איחוד המפלגות החרדיות הוא צו השעה! • טור

איחוד המפלגות החרדיות הוא צו השעה!

ולא, לא בגלל מה שאתם חושבים. לא בגלל אריה דרעי ואלי ישי. לא בשביל להרבות שלום בין ספרדים לאשכנזים, גם לא בשביל השלום בין הרבנים! באופן כללי למחלוקת יש מקום של כבוד בהיסטוריה היהודית. כבר בתוך שנים עשר השבטים התגלעה המחלוקת שהביאה אותנו לגלות מצרים.

ריבוי הדעות הוא חלק מהעברת התורה לדורותיה. אפילו עשרים המנדטים המובטחים למפלגת איחוד כזו בסקרים הם לא סיבה מספקת לאיחוד. המפלגות החרדיות מעולם לא שמו את האלקטורט בראש מעייניהם והאפשרות להיות "בית יהודי ג" עדיין לא מהווה סיבה מספקת לאיחוד.

אז למה לי איחוד דווקא עכשיו?

פעמיים בשנתיים האחרונות מצאתי את עצמי עומד בערבו של יום באמצע כביש ירושלמי ראשי כששלושת בני אחוזים בידי, עומד ודומע! הנסיבות היו שונות - אך התחושות היו דומות. האחת בהלוויית מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל והשנייה בהפגנה הגדולה נגד חוק גיוס בחורי הישיבות שעבר בכנסת. הנסיבות היו שונות – בראשונה, הלוויה של איש ענק בתורה שהלך לעולמו. בשנייה, עצרת תפילה בשל תחושה של חוסר צדק שנעשה נגד עולם התורה שהוא נשמת אפינו.

אבל למרות הנסיבות השונות, התחושה הייתה דומה. דמענו אז בעיקר מההתרגשות, מההבנה שיש לנו שותפות ענקית של מאות אלפים - אולי אפילו מיליונים - שלמרות שהם שונים ממני ולמרות שיש בינינו כ"כ הרבה מחלוקות, ולמרות שהם ספרדים ואני אשכנזי, ולמרות שהם חסידים ואני ליטאי. למרות שאני נולדתי חרדי והם חזרו בתשובה, למרות שיש בינינו מנהגים שונים, תרבויות שונות, רבנים שונים והמון סגנונות, אבל יש לנו שותפות ענקית סביב ערכי יסוד משותפים שלא נהיה מוכנים לוותר עליהם בשום מחיר!

באוויר עמדה תחושה שכשהיסודות הבסיסיים שלנו מתערערים - כולנו נעמדים עם ילדינו ביחד סביבם, לבכות עליהם, או להגן עליהם. זו הייתה התחושה שם ברחובה של עיר.

מאז, מיליוני מכוניות עברו ושבו בכבישי ירושלים ונדמה שהציבוריות החרדית נסעה יחד איתם למקום אחר. המחלוקת הפכה להיות הנושא המרכזי בכל המגזרים ונראה שאפילו סביב סוגיות היסוד שלנו, אנו כבר לא יודעים להתאחד.

וכל זה קורה בתקופה שהשיח הציבורי בישראל בנושאי דת ומדינה פרץ את כל הגבולות שהיו מאז הקמת המדינה והדברים הבסיסיים ביותר נפתחו שוב לדיון. דווקא עכשיו זה הזמן לשחזר שוב את מופע האיחוד המרגש מהפעמיים הקודמות, והפעם לא מתוך אבל ולא תחת תחושת איום, אלא מתוך עוצמה וכוח.

זה הזמן שכל מי שחושב שבני תורה ראויים להוקרה ולא לאיום בפלילים, שכל מי שמאמין שהממסד הרבני בישראל הוא שער הכניסה היחיד לעם היהודי, שכל מי שחושב שחינוך יהודי לכל ילד יהודי הוא נשמת האומה, כולנו יחד נשים פתק אחד בקלפי! הגיע הזמן שתצא אמירה ציבורית רחבה שמביעה הסכמה לתפישות הבסיסיות שהם נשמת אפו של הציבור החרדי.

במסגרת פעילותי להעצמת החינוך היהודי בכלל הציבור, אני מופיע בפורומים שונים שעוסקים בציבור החרדי, ולא אחת אני נשאל על המחלוקות שיש בתוך הציבור החרדי, על הדעות השונות שנשמעות בין הרבנים בנושאים שעומדים על סדר היום. בדרך כלל אני עונה ששאלת "מיהו חרדי" הרבה יותר מסובכת משאלת "מיהו יהודי", ובעצם זה תוצאה של ההצלחה הבלתי נתפסת של גדולי הדורות האחרונים, שאחרי השואה הנוראית הובילו ציבור שנתפס בעיני בן גוריון כתופעה כ"כ נכחדת שלא שווה אפילו להקדיש לה חוק גיוס ראוי לשמו, ולהפכו לציבור שהוא עד כדי כך גדול שההגדרה "חרדי" קטנה בשבילו והמגוון שקיים בקרב מי שרואה את עצמו שייך לציבור רחב עד כדי כך שבלתי אפשרי כמעט להיכלל תחת הגדרה אחת.

כעת כששוב ערכי היסוד שלנו מיטשטשים, דווקא עכשיו זה הזמן להתאחד ולהבהיר קודם כל לעצמינו שאין לנו מחלוקת על מרכזיותה של התורה בחיינו, על הערך של לומדי התורה בעינינו. אין בינינו מחלוקת על הדאגה לעתיד העם היהודי והמחויבות המוחלטת להמשכיותו!

הכותב הוא יו"ר עמותת אורות – בימד"ר יוזם לחינוך יהודי

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!