בימים ההם - בזמן הזה: הנס של הרב גרוסמן • טור

א.
לחג החנוכה יש היבטים רבים. חג החנוכה מתאפיין בעיקרו כ"חג הניסים". מוסיפים את תפילת "על הניסים" ומברכים "ברוך אתה ה' שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". וזהו עיקרו של היום. חג של ניסים וישועות.

בראשית השבוע, כשתכננתי את נושא המאמר, היו לי רעיונות כאלו ואחרים כיצד לתאר את הניסים. אך ביום שלישי השבוע, כל ההתלבטויות הוסרו. חוויתי נס בעצמי, ואני רוצה לשתף בו את הציבור.

ביום שלישי השבוע התקיים במשכן הכנסת טקס הענקת "אות הדאגה לילדים ונוער בסיכון". הטקס היה במעמד יושב ראש הכנסת מר יולי אדלשטיין, שרים, חברי כנסת, אנשי ציבור ועשיה ומכובדים רבים.

הטקס היה אמור להתקיים בשעה 5:00 בערב. מוקדם יותר בדקתי את הלו"ז אם יש לי סידורים נוספים קודם הטקס. ראיתי שלא, והחלטתי לעלות לירושלים. השעה הייתה 2 בצהריים. תשאלו אותי ממתי אני יוצא כ"כ מוקדם? שלוש שעות לפני הטקס? אין לי מושג. אבל היה בי דחף לעזוב הכל ולעלות לירושלים.

כשאני מתחיל לרדת את הירידות האחרונות לקראת העליה לירושלים, אני מבחין ברכב עומד בצד הכביש. תקוע. אני עוצר לידו. לתדהמתי אני מגלה את רכבו של נשיא מוסדות "מגדל אור" הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן שליט"א, עומד בצד הדרך. אני מנסה לחשב מדוע הוא עצר. גם הוא היה בדרכו לאותו טקס במשכן הכנסת.

אני עוצר. יוצא החוצה. הרב גרוסמן ניגש אליי ואומר לי: "לא תאמין איזה נס קרה לנו". מסתבר שבמהלך הירידות, הנהג מרגיש שהרכב לא מצליח לבלום. הוא מנסה עם האנדברקס, אך האוטו פשוט לא בולם. או בעברית פשוטה: הלכו הברקסים. הייתה פאניקה גדולה. הם היו בטוחים שזה יסתיים גרוע מאוד. מה גם שמחמת העבודות בכביש, לא היה שוליים והרכב ממשיך לצבור תאוצה. בניסי ניסים הנהג מצליח להתנגש באיזה מפרץ חניה, והרכב נבלם.

אנחנו עומדים כולנו בצד הדרך, והרב גרוסמן מברך: "ברוך שעשה לי נס במקום הזה". נס חנוכה תשע"ה.

הרב ממהר לירושלים. כמובן שעם רכבו לא שייך להמשיך. אני מעלה את הרב לרכבי ועולים לירושלים. בדרך אני מהרהר יחד עם הרב:

מי שלח אותי לכאן??? מדוע יצאתי מחדרה כ"כ מוקדם? איך הרכב הצליח לבלום בלי ברקסים???

ניסים...

אני אומר לרב גרוסמן: "מזמן אני מבקש מהרב לכתוב סיפורים. הרי לרב יש מערכת שלימה של ניסים ונפלאות". אך לפתע אני נמלך, מתחרט. "כבוד הרב, אחרי הנס הזה אני חוזר בי, אל תכתוב ספר, אני לא יודע אם יש בדורינו מספיק אנשים שמאמינים בניסים..."

ב.
חג החנוכה שבעיצומו אנו נמצאים, הוא אחד החגים האהובים עליי ביותר. למעלה מעשור שאני מתעסק בנושא חינוך ילדים. אם יש משהו שמאפיין כמעט את כל הילדים באשר הם, הוא האהבה לחג החנוכה. המסיבות עליזות, האווירה טובה. תמיד אני מנסה להבין מה מיוחד כל כך בחג החנוכה.

האמת שיש לכך מספר סיבות. אני חושב שהסיבה המרכזית היא, היותו של החג "חג רוחני". בעוד בחגים האחרים, הנס היה ביטול גזירת "מוות" על היהודים, כמו פורים בגזירת המן, חנוכה לעומת זאת הוא ניצחון הרוח. מניעת מוות רוחני.

בשונה ממבוגרים, ילדים הם רוחניים. ילדים הם תמימים וישריי דרך. ידוע שבורא עולם ברא את האדם ישר. החיים מעקמים אותנו. אבל בבסיס אנו אנשים רוחניים שנמשכים לרוחניות. ככל שאנו גדלים ומתבגרים אנו הופכים לפחות רוחניים.

חג החנוכה שואב את הילדים מהעולם הגשמי שבו אנו חיים, לעולם רוחני יותר. הם יוצאים מהשטחיות האופפת אותנו בכל השנה כולה. וזוהי השמחה הגדולה. כל המעטפת של החג הזה היא רוחנית. הנרות שאנו מדליקים, המנהגים המיוחדים. זהו חג אפוף בהילת קודש. איך שאל אותי תלמיד: "הרב, צריך לברך שהחיינו על סופגניה???"

ג.
מהות חג החנוכה הוא: "בימים ההם בזמן הזה". להאמין שכל ההתרחשויות שסביבנו זה רצף ניסים אחד גדול. מישהו מנהל את העולם מאז ועד היום.

גם פרשת השבוע עוסקת בדיוק בנושא הזה. פרשת מקץ נפתחת בסיפור: "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם". יוסף הצדיק ישב בבית האסורים במשך שנתיים רצופות. העלילו עליו עלילות שווא. ומדוע נגזרו עליו שנתיים? אומרים חז"ל כיוון שכאשר יצא שר המשקים מבית הסוהר, אמר לו יוסף: "כי אם זכור זכרתני". יוסף לא סמך על הקב"ה שיוציא אותו מהבור, אלא שם מבטחו בשר המשקים ועל כל זכור הוא קיבל שנה. זכור זכרתני-שנתיים. שואלים המפרשים, לכאורה הרי יש את חובת ההשתדלות, וא"כ זכור אחד יוסף היה צריך לומר, ממילא היה עליו לקבל עונש רק על הזכור השני.

מתרצים המפרשים שכיוון שיוסף אמר פעמיים זכור, הרי שהוא גילה שגם הזכור הראשון לא היה מחמת חובת ההשתדלות.

רואים מכאן שהאדם צריך כל העת להאמין בניסים. כמובן שישנה את חובת ההשתדלות, אך עלינו לשים מבטחנו רק בבורא עולם ולהאמין שהוא יעשה עמנו ניסים, כפי שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

ד.
ויש המשך לסיפור המדהים שארע ביום שלישי: חברת הליסינג שלה שייך הרכב של הרב גרוסמן שאיבד את הברקסים, שלחה במיידי רכב חילופי. רכב קטן מדגם פשוט ביותר. הנהג של הרב אומר לי במהלך הטקס: "נראה לי ששכחתי לכבות את האור ברכב". עם סיום הטקס מתברר שאכן, האורות נשארו דלוקים. אך אבוי, נגמר המצבר. אני מאלתר כבלים ומנסה להתניע את הרכב.

לפתע יוצא מהחניה רכב מפואר, ומתוכו יוצא אחד מנכבדי משתתפי הטקס, הוא ניגש אלי ושואל אותי בפליאה: "זה הרכב של כבוד הרב, ראש מוסדות מגדל אור???"

ועוד לפני שאני מספיק לענות לו, הוא אומר לי: "תראה, אני תורם קבוע למוסדות מגדל אור. אם הרב גרוסמן יכול לנסוע בכזה רכב, גם אני יכול. קחו את הרכב שלי". אני אומר לו: "מה פתאום, לרב יש רכב אחר..." והוא אומר לי: "לא משנה, אם הרב נוסע בכזה אוטו, אני מכפיל את התרומה שלי (שהיא גם כך מכובדת)..."

אז תגידו אתם, יש ניסים???!!!

שבת שלום וחנוכה שמח!

הכותב משמש כמנכ"ל "מפעלות הרב גרוסמן", יו"ר "מדעים ויהדות" וחבר הנהלת העיר חדרה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!