זוג פנסיונרים הצליחו לברוח מחמישה מחבלים של חמאס, ונשארו בחיים

משה רוזן, בן 72 נחטף על ידי מחבלי חמאס בכוח יחד עם אשתו בשמחת תורה, הוא הגיע לסוף הקיבוץ כשהוא מדמם ומותש לאחר שהוצעד באיומי נשק על ידי מחבלי חמאס מביתו, הוא ידע שלא יוכל להמשיך. "פשוט הסתובבנו ורצנו. רצנו על חיינו", הוא אמר.

משה ואשתו, דיאנה, בת 73, מצאו את עצמם בציפורני הטרור, כאשר חמושים ברבריים השמידו את ביתם, פרצו לממ"ד שלהם עם נשק ולקחו אותם כבני ערובה במתקפה פראית בשמחת תורה.

הם דיברו ממיטות בית החולים שלהם בבית חולים הדסה בירושלים, שם הם צפויים להחלים, הם סיפרו ל'דיילי מייל' את סיפור הבריחה המדהים שלהם, איך זוג פנסיונרים הצליחו לברוח מחמישה מחבלים של חמאס, ונשארו בחיים.

"המחבלים היו בתוך הבית שלנו ושברו הכל. שנינו יחד, החזקנו את דלת הממ"ד שלנו בכל הכוח כדי למנוע מהם להיכנס. ואז שמענו קול של מקלע אוטומטי, קלצ'ניקוב, ושתי ידינו נורו קשות".

"באמצע הכאב שלנו, הדימום, הבכי והצעקות, המפקד החמאסי אמר אנחנו לוקחים אותך לעזה".

"את מה שהם לא הרסו, הם בזזו, כשאחד מהם אפילו לקח את הנעליים של משה ולכן הוא נאלץ לצעוד לכיוון עזה יחף. הם דחפו אות ווצעקו לעברו, "לך, לך, לך, לך", אמר משה.

אבל כנראה שהדברים לא התנהלו כמתוכנן עבור המחבלים. משה אמר שהם נראו 'קצרי מזג' כי הם רצו לנסוע בחזרה לגבול.

אבל כשהגיעו לגדר המערכת של הקיבוץ שלהם, קצת יותר מ-400 מטרים מביתם, קיבל את פניהם פתח גדול, שכנראה נפתח על ידי מחבלי חמאס מוקדם יותר באותו היום. ברגע זה משה הבין שחייו לא ישובו להיות כשהיו.

להמשיך ללכת פירושו שבי בעזה, ומי יודע כמה זמן, בידי טרוריסטים שהוכח כי אין להם ערך לחיי אדם. הוא עמד בוהה באשתו המגואלת בדם ובידיים שלו, ואז פנה אל שוביו צמאי הדם. "אנחנו הולכים הביתה" הוא אמר להם בהתרסה.

"לא, לעזה" הגיעה תגובת החמושים. אבל האלטרנטיבה הייתה גרועה עוד יותר.

"חשבתי, בכל מקרה אנחנו הולכים למות. עדיף למות על הדשא של הקיבוץ שלנו מאשר באיזה כלא בתוך עזה", אומר משה.

אז הוא אמר לדיאנה לברוח. "לא הסתובבנו אפילו לחצי שנייה. פשוט רצנו על החיים שלנו. היה לנו את הלב, אבל אני לא יודע איפה מצאנו את האנרגיה. פחדנו, חשבנו שיירו לנו בגב".

אבל קול הירי מעולם לא הגיע. דיאנה לא אמרה מילה לבעלה כשהם מיהרו חזרה לביתם.

"הייתי בהלם" היא אמרה. "פשוט נתתי למשה להוביל. לא רציתי לשמוע, לא רציתי לראות, לא רציתי להרגיש. משה עשה את זה. בלי משה הייתי מתה בעזה.

כשהרגליים העייפות שלהם החזירו אותם הביתה, הם ידעו החוטפים שלהם יכולים לחזור. הם ידעו שהם עדיין לא בטוחים. בני הזוג הלכו לחבריהם הקרובים ולשכניהם, שהסתתרו בעצמם בממ"ד שלהם, ודפקו על דלתם והתחננו לעזרה. אחד מחבריהם, אדם שהם כינו בחיבה 'טורקו', מכיוון שמשפחתו מסוריה, פתח את הדלת, למרות שהיה לו חשש וחשב לא לעשות זאת בנסיבות כאלה.

זוהי טקטיקת טרור ידועה להצעיד בני ערובה למפתן הדלת השכנים ולהתחנן לעזרה, כך שהדלתות ייפתחו ויוצאו להורג. "זה היה משהו שהנאצים עשו במהלך השואה".

"הוא סיכן את חייו כדי להציל אותנו", אמר משה.

אחרי מה שהרגיש כמו נצח, הוא מוסיף, הגיע כוח צבאי ולקח אותם לבית החולים הקרוב, במרחק של כחצי שעה נסיעה.

אבל עם הגעתם לסורוקה הם נתקלו בסצנות של מאות נפגעים מדממים ששכבו על פני מסדרונות ב"סצנה מפחידה".

בסופו של דבר, הם פונו לבית החולים הדסה ביום ראשון בבוקר בשעה 4 לפנות בוקר. מהרגע שהגיעו לבית החולים 'נפתח עולם חדש' למשה, הוא אומר. "האחות שהכניסה אותנו הייתה המומה מכך שחלפו כל כך הרבה שעות ולא טופלנו, אבל הלכנו מיד לניתוח והטיפול שלנו היה מדהים", אמר משה.

משה שכח לקחת את שיניו התותבות בכל הכאוס הגדול. אך בית החולים עושה לו כעת חדשים. דיאנה איבדה אצבע, משה כמעט איבד יד.

משה תהה מדוע המחבלים לא ירו בהם למוות באותו רגע גורלי שהם הסתובבו וברחו, אך הוא מבטל את הרעיון שהם חשו חמלה.

"אני חושב שהם רצו לצאת משם, הם התחילו להיות עצבניים", הוא אמר. "אולי הם לא רצו לעשות רעש כי הם חשבו שהם עלולים להיתפס. יכול להיות גם שבצד השני הייתה מכונית, אבל לא היה להם מקום בשבילנו והיינו כל כך מלאי דם, שבכל מקרה פשוט היו עוזבים אותנו".

"אנחנו מאוד אסירי תודה, אבל אנחנו קצת מופתעים שאנחנו עדיין בחיים".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!