אבי ה'תולדות': ח"י שנים לפטירת ה'דברי אמונה' זצ"ל

ביום חמישי בלילה - ג' דחנוכה - ימלאו שמונה עשרה שנים ליתמות שהותיר אחריו האדמו"ר בעל ה'דברי אמונה' מתולדות אהרן, רבי אברהם יצחק קאהן זצ"ל, אביהם של האדמו"רים מתולדות אברהם יצחק, תולדות אהרן, מבקשי אמונה, נחלת אהרן ועוד. האדמו"ר זצ"ל הותיר אחריו מסכת חיים של עבודת ה' במסירות נפש מופלאה, יחד עם יגיעת התפילה, יראת הרוממות, שגב השבת ואהבת אמת.

חמיו של ה'דברי אמונה' היה הרבי בעל ה'שומר אמונים'. על סיפור קרבתו סיפר בנו האדמו"ר ממבקשי אמונה: "בליל שביעי של פסח, בעת שלמד בישיבת סאטמאר והלך לבית מדרשו לחזות בעבודת הקודש, נקשרה נפשו בנפשו והמשיך להגיע אליו עד שהפך לחסידו בלב ונפש. למרות שהיו כאלו בישיבת סאטמר שלא ראו זאת בעין יפה והצרו את צעדיו, ציווה בעל השומר אמונים שלא יעזוב את ישיבת סאטמר. ומאז נשאר תלמידו בדבקות עד יומו האחרון.

"כשכבר הגיע לגיל שידוכים והחלו להציע לו הצעות, בא כמה פעמים לרבו בעל ה"שומר אמונים" ובכל פעם אמר לו שימתין עוד. ולפלא היה בעיניו מדוע עליו להמתין. למעשה בעל ה'שומר אמונים' ביקש ממנו לחכות משום שחפץ לקחתו לחתן וחיכה שתגדל בתו. ואילו הרבי זצ"ל לא ידע מכך, כפי שהעיד על עצמו שכלל לא ידע שיש לרבו בת! הן בגלל צניעותה והן בגלל שמירת עיניו. אך משגדלה קרא לו רבו ושאלו אם רוצה להיות חתנו, כמובן שהוא הסכים מיד, והמתינו להסכמת הוריו, שהתייעצו עם הרבי מסאטמאר זצ"ל - שמצידו עודדם לכך".

למרות סירובו המתמשך להנהיג עדה, לא נותרה בידיו ברירה, מאחר וכל חסידי חותנו - זקנים וצעירים - הפצירו בו לקחת את עול ההנהגה. מה עוד שלפני פטירת חותנו שלח לקרוא לו וניסה לדבר ולא הצליח בגלל מחלתו, והראה לו בחומש את הפסוק "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה", וראה בכך הוראה שעליו להנהיג. ולמרות זאת לא ראה בעצמו רבי אלא ראש חבורה, ולקח על עצמו את עול האחריות בלבד ללא שום שררה. הוא התייעץ עם הרבי מבעלזא זצ"ל שאמר לו - 'א ודאי, א ודאי, טול מקל והך על קדקודם ונהוג נשיאותך ברמה'.

החסידים מספרים כי ענוותנותו הייתה עצומה בכל קנה מידה. תמיד התבטא על עצמו בביטויים מחפירים ולא החשיב את עצמו למאומה, 'הנני גורנישט מיט נישט', היה שגור על לשונו. כך התבטא ברבים, וכך שמעוהו גם כשהיה בחדרו והאזינו מבעד לדלת. אם היה רואה מאן דהו ממלוויו שמנסה לעשות איזשהו דבר בעבור כבודו, היה מרחיקו בשתי ידיו ומצווה עליו לעוזבו. כל גינוני הרביסטווע פשוט נמאסו בעיניו.

"בכל זאת אשאר עבד נאמן"
כשהיו אברכים מתלמידי הישיבה שזכו להתעטר בכתר הוראה וכדומה, למרות שנהנה מאוד מכך, לא הסכים בשום אופן לפרסם את הדבר בעיתונים, כדי שלא יביא לידי גדלות וגבהות הדעת. ומלבד זאת אחז שהרי זו היא התכלית ומדוע יש לעשות עסק ממי שממלא את תפקידו, ובפרט שעדיין הדרך עוד רחוקה. פעם הופיע לסעודת סיום מסכת בבא בתרא בישיבה, והבחין באווירה של מעין זחיחות הדעת יתירה על סיום מסכת כה גדולה וחשובה. נשא אז דברי התעוררות בנושא "וממדבר מתנה - אם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו". והחדיר לצעירי הצאן שאין לנו כלל על מה להתגאות בעולם הזה.

סירב בתקיפות יתירה לפרסם מודעות אודותיו והתנגד נמרצות שיצלמו אותו, זאת מלבד קפידתו שלא להצטלם על פי דברי ה"יערות דבש" שרוח טומאה שורה על תמונת אדם. פעם הראו לו בימי החנוכה מודעת מזל טוב שהתפרסמה באחד השבועונים על סיום שידוך לנכדו. באותו יום לאחר הדלקת נרות חנוכה נשא דרשה חוצבת להבות אש ותיאר כיצד מודעה זו גרמה לו צער נורא ואיום. דבריו שנישאו מלב כואב היו מזעזעים כל לב. נהג לומר ש"מי שלא למד "יושר דברי אמת" לא יוכל לדעת מה זה אמת או הכנעה".

בנו האדמו"ר ממבקשי אמונה סיפר לבטאון 'עולם החסידות' לפני שמונה שנים על אביו: "הוא שנא את הרע בכל מאודו ונלחם בו בכל דרך. אם התעורר צורך למחות על משהו שלא התנהל כשורה, לא שת ליבו לחשבונות צדדיים, מה יאמרו, והאם אפשר להצליח, אלא מחה בכל תוקף עד לביעור הרע. תלמידיו זוכרים היטב כיצד הכל היה גלוי וידוע לפניו, הייתה לו הרגשה זכה דקה מן הדקה, בזכותה יכול היה לזהות כל דבר עבירה. בשל כך אם אי מי נכשל בעבירה או אפילו בדבר הרשות, הוא פשוט השתדל להתחמק ממבטו הקדוש והחודר, ומתגובתו שוודאי בא תבוא. בהקשר לכך מסופרים מאות מעשיות ללא גוזמא. היו אלו מעשים שבכל יום שניגש לאברכים ובחורים וגער בהם על מעשיהם או מחשבותיהם - מחשבות שלא היו ידועות לאף אחד".

אחד מגבאיו סיפר, כי כשהיה שומע את צרותיהם של ישראל. כשהיו מזכירים בפניו יהודי לישועה, הוא היה מוסר את עצמו לתפילה בעבורו עד כדי מסירות נפש ממש. ולא רק כשהיה מדובר בחסידיו כי אם בכל יהודי באשר הוא שם.

מלחמה בציונות? בלי לפגוע ביהודי!
פעם בא לפניו אדם בלתי מוכר שהזכיר את בתו החולה, הוא סגר עצמו בחדר לתפילה במשך שעה ארוכה עד שיצא בעיניים נפוחות ואדומות מבכיה. כשאחד מהחסידים חלה, הוא הרבה בתפילתו כל כך עד שחלה והגיע לאפיסת כוחות ממש. כל התפילות לא הועילו ואותו אחד הגיע כבר לשערי מוות רח"ל. או אז אמר הרבי - אם הקב"ה רוצה לנסותי אם אהיה נאמן או לא, הנני מודיע שיהיה מה שיהיה אשאר עבד נאמן ולא אעזבו. כשהזכירו לפניו אדם לישועה ואפילו שלא הכירו כלל, זכר אפילו לאחר זמן רב מאוד לברר את שלומו.

הוא חקר וירד לפרטי פרטים על הליכות כל תלמידיו, ותמיד השגיח עליהם בעינא פקיחא לדעת את המעשה אשר יעשון. אם שמע שמאן דהו איחר את זמן קריאת-שמע הראשון, הדבר היה נחשב אצלו כאסון. בזמן חלוקת הקוגל בשבת בבוקר שאל מתי באו לתפילה ואם אחרו זמן קריאת שמע. אף אחד לא העז לומר שקר בפניו, וכשהודה מישהו על האמת שאיחר - נתן בידו קוגל רותח וביקש שיחזיק זאת דקה או שתיים שיכפר על כך. ובכל זאת אהבוהו אהבת נפש.

אמר פעם שגם אם נראה שלעתים הוא כועס, אין זה אלא משום שרוצה לשמור ולהרחיק מן החטא, אבל מעולם לא באה הקפדה בליבו. לפני כל מעשה קנאות התייעץ רבות עם גדולי ירושלים, שתהיה המחאה במידה מדוייקת ולא להפריז יתר על המידה או להחסיר ממנה.


למרות שכידוע היה מראשי הקנאים והלוחמים בציונים, ובכל דבר שהיה לו קשר למדינה. ידע לעשות הכל במידה ובמשקל, וח"ו שלא לפגוע באדם שלא לצורך. פעם בעת עריכת הטיש באחד מימי הפורים, ערכו כנהוג "פורים שפיל". באותה שנה המציגים עשו לצחוק את אחד מהפוליטיקאים הידועים. בהיותו אחוז בשרעפי קודש כדרכו, כלל לא שם לב לנעשה. רק לאחר הטיש כשסיפרו לו מה ארע, נחרד כולו ונזף מאוד במציגים באומרו - יודעים אתם כמה דרכי רחוקה מדרכו של אותו אחד, וכמה מזהיר אני מפניה. אבל כיצד יתכן לעשות צחוק מיהודי בפומבי?!

כתלמיד דבוק בבעל ה'ויואל משה' מסאטמאר, נלחם בכל כוחו בציונים. ועורר את תמידין תמידים כסדרן על הצורך בהתבדלות מהרשעים ומממונם. במסגרת זו, הקים בין שאר מאבקיו את "הועד להצלת קברים".

האדמו"ר מסאטמאר כיבדו עד למאוד ואהבו אהבת נפש. תמיד התבטא שיש לו ידיד נאמן אחד בארה"ק. וכשהאדמו"ר בא אליו לביקור הייתה שמחתו לא רגילה. האדמו"ר מצידו החזיק עצמו כצעיר תלמידיו ואף שלח את בנו אליו.

פרק מיוחד בחייו הוא היותו מוהל מומחה, ועבור המצווה הזו לא הסכים לקחת תשלום בשום פנים ואופן,.ופעם התבטא 'אני מכין את מצוות המילה כצידה לדרך לעולם העליון, שכן חוץ ממנה אין בידי מאומה'.

גם בזמן חולשתו הגדולה כשבקושי יכול היה לפסוע ואפילו ידיו רעדו, היה זה מחזה פלאי לראותו ניגש למצוות המילה בזריזות ובאומנות נדירה. בדרך כלל שימש כסנדק ומוהל יחד. בהיותו כהן מיוחס, הוזמן גם רבות לפדיון הבן, את השקלים שקיבל שמר במקום מיוחד, ולא אבה להשתמש בהם כי אם לצורך מצווה. ולעתים התיכם לגביע לקידוש.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!