מתקפלים בסוכות // משה ולדר בטור סאטירי לחג

מייד כשזיהיתי את פסח שמאלטר ידידי הכבוד מרחוק - הבנתי שדבר מה איננו שפיר אצלו.

הוא היה כפוף למדי וכמדומה שקפצה עליו איזו זקנה מהסוג החולף, שערות זקנו אף האפירו מעט בשביל הרשמיות.

"האתה זה פסח?" קראתי לעברו בהשתוממות, "וכי מה יום מיומיים?"

"יש לי ספק הלכתי", השיב פסח בחיוך מיוסר, "האם קיים דין 'מצטער' למפרע?"

"כלומר?"

"זה שעכשיו, אחרי החג, אני מרגיש כמו יבחוש בן שלולית, יכול לפטור אותי ממצוות סוכה למפרע?"

"לא... שמענו כדבר הזה", השבתי בקול מהוסס, "אבל מה קרה?"

"הו..." רטן פסח, "אם אני אתחיל אני לא אסיים, הרבה דברים קרו בסוכות, תיכף תשמע..."

*

בניית הסוכה דווקא עברה עליי הפעם בצורה סבירה. לא חיכיתי לרגע האחרון והתחלתי מייד במלאכה. אז נכון פה ושם הפטיש התיידד עם אחת האצבעות שלי בחומרה וזה יצר איזה פסק-זמן, ונכונה העובדה שאחזתי כמה פעמים את ענפי הסכך הדוקרניים מהזווית הלא נכונה ולאחר גידוף או שניים ניסיתי להבין כמה קשה להפעיל טיפה את הראש למרחק של שניה קדימה... אבל בסך הכל בסוף הייתה סוכה. פשוט, קראתי לסטלמך שיעשה את זה במקומי.

העניין התחיל בכך שצדו עיניי מודעה קטנה במרכול השכונתי לאמור: "מיטה מתקפלת בזיל הזו".

הל' נפלה כנראה, אבל העיקרון היה מובן והריח המשכר הזה של המבצעים למכורים הכה בנחיריי.

לקחתי שלוש. מה כבר יכולתי לעשות, זה באמת היה בזיל הזו.

ואז בלילה הראשון של סוכות, עם דמדומי הסעודה, פתחתי בגאון את הרכש החדש והמתקפל והתיישבתי עליו ברעש קראק נוראי.

בשלב זה סמי-המבצע עדיין זרמו בעורקיי ושידרו אותות הרגעה למדדי האיכות שבמוחי, "זה עדיין שווה", הם לחשו, "זיל הזו".

אם נהיה כנים המיטה הייתה רעועה ורעדה כמו סכך נידף מסוכת דוד הנופלת, בכל זאת הלכתי לישון בתקווה לגשם.

בערך בשעה שלוש לפנות בוקר, עמוד השדרה שלי שידר אותות מצוקה חנוקים. פקחתי עין אחת ולהפתעתי ראיתי מולי רגל. פקחתי את העין השנייה וראיתי עוד רגל. עצמתי אותן בחזרה, זה לא היה נשמע לי הגיוני.

ואז ברגע אחד החוטים התחברו במוחי והבנתי שמיטת דוד המתקפלת נמצאת כעת במצב איחסון כשאני ישן בתוכה שנת עקומים.

"אהההה!" צווחתי וניתרתי מהמיטה משפשף את גבי הדואב, "מי המציא את מיטת העינויים הזו?"

אבל זו היתה המיטה וזה היה המצב, אז ישנתי אנכית ועכשיו אני הולך לשלם לאורטופד.

*
השתדלתי שלא לכבוש את צחוקי כלפי פסח, בכל אופן הרי קפצה עליו הזקנה ונראה היה שהוא סובל.

"אוי ויי פסח", השתתפתי בכנות, "זה נראה באמת כואב..."

"זה כואב?" רגז עליי פסח, "אני אספר לך מה כואב, כשליפציג עולה מוסף- זה כואב!"

אמר ויסף.

*כשליפציג ניגש להתפלל מוסף, הבנתי שאת נחל הזקי כבר לא נעשה באותו יום.

כלומר החשד קינן בי כבר אי-שם בשלהי הלל כשליפציג התעקש בהינף לולב לשיר את 'מה אשיב' למרות שכבר היה מאד מאוחר, אבל כשהוא ניגש מוסף- כבר קלטתי שאת הזקי לגמרי פיספסנו.

ליפציג הסתער על העמוד בחימה שפוכה ושילח משם לכל עבר שני בחורי חמד שרצו גם הם לגשת.

קהל המתפללים היה ער לבעייה והביט חלופות בשעון בדאגה.

בשעה שחיכינו שליפציג יתחיל בחזרת הש"צ, כבר חששנו שאפילו לטבריה עצמה לא נספיק להגיע.

שיגרנו מברק אל התיבה לאמור: "שמע ליפציג תשתדל לעשות את זה מהר היום, אנחנו מתכוונים ליסוע לצפון".

אפס כי חזק הוא ממנו, ליפציג לא שת ולו מזווית העין למברקנו הנרגש והחל לסלסל להנאתו גם בקדושה, ככל הנראה במנגינה עתיקה של רוזנבלט.

אכן בשלב זה כבר הדרמנו עד כדי חיפה והסביבה, אמרו מאחורה בחפ"ק שיש שם פארק חדש.

בינתיים גייסנו את שפיגל שיכתוב שוב פתק תקיף לליפציג, בדבר חול- מועדינו המתבזבז, אבל ליפציג שלף את הלולב מהנדן ברגע ששפיגל התקרב אליו וכולנו נפוצנו לכל עבר. זה קרה באופן סמלי בדיוק בשעה שליפציג

התחיל לשיר בקול רם ובתנועות ידיים רחבות את "וקרב פזורנו ונפוצותינו כנס". אזי הסכמנו בשקט מאחורה שגם נתניה זה טוב וגם אולי בעצם פריד מופיע שמה.

ניסינו לפחות לזרז את השירים אבל קולו של ליפציג עלה על כולנה.

לבסוף לקינוח, ליפציג פצח גם "ברצה" של פריד במקום המופע שכנראה נפספס.

טיילנו בסוף בגן סאקר מה רע?

מישהו שאל את הגבאי בסוף למה לא זירזנו אותו בכח, והגבאי רק עשה פרצוף נואש ומלמל ש- "פה זה לא שטיבל!"

*

"בהחלט כואב", הסכמתי, "אבל לפחות טיילתם כן?"

"היה די חם", ייבש אותי פסח, "חזרנו הבייתה אחריי עשרים דקות".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!