב בצורה דיפלומטית, כשמישהו שולל את הדעה שלך, את יכולה להגיד "אני שומעת" או "אני מבינה את החוויה שלך". בתגובה כזו, אני בעצם נותנת לגיטימציה לאדם השני.

צריך לזכור שהזולת הוא אדם בפני עצמו, ויש לו דרך חשיבה משלו, אנחנו רוצים תמיד שאחרים יחשבו כמונו ויפעלו כמונו. לקח לי שנה שלמה לטחון ולהבין דברים שאמר לי בן משפחה שהבנתי אותם כמלחמה אישית נגדי. אחרי שנה הבנתי שאותו בן משפחה כלל וכלל לא התכוון להכעיס אותי או להכאיב לי, הוא פשוט פעל מתוך מה שמתאים וטוב לו, ובחר לעשות לפי מה שמתאים לו ולא מה שמתאים לי.

זה יכול להיות בעל, חתן, בת, הורים, מה שחשוב לדעת הוא שאם אנשים אינם חושבים כמוני, זה עדיין לא אומר שהם נגדי.

אישה אחת סיפרה לי שבעלה הגיע בערב הביתה מהעבודה והבית היה מבולגן. האישה עדיין לא הספיקה לסדר את הבית ולחמם את האוכל, והבעל אומר "למה יש פה תמיד בלאגן כזה, בלגן עושה לי כאב ראש".

"מה ענית לו?" שאלתי את האישה. "רבנו כמובן, אני בקושי הספקתי להאכיל את הילדים, לעשות להם מקלחות, עוד לא הספקתי לנשום מאז שחזרתי מהעבודה".

אמרתי לה שהריב היה מיותר ולא מועיל, במקום לריב איתו, היא הייתה צריכה להגיד בפשטות "מעניין! גם לי יש כאב ראש, כשהבית מבולגן!" הריב שהיא יצרה הוא תוצאה מכך שאנחנו חושבים שאסור לאף אחד זולתנו להביע את דעתו, ואנחנו ישר לוקחים את זה אישי. יכול להיות שהבעל בסה"כ קבע עובדה, שבלגן בבית גורם לו לכאב ראש, יש כאלה אנשים, אני מכירה כאלה נשים וגם גברים.

מי אומר שאנחנו תמיד בסדר, מי אומר שאנחנו תמיד מושלמים? אם האישה תגיב "אתה צודק גם לי יש כאב ראש", הוא לא ימשיך את השיחה או את המריבה. בואו נוותר על ההתגוננות המיותרת כי האנשים הקרובים לנו הם אנשים שהכי זקוקים שנקשיב להם מהמקום שלהם, חשוב שנלמד את עצמנו להבין שהאדם האחר רואה דברים מזווית אחרת שאני לא רואה, וזה לא אומר שזה נגדנו.

רחל בולטון - מפתחת שיטת "תעצומות"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!