פלסטינים מסרבים להימלט מהפצצות ישראליות בעזה: "אם אני אמות, אני אמות"

בשנת 1948 נאלצה משפחת אבו סדא לצאת מהשטח שהוא כיום דרום ישראל. בני משפחה רבים החלו חיים חדשים בעיירה ג'בליה, צפונית לעיר עזה, והתיישבו בחלקת אדמה לגידול פירות וירקות.

כעת, 75 שנים מאוחר יותר, ישראל קראת לצאצאיהם לצאת שוב כדי שלא יפגעו במתקפות הישראליות נגד ארגון החמאס, אבל המשפחה מסרבת לזוז.

"לא אכפת לי יותר", אמר בסיל אבו סדה, מהנדס תוכנה בן 35 שסבא רבא שלו הביא לראשונה את המשפחה לג'בליה. הוא דואג שאם הם יעזבו, הם לא ימצאו מזון או מחסה או אי פעם יוכלו לחזור "אם אני אמות, אני אמות".

מאות אלפי פלסטינים נוספים מסרבים לעזוב את צפון רצועת עזה, אותה מפציץ צה"ל לקראת מתקפה קרקעית צפויה. רבים אמרו שהם חוששים מעקירתם בדיוק כמו שהם חוששים מהצטמצמות האספקה ​​של מזון ומים, מההפצצות היומיות ומהפלישה הממשמשת ובאה.

טראומת העקירה היא מרכזית בזהותם של הפלסטינים בעזה. מתוך 2.1 מיליון תושבי רצועת עזה, יותר מ-1.7 מיליון הם צאצאים של פליטים שגורשו או ברחו במהלך מלחמת העצמאות ב-1948. יותר מ-720,000 פלסטינים נעקרו מבתיהם באותה מלחמה, אירועים שהפלסטינים מתייחסים אליהם כאל נכבה (קטסטרופה).

איאד שובקי, בן 45, אמר ל'וול סטריט ג'ורנל' כי משפחתו בת 10 נפשות שוהה בעיר עזה. "ההגירה של 1948 התחילה כך", אמר. "אנשים אמרו, בסדר, נעזוב את הבתים שלנו ונחזור בעוד שבוע או שבועיים, אבל הם מעולם לא עשו זאת".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!