הדוד משה: פטה מורגנה ושמה כחלון • טור

1.
הנהירה אחר משה כחלון, מייצגת תופעה ישנה מאד בפוליטיקה הישראלית.

בסופ"ש האחרון, העניקו לו הסקרים עשרה מנדטים ויותר, וכל זה לפני שכבוד המנצח הואיל בטובו לרדת אל העם ולעדכן, אפעס, מה האג'נדה שלו, מיהם שותפיו לדרך, או – לכל הפחות – מה שם המפלגה החדשה שלו.

אין לי שום דבר נגד כחלון. באמת. דווקא נראה בחור על הכיפאק. האם זה מספיק כדי לתת לו את האצבע? אני מנסה להיכנס לראש של האנשים שמתכוונים להצביע עבורו בכל מחיר, לפני שהם שמעו מה יש לו להציע, ומה הוא נתן למדינה שלנו עד היום.

מה הם יכולים לספר לי על האיש? הוא נולד בחדרה, למשפחה פשוטה. גר בחיפה. יש לו אח נחמד בעיריית ירושלים. הוא היה שר תקשורת והמשיך במהפכת הסלולר שהתחיל קודמו, אריאל אטיאס. זהו. היכן ערך-המוסף? איזה מהפכות היסטריות הוא חולל? דממה בקהל.

ואולי הסוף של המפלגה עלומת-השם של כחלון יהיה דומה לסוף של 'צומת', 'שינוי', 'הגמלאים'. או אפילו רק כמו 'יש עתיד'. ציפיות גדולות, תוצאות קטנות. כן כן, כל כנסת מורכבת ממפלגות ימין ושמאל, חרדים, דתיים וחילונים, ערבים, רוסים, ו... מפלגת טרנד אחת.

אבל זה לא יפריע להם לרוץ להצביע לו, וחלקם אפילו יעבדו בשבילו.

מה, הם לא לומדים לקח? שוב להצביע למפלגת טרנד חד-פעמית? מסתבר, שיש אנשים שזה פשוט עושה להם את זה. בואו ניכנס לראש שלהם.

הם מגיעים לקלפי אדישים לגמרי, שבעי הבטחות מהמדינה ונציגיה. רגע, למה הם באים בכלל? אה, בשביל הכיף, לפגוש את החבר'ה, ובכל זאת, אל תראו אותם ככה, אכפת להם מהמדינה. נו, שוין. על הדרך הם מכניסים את הפתק הכי חדש, שלא היה מונח בקלפי בבחירות הקודמות. זה הכי נוצץ. זה הכי מבטיח. ניסיון מר עדיין אין.

בקיצור, אני שוקל להריץ מפלגה כזו. אולי הפעם יתמזל מזלי. עשרה מנדטים זה לא רע, אפילו רק לקדנציה אחת, ואם אפשר על הדרך להשתמש בכוח הזה כדי למנוע כמה גזירות מציבור שומרי התורה והמצוות, מה טוב. קדימה, האם יש עשרה קוראים שמוכנים להירשם כמועמדי המפלגה החדשה שלי?

אגב, כשחושבים על זה לעומק, אין באמת הבדל משמעותי בין כחלון לבין ראשי המפלגות הוותיקות. בכל מקרה, במדינתנו רבת-התהפוכות, משכן הכנסת מהווה בית-ספר לשרים וח"כים. בשנתיים הראשונות לקדנציה, מתנצל כבוד השר/ חבר הוועדה: "אני עסוק בללמוד את התפקיד החדש". וככלות השנתיים, הוא כבר עסוק בשריון מקום לכנסת הבאה, כדי ללמוד תחום חדש, וחוזר חלילה.

נאחל לדוֹד משה (כחלון) ברכת הצלחה.

2.
כל המי ומי עלו השבוע לַרֶגֶל, לנחם את הרב ישראל-מאיר לאו על פטירת אחיו נפתלי ז"ל. הנה רגע אחד, בליל יום רביעי ברחוב שרת 65 בתל-אביב, המאפיין עשרות רגעים כאלה במהלך שבוע ה'שבעה', הן בירושלים והן בתל-אביב.

בחדר יושבים מנחמים מכל הגוונים: דיין ליטאי בדימוס בבית הדין הגדול, אדמו"ר בכיר, נציב שירותי הכבאות בישראל, עסקן נכבד, אברך צעיר, שכן תל-אביבי וכותב השורות. הרב לאו יושב על כורסת-אבלים. הפראק הרבני, קרוע בשולי קטיפתו, והוא מוצא, כמו תמיד, מסילות ללב כולם: יחס אישי לכל אחד, בעת ובעונה אחת. הוא מתמרן בין פלפול בהלכות אבלות, מעשה חסידי על ה'אמרי חיים' מויז'ניץ, חוויות מטקס אזכרה לכבאים, ומכתב אישי שכתב האח המנוח, בשהותו בלונדון, אחרי ביקור אצל סבא וסבתא של כותב השורות ברמסגייט.

הרבה אבות להצלחה, אבל השבוע קיבלתי תשובה חד-משמעית לשאלה: מי חתום על המותג 'הרב לאו'. האח נפתלי. היה זה בזכות רגע אחד, מאותם רגעים שדי לו לאדם להיברא, ולוּ בשבילם.

זה קורה כאשר האדמו"ר מקרעטשניף מתעניין: "למעשה, מי גידל אתכם?".

עיני הרב לאו, מצטעפות. "נפתלי", הוא משיב.

'לולק' מספר כי לאחר שסיים את בית-הספר היסודי בקרית מוצקין, קיבל מלגה ללימודי 'בגרות'. באותם ימים, האח הגדול, נפתלי, מתכנן נסיעה לאירופה במסגרת 'ועד ההצלה של הסוכנות היהודית'. לפני צאתו מהארץ, הוא פוגש ברב יוסף ריינר, ר"מ בישיבת 'קול תורה' בירושלים. הרב ריינר מתרגש לראות על אדמת ארץ ישראל את בנו של הרב משה חיים לאו הי"ד, אותו הכיר באירופה. "אני אדאג לכם", הוא מבטיח. נפתלי משיב: "אני נוסע לאירופה, אבל יש לי אח בקרית מוצקין, אבקש ממנו שיבוא אליכם לירושלים".

ומשום מה, נפתלי נמשך אחר דברי הרב ריינר, ומאמין בכנות כוונתו לדאוג לאחיו הצעיר. והוא קורא לישראל-מאיר ומציע לו: סע לרב ריינר בישיבת 'קול תורה'. והשאר היסטוריה.

"אם נפתלי לא היה שם אותי ב'קול תורה'", מסכם הרב לאו, "לא הייתי מכיר את ר' שלמה זלמן, ולא הייתי מגיע לפוניבז', ולא הייתי מכיר את הרב שך, ומי יודע, היכן הייתי היום"...

גם כשהיה עסוק במלאכת ההצלה באירופה, לא שכח נפתלי את אחיו הצעיר. הוא שלח לו מכתבים חמים, המבהירים היטב כי מילא לא רק את מקום האח, כי אם גם את 'דמות האב'. "איך אתה לומד? מה אתה לומד? מי החברים? האם אתה שומר על עצמך כפי שדיברנו? נא לכתוב לי הכל".

באחד המכתבים, בימי הַצֶנַע, מתנצל נפתלי בפני אחיו הצעיר כי אין באפשרותו להעביר לו מכנסיים מאירופה, שכן אלה יוחרמו במכס. הוא, שהיה בעצמו רווק יתום וחסר-אמצעים, פונה במכתב לרב ריינר: "קנה מכספך מכנסיים ל'לולק', ואני אשלם לך".

סיפור רודף סיפור. האדמו"ר מתעניין אם הרב לאו הכיר את האדמו"ר ה'אמרי חיים' מויז'ניץ. הרב לאו שופע, כהרגלו, פרטים ופרטי-פרטים: "הרב'ה הגיע מאירופה. סידרו לו דירה קטנה בתל-אביב. היה קיץ, חום תל-אביבי, ומזגנים לא היו. אז הרבי פתח את החלון. הבעיה, שהמבנה הסמוך היה בית-יולדות. יום ולילה, הוא היה שומע את צעקות היולדות, והרבי, שהיה ענק באהבת ישראל, לא נרדם בלילות. הוא היה בוכה מכאב יחד עם היולדות... עד שבא אחד החסידים ואמר: 'אנחנו מקצרים את ימיו של הרבי, המגורים כאן פוגעים בבריאותו'. בדיוק אז בא ראובן אהרונוביץ', ראש עיריית בני ברק, והציע: שהרבי יארגן קבוצה של 50 איש. כל אחד יקנה מגרש באלף לירות – ואני בתמורה אבנה לרב'ה בית מגורים, בית-מדרש, מקווה ו'חיידר'".

ההמשך, ידוע. צאו לטיול קצר בשיכון ויז'ניץ בבני-ברק, וחפשו מגרש אחד לרפואה. לא באלף, במיליון לירות... הסיפורים כאן, ב'בית האבלים', קולחים כמים. הדיין הליטאי, האדמו"ר החסידי וה'ניצב' הלא-דתי. עולמות שונים, מרוחקים, אבל כולם מרותקים. זה לא רק הסיפור, זה המְסַפֵּר.

המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ולא תוסיפו לדאבה עוד.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!