המחבוא של החשמונאים: הכירו את הרי גופנה

אנו נכנסים אל המערה המפוארת בצל עצי הזית והגפן, על משקוף המערה משתרגים להם עלי גפן ואשכולות ענבים המסותתים בדיוק מדהים. כמו טיפס לו אחד מהגפנים הפורחים סביבנו על ההר, והשתרג לו אל תוך סלע המערה.

בתוך המערה חצובים כוכים בסיתות מדויק ועל הקירות עיטורים גיאומטריים מפוארים שכמו צוירו אמש. אבל הם לא צויירו אמש: "את העיטורים הללו", מספר אלימלך המדריך אותנו כאן, "ציירו יהודים מימי בית שני, לפני אלפיים שנה. הבט איך נשמרו העיטורים עם צבעיהם העזים והבהירים. מערה שנשמרה כך אין כמעט בארץ. מצאו מערות מעוטרות במרשה ובבית גוברין אך הללו הן מערות של עובדי אלילים עם דמויות מהווי החיים ומהמיתולוגיה היוונית, אבל כאן בעיטורים יש הקפדה שלא לצייר דמויות אדם ולהתרחק מרמזי אלילות כך שברור שמדובר ביהודים".

אהרון טבגר ואלימלך רונטל הם שני ידידים מדריכי טיולים, שניהם ירושלמים במקור ועושים את ימיהם ביהודה ושמרון בגילוי צפונות יהודיות הטמונות באדמתה.

כמה וכמה גילויים נזקפו לזכותם, כמה וכמה אתרים שנזנחו ונשכחו הם שבו וגילו - הסירו מעליהם את אבק השנים וחשפו אותם לציבור. השניים מתמקדים בעיקר באזור הרי גופנה. הסמוך למודיעין והעמוס באתרים מימי החשמונאים. כאן פעלו, והסתתרו החשמונאים בעת מלחמתם ביוונים.

בייחוד נודע האזור כמקום המיועד לגידול גפנים ואולי בשל כך נקרא בזמן החשמונאים 'הרי גופנה'. מכאן סיפקו את היין לבית המקדש שבירושלים ועל האזור הזה נאמר במסכת מנחות: "ומניין היו מביאין את היין? קרותים והטולים אלפא ליין" – כלומר שני אתרים אלה הינם המקום המובחר להביא משם יין. "שנייה להן בית רימה ובית לבן בהר"...

יש המזהים את האתר הראשון ה'אלפא' הקרותים והטולים. כשני כפרים בשומרון הסמוכים לפארק התעשייה ברקן - קרוות בני חסן (קרווה א-תחתא) וקרוות בני זיד (קרווה אל-פוקה). בסמוך לאותם כפרים בתוך פארק תעשיה ברקן נתגלתה אחת מהגתות העתיקות הגדולות והיפות בארץ. היין המדורג במקום השני באותה משנה הופק אף הוא בהרי שומרון וכאן הזיהויים הינן ברורים יותר: "ושנייה להן בית לבן ובית רימא בהר". שמות כפרים אלו נשתמרו עד היום ממש כך, זה לצד זה כאן באזור שאנו עומדים בו עכשיו: בית לבן ובית רימא, ממזרח לנו בית דימא וממערב לנו א-לבן. אין פלא שמערכת הקברים המפוארת כאן שימרה על משקופיה את העדות על העיסוק בגידול ענבים של המשפחה הקבורה כאן.

אנשים מפחדים מהלא מוכר
"מדובר באתר בקנה מידה נדיר", אומר אלימלך, "המשתרע על שטח ענק המכיל כמה מערכות קבורה ומאות קברים יהודיים. המדהים הוא שמדובר באתר המצוי קרוב למרכז הארץ, במרחק של עשר דקות מהיישוב אלעד ורבע שעה מהיישוב מודיעין עילית. מדובר ללא ספק בתגלית של ממש, אבל רגל אדם לא דרכה כאן עשרות שנים, הסיבה? זה מצוי בצד הלא נכון של חומת ההפרדה".

כך האתר - מהיחידים בארץ - נדון לשכחה עד שהגיעו השניים וגילו אותו. השכחה הזו גם גוזרת כליה על האתרים, בתוך המערה המפוארת על העיטורים בני אלפי השנים, מצוירות סיסמאות בערבית. לא הרחק מצויה מערה נוספת מפוארת גם היא שהאפריז שלה נשדד וניכרים עדיין סימני הקדיחה בסלע. את המערה עצמה הפך פולש פלסטיני למחסן, יצק ביטון על הכוכים ואטם את הכניסה.

"אני מביא לכאן ילדים ובני נוער וגם מבוגרים", מספר אלימלך, "בדרך כלל אנשים נדהמים מהפאר של המערה מצד אחד ומצד שני מהעובדה שאיש מהם לא שמע עליה מעולם. לפעמים אנו לומדים כאן מעט משניות שאותם ניתן להבין לאור המבנה של המערות הללו כמו משנה במסכת בבא-בתרא המסבירה מה כוללת מכירת קבר".

ואנשים לא חוששים להגיע לכאן? לא מפחדים לחצות את המחסום ולשוטט כאן בהרי השומרון?

אלימלך מסביר: "השומרון נשמע רחוק, נשמע מעבר להרי החושך, אבל זה לא כך. השומרון הדרומי למשל, מתחיל כבר לא הרחק ממודיעין עילית, והרכסים כאן כמעט ריקים לחלוטין מיישוב. העניין הוא פסיכולוגי בלבד. לא מזמן לקחתי קבוצת מורים לכאן ברכב רגיל, והם שלא היה להם מושג איפה הם, התלבטו אם אנחנו בגליל או בגולן. אם הייתי לוקח אותם ברכב ממוגן ירי המתנהל בכבדות הם ודאי היו חוששים ולא שוכחים איפה הם. זו הבעיה שלנו. חייל שצריך להגיע לכאן שולחים אותו עם רכב משוריין עם חרכי ירי וציוד כבד, ומה הוא זוכר מכאן? כאילו שזה מקום של סכנות בלבד, מקום שרואים רק דרך כוונות, והוא שוכח את הנוף ואת ההרים. עובדה היא אבל שהמקום והאוזרים לא מסוכנים ומשרד החינוך מאשר לבתי ספר לסייר כאן".

"אני זוכר", מוסיף אהרון, "שהייתה תקופה שלמדתי בעיר חברון והגעתי לבקר בנווה דקלים שבגוש קטיף. שאלתי אותם: מילא אצלנו בחברון רגוע, רק מידי פעם יש קצת השתוללות. אבל איך אתם מסוגלים לגור כאן עם כל הפצמ"רים שנוחתים יום יום? והם שאלו אותי, מילא כאן רגוע בדרך כלל ואנחנו חיים בנפרד מהערבים, אבל איך אתם שם חיים לכם בתוך עיר ערבית עויינת? ככה זה, האדם מפחד מהלא מוכר. אלה שגרים בחו"ל מפחדים מהמגורים בארץ, אלה שגרים בתוך שטחי הקו הירוק מפחדים לגור בהתנחלויות, ואלה שבהתנחלויות חוששים מהחיים בהתנחלויות מבודדות. אבל מי שמכיר יודע היכן מסוכן והיכן לא ויודע שאין ממה לחשוש".

אבל אתם עצמכם משוטטים לבד ללא שמירה בכל רחבי השומרון, אתם לא חוששים?

"דווקא מי שמכיר טוב את האזור", אומר אלימלך, "יודע להיזהר ויודע היכן לא להתקרב והיכן אין בעיה להתקרב. ובמרבית האזורים אין בעיה. דווקא באזורי יהודה יש יותר בעיה בשל ריבוי הבדואים הפזורים בשטחים הנרחבים, אבל לא כאן".

ולא קרה שנקלעתם לסכנה בעת סיוריכם?

השניים מודים: "יש מקומות מסוימים שידענו מראש שהינם בעיתיים וקרובים מידי לריכוזים פלשתינים. אבל המקסימום שקיבלנו היה מטר אבנים, לא יותר מזה, הסתלקנו מהאזור במהירות, אין לנו עניין להתגרות באיש".

התגלית שעשתה היסטוריה
השיגעון לדבר אחד שדבק בהם, התחיל לפחות אצל אלימלך מסיבות אישיות. סבו גם הוא כבר היה איש ארץ ישראל ונפל פשוטו כמשמעו בעת מילוי תפקידו.

"סבי", הוא מספר, "היה מנהל האתר המפורסם של מצדה במדבר יהודה, המקום האחרון של המורדים בשלטון רומי בעת חורבן הבית ומקום שהותם גם של מורדי בר-כוכבא. הוא חקר את המקום ואת ההיסטוריה של האתר כל ימיו. אחת הטענות שלו הייתה שהדרך העיקרית לעלות אל צוק מצדה לא הייתה דרך שביל הנחש הקיים היום אלא דרך אחרת אותה זיהה. לטענתו הקרב כולו בין היהודים לרומאים על הצוק התחולל מול שביל הכניסה העיקרי הזה.

"יום אחד הוא הגיע עם קבוצת חיילים אותה הדריך לאזור השביל החדש שגילה, וביקש לבחון את האפשרות לעלות בדרך החדשה עד למעלה הצוק למעלה. הוא נעמד שם על הצוק במקום בטוח הרחק מהשוליים אבל פתאום ניתק הסלע מתחתיו והוא צנח היישר לתהום. הייתי רק ילד כשזה קרה והסיפור הזה על סבא שלי עשה עלי רושם גדול. זו הייתה טראומה עצומה בשבילי, וכך באופן לא מודע נמשכתי לתחום ורציתי להבין מה היה תחום העיסוק שבשלו בסופו של דבר הוא נהרג באופן כה מזעזע. אני רואה סגירת מעגל בכך שהיום עיקר הגילויים שלי הם מקום מסתורם של הלוחמים ברומי כאן באזור מודיעין והשומרון. וסבי עסק בעצם גם הוא באותה התקופה ובאותם האנשים אבל באזור אחר. הנה, בוא איתי לאתר הבא, שמראה בדיוק את זה", הוא מסיים.

האתר הבא גנוז גם הוא לא הרחק. מרחק יריקה מקרית ספר. אנו עולים במעלה ההר ומשם נשקף מראה מרהיב של כל שפלת גוש דן שלפנינו. מרחוק גם נראים צריחי מפעל נשר של לוד ומתחתינו ממש מודיעין עילית ובתיה הצחורים הניבטים למרגלות ההר.

על ההר הזה אנו מנסים לחפש את אחד האתרים המופלאים הנוספים שאת חלקו חשפו הזוג: מערת נטיפים ענקית. אין פלא שהמערה הזו לא הייתה ידועה עד שהשניים הגיעו והציגו אותה. היא קשה לאיתור גם למי שמצוי ממש על פתחה. שני המדריכים, הגם שהיו כאן כבר פעמים רבות נלאים כל פעם מחדש מלמצוא את הפתח. אנו משוטטים פה ושם מעלה מטה בין הקוצים של תחילת הקיץ עד שמתחת לקפל קרקע מתגלה פתח קטן ואפל, ומאחריו, אחרי שהעיניים מסתגלות לחושך - נעתקת הנשימה.

אולם ענק גדול ורחב ידיים מקדם את פנינו. נטיפים יורדים מתקרת המערה וזקיפים מתרוממים מקרקעיתה בתצורות מרהיבות. המערה עדיין רוחשת פעילות, המים נוטפים מתקרתה וממשיכים ליצור זקיפים ונטיפים. בתוך המערה עצמה זורמים מים הנקווים לבריכות ומנצנצים לאור הפנסים שבידינו. עטלפים מעופפים למעלה בין עמודי הזקיפים ברחש והמראה מרהיב.

מדהים לגלות שבעוד רבים עומדים בתור לקופה של מערת אבשלום שליד בית שמש כדי לזכות ולהיכנס למערת נטיפים, הנה כאן מערה מהגדולות ביותר בארץ ובה נטיפים וזקיפים מופלאים, אך עליה איש כמעט ולא שמע.

אך השניים מצביעים כאן על תגלית מהפכנית בתוך המערה, התגלית ששינתה את פני חקר האזור. הם גילו פרוזדור צר המוביל מתוך האולם מתפתל מתוך המערה עמוק אל מעמקי האדמה אל מערות נוספות, גילוי שעשה את המערה לאחת הארוכות ביותר בארץ ישראל.

אנו זוחלים פנימה בתוך הפרוזדור אל המערה הנוספת שבבטן האדמה. כאן בתוך המערות נמצאו מטבעות וכלים מימי המרד של בר כוכבא. עד היום פזורים כאן שברי כלי חרס בהם השתמשו אבותינו.

כך התברר שבאותם ימים קשים הסתתרו היהודים המורדים לא רק במדבר יהודה, כי אם גם כאן, כמו החשמונאים, באזור הקרוב למודיעין. "זה היה גילוי של ממש, גילוי ששינה את פני מה היה ידוע קודם לכן על ההתיישבות היהודית בשלהי בית שני ואחרי החורבן כאן באזור. פתאום גילו המלומדים שגם כאן התנהלו חיי יהדות תוססים ואבותינו לא נטשו את המקום למרות הקשיים ולמרות המלחמה העזה ברומי.

:היום כשעלינו שוב להילחם בתביעות ערביות ובהפגנות השמאל של בילעין המצויה ממש כאן מתחתינו למרגלות ההר, טוב שנזכור ונזכיר שלא הרחק מהכפר הערבי חיו יהודים שנים ארוכות, ושרידי ישוביהם קיימים עד היום, אבל כואב הלב לראות, שאנשים יודעים ומכירים היטב כל כפר ערבי שכן, אבל את ההיסטוריה שלהם עצמם, את מקום מגוריהם עצמם - הם לא מכירים".

"לא מזמן הבאת לכאן קבוצה מאחד היישובים בסביבה", אומר אלימלך, "הושבתי אותם כאן והראיתי להם ממעלה ההר איפה בדיוק היישוב שלהם ואיפה הם גרים. ואחר כך אמרתי להם: אני מתבייש שעלי להדריך אתכם כאן, לא הייתי אמור להיות כאן. הייתה שם דממה שאפשר לחתוך בסכין, האנשים היו בהלם. והמשכתי ואמרתי: כאן הרי בעצם הבית שלכם, כאן בעצם אתם גרים, אני לא אמור להדריך אתכם בתוך הבית שלכם. אני מוכן להצביע לכם מה יש לכם בבית, אבל זו הפעם האחרונה, מהיום עליכם לעשות זאת לבד".

הקבר האמיתי של יהושע בן נון?
זו לא מערת המסתור היחידה שחשפו כאן השניים, לא רחוק מכאן, באזור שילה, נחשפה על ידיהם מערת מפלט נוספת מימי מרד בר-כוכבא: "מדובר במערת מפלט העשויה כמו מערות אחרות טיפוסיות עם גומחא לשומר בכניסה ואפשרות גלילה מהירה של אבן גולל החוסמת את הפתח, המערה ארוכה וצרה וקיימת שבירה של חלל המערה בזווית של תשעים מעלות כדי למנוע פריצה מהירה של האויב פנימה.

"בתוך המערה מצאנו כלי חרס שלמים, מטבעות כסף שאנשים לקחו כשהם ברחו מבתיהם ואפילו את מפתחות בתיהם מצאנו במערה. הכל נשאר כפי שהניחו המסתתרים לפני אלפיים שנה. גילינו במקום ששמו חורבת צורפה מערכת מסתור כזו, שם מצאנו כלי אבן שהוא סימן יהודי מובהק - כי רק יהודים השתמשו בכלי אבן שהוא כלי יקר בהרבה מכלי חרס, אבל היתרון שלו הוא שאינו מקבל טומאה".

ואי אפשר במקום כזה בלי קבר של מי מדורות התנאים שחיו כאן, ואכן, במרחק קילומטרים ספורים מכאן מצוי מעיין שקט וזורם ושמו ביר צרידא, מעליו שוכן תל של יישוב יהודי עתיק ושמו חירבת צרידא וכאן חשפו השניים - או ליתר דיוק הסירו אבק - מעל גילוי ותיק יותר, מערכת קבורה ומערות מפוארות שהינן, כך הם משוכנעים, קברו של התנא וראשון הזוגות יוסי בן יועזר איש צרידא, כהן, ראש הסנהדרין ותלמידו של שמעון הצדיק. כמו רבים מהמתגוררים כאן באזור ייתכן והיה שייך גם הוא לבני משפחות החשמונאים הכהנים או משפחות כהונה אחרות שחיו כאן.

"את החלאקה לבן שלי", אומר אהרון, "עשיתי כאן על קברו של התנא הגדול תלמידו של שמעון הצדיק". החלום של השניים הוא להפוך את האתר למקום עלייה לרגל - בו רבים יבואו לשפוך שיח על ציונו של התנא.

"היום משרד הבטחון סלל כאן באזור כביש שאמור היה להיות צמוד לגדר ההפרדה", אומר אהרון, "למעשה, בגלל הבג"ץ, הגדר לא הושלמה עדיין, אבל הכביש הושלם ובעצם פתח את הדרך להגעה להרבה מהמקומות שקודם לכן לא היו נגישים. מי יודע, אולי מעז יצא מתוק. דווקא בגלל הכביש שהיה אמור ליצור הפרדה, יותר אנשים יגיעו שוב אל המקומות הללו בהם שוטטו וחיו אבותיהם".

ולא רק תנאים חיו כאן: קברו של יהושע בן נון בתמנת סרח שבהר אפרים היה למקום עלייה לרגל מפורסם, כפי שרבים מזהים אותו היום בכפר הערבי כפל חרת'. אבל לטענת השניים ישנו אתר נוסף המזוהה גם הוא כמקום קבורת יהושע בן-נון, אולי הוא המקום הנכון יותר. הוא מצוי כאן באתר לא הרחק מהיישוב נווה צוף, במעלה אחד המעיינות הגדולים שבסביבה ולרגלי היישוב הערבי תמנה. "תמנה", הם מתעקשים, "מה זה אם לא תמנת סרח?"

אנו מקנחים בביקור במקום, במערת קבורה ענקית ומפוארת שאי מי במשך ההיסטוריה חצב בה שובך חצוב ליונים. "יש סימוכין לזיהוי הזה, קודם כל בגלל השם, יש גם ראיות שתמנה הייתה כאן עיר מחוז גדולה וחשובה מאוד. אך לא רק. בעבר מי שגילה את המקום לראשונה היה חוקר שטעה לחשוב שכל הכוכים הקטנים הללו שנועדו ליונים נועדו לנרות. בזה הוא כמובן טעה. אך ישנה ראייה נוספת שלפי המספר בתנ"ך נקברו יחד עם יהושע גם חרבות הצורים עימם מל את בני ישראל. בחפירה שנערכה כאן אכן נמצאו חרבות צורים. טוב, זו לא ראייה של ממש, אך הזיהוי הזה הוא לא פחות טוב מזה שהתקבע בכפר כפל חרת".

קבר או לא, השמש מכה ברקיע והחום לוהט וכאן למרגלות המקום מפכה גן עדן קטן: מעיין מים חיים הזורם לכמה בריכות בבוסתן של עצי נוי ופרי.

ואכן, אחת התופעות המרתקות עליו מצביעים השניים, היא ריבוי המעיינות הזורמים ובריכות המים הפזורות בסביבה: "האזור משופע במים ועשיר במשקעים. ברבים מהמקומות יצרו קדמונינו בריכות השקייה האוגרות את מימי המעיינות של המים הזכים. רבות מאותן בריכות שימשו בימי אבותינו כמקוואות להיטהרות. לא כל מה שאנו מוצאים כאן מצוי מתחת לפני האדמה, כי אם גם מעל פני האדמה.

"אבל קודם כל, לפני התוכניות הגדולות יש לנו שאיפה ומטרה אחת", אומר אלימלך, "שבני המקום והאזור, מי שגר כאן במודיעין עילית באלעד, בירושלים, בלוד, כל אלה יכירו את האזור בו הם גרים. צעירים רבים יוצאים בבין הזמנים לטייל אי שם בגולן ואי שם בגליל. אבל הנה כאן במרחק חצי שעה מהבית יש נחלי מיים, מערות קרסטיות עם נטיפים וזקיפים, צוקים מדהימים ושפע של שרידים יהודיים".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!