ראיון מרתק: כשדדי גראוכר פתח הכל

בראיון נדיר שהעניק נעים זמירות ישראל ר' דדי גראוכר ז"ל לפני כמה חודשים לחנני בלייך במגזין 'קול פליי', סיפר וחשף פרטים מרתקים על חייו בעולם המוזיקה מאז היותו ילד ועד לפרישה מהאלבומים וההופעות.

ההתחלה

כשהייתי ילד צעיר, הלכתי ערב אחד לחתונה, שם ניגנה התזמורת של מונה רוזנבלום והזמר היה שמואל ברונר. הוקסמתי מהם ואמרתי: אולי גם אני אהיה זמר יום אחד. ככה הכל התחיל. ובאמת, זמן קצר לאחר מכן, עוד כילד, הייתי עולה לשיר בחתונות ובאירועים. באותה תקופה הגיע יגאל צליק לישראל, והקים כאן את מקהלת 'יד בזמר צברים', ואני השתתפתי בה, יחד עם עקיבא מרגליות, ישראל רנד ועוד.

יגאל צליק

יחד עם המקהלה הופענו בארץ ובמקומות רבים בחו"ל. אני זוכר הופעה שלי כילד בברוקלין קולג' בניו יורק, שם שרתי כסולן את "ואמרתם כה לחי" ואת "קול ברמה נשמע". באלבום, לא קיבלתי קטעי סולו, אבל בהופעות בהחלט כן. צליק היה זה שנתן לי את היסודות הכי חזקים במוזיקה. הוא לימד אותנו לפני הכל, להבין על מה אנחנו שרים. הוא היה תמיד יושב ועובר איתנו על הפסוקים, ושואל כל אחד: מה אתה חושב על הפסוק הזה? איפה הוא מדבר אליך? והוא גם לימד אותנו לחשוב מחוץ לקופסה, להסתכל לא רק על השיר, אלא גם על מה שלמעלה ממנו. פעמים רבות בקריירה שלי, השתמשתי בטכניקות וביצירתיות שלמדתי ממנו, אני חייב לו הרבה. הוא היה אוהב להמחיש סיטואציות במופעים, והיה הופך את המופע לסוג של הצגה, זה היה שואו גדול עם תלבושות מפוארות, ברודווי של ממש.

דדי ז"ל.

סוקי ודינג

בגיל 16, איבדתי את אמא שלי, ל"ע, לאחר שנהרגה בתאונת דרכים. לאחר השבעה, הגיעו אליי צמד המפיקים סוקי ודינג לשבת, אצלנו בגבעתיים. הם למדו אז בישיבת איתרי בירושלים, ובאו להיות איתי. בסיום אותה שבת הם אמרו לאבי: אנחנו נוסעים עוד כמה ימים ל"קעמפ אגודה" בטורונטו, לקיץ, ואנחנו הולכים לקחת איתנו את דדי לשם. אבי שאל: ומה דדי יעשה שם? ובכן, קיבלתי שני תפקידים: האחד, ניגנתי גיטרה חשמלית בתזמורת של הקעמפ, והשני, סגן אחראי המלצרים... זה היה תפקיד גדול, והנה, מסתבר שכבר אז היה אצלי קשר בין המוזיקה לאוכל. אחרי הקעמפ, הגעתי עם סוקי ודינג לניו יורק, ובאותו זמן הם עבדו על תקליט "וכל מאמינים" עם מרדכי בן דוד. ואז הם לקחו אותי לאולפן, ושם, בשיר "ותתן", היתה הפעם הראשונה ששרתי בתקליט כלשהו. עשיתי שם קולות לשיר, יחד עם מקהלת ילדים. באותה תקופה, אגב, מרדכי גם הלחין והקליט שיר בשם "שהחיינו" לו עשיתי קולות, אבל משום מה החליט לא להשתמש בשיר ולא לפרסם אותו אצלו באלבום. לימים, ביקשתי ממנו רשות להשתמש בשיר, והוא אכן מופיע באלבום שלי "אדון השלום". אני בין הזמרים היחידים שמופיע להם באלבום קרדיט: "לחן: מרדכי בן דוד".

משפחה שמחה

כנער, למדתי במכינה בגבעת שמואל, שם הייתי במקהלת ילדים עליה ניצח לא אחר מאשר סוכן הביטוח לימים, ישראל אליוביץ. לאחר מכן למדתי בישיבת כפר הרואה. אנחנו משפחה שמשלבת בין המגזרים: במקור, אנחנו באים ממשפחה של חסידי גור. אבי ע"ה כבר היה ציוני דתי, אבל השורשים היו חרדים. מצד אבא, סבי היה הרב אברומל'ה גראוכר, ומצד אמא - הרב קנטור מתל אביב, שהיה אחראי על כל העירוב. אני חזרתי לכיפה השחורה, מאחר סבי וסבתי החרדים גידלו אותי - אחרי שאיבדתי גם את אבי בגיל צעיר - והושפעתי מהם. לפעמים שואלים אותי מהיכן השמחה הטבעית שלי, ובכן, תמיד היינו משפחה שמחה. יוסי גרין כותב בספרו ש"דדי לקח את הסבל ואת הכאב שלו, בתור מנוף לשמח אנשים אחרים".

האלבום הראשון

זמן קצר לפני שאבי נפטר, הוא החליט להוציא לי תקליט. בכפר הרואה הייתי חבר במקהלה, עליה ניצח ד"ר מרדכי סובול ז"ל, ואבי סיכם עם סובול שנעבוד יחד על אלבום, ואכן התחלנו את ההקלטות. בשלב מסוים של הפקת האלבום, אבי נפטר. אבל יהודי צדיק בשם צביקה צוויבל, שהיה אחד המנהלים של הישיבה, החליט לקחת על עצמו את העול הכלכלי של הוצאת האלבום, והישיבה עזרה לי לסיים את התקליט ולהוציא אותו. זה היה אלבום עם לחנים שלי, של עקיבא מרגליות ושל סובול, ועם עיבודים סימפוניים של סובול, תקליט יוצא דופן בזמן ההוא. זה היה בשביל משהו גדול מאד: איבדתי את שני הוריי, והנה למרות הכל הישיבה מוציאה לי אלבום. אני זוכר איך יצרנו לו ביקוש: כל יום היינו שולחים עשרה מהתלמידים לחנויות התקליטים, שנכנסו אחד-אחד ושאלו "אם כבר הגיע האלבום של דדי". המוכרים לא ידעו בכלל מי זה דדי. ואז, כמה ימים לאחר מכן, הייתי מגיע לחנויות ואומר: "שלום, אני דדי". ובכל חנות מיד אמרו לי: "תביא 300 תקליטים". אחרי האלבום ההוא, עבדתי גם עם הרב ברוך צ'ייט, שהוציא אלבום ושרתי בו כמה משיריו. הוא גם העניק לי את הלחן המפורסם ל"כי הם חיינו", ששרתי באלבום שלי.

המעגל שלי עם ד"ר סובול ז"ל נסגר, כאשר לפני כמה שנים הוא התקשר אליי ואמר שבמסגרת הקונצרטים של "יובל", הוא רוצה לעבד מחדש לקונצרט, ושאני אבצע, את השיר "הבט משמים" שהלחנתי באלבום ההוא. כמובן שהסכמתי, ושרתי את השיר על הבמה, כשהחזנים הלפגוט ומוצן נתנו באמצע קטע חזנות. במשך שנים נמניתי על הנהלת "יובל", מתוך הכרת הטוב לסובול. ייאמר לזכותו, לזיכרון עולם, שהוא זה שהחזיר את עטרת החזנות ליושנה.

הרב נריה

לאחר פטירת אבי, ראש הישיבה, הרב משה צבי נריה, נהיה כמו אבא שלי. לימים, חגגו בהיכל התרבות בתל אביב אירוע מיוחד לציון יום הולדת 70 לרב. מכיוון שכבר הצלחתי ונהייתי זמר מפורסם, התבקשתי לשיר באירוע הזה. כל כך שמחתי להחזיר לו הכרת הטוב, וכמובן שמיד אמרתי כן. חודש לאחר מכן, קיבלתי טלפון מארה"ב. אמרו לי שהחליטו שאני אופיע השנה בהאסק ככוכב הראשי. ומתי המופע? בדיוק בתאריך של היום הולדת של הרב נריה! היה לי מפח נפש גדול, צלצלתי לצוויבל ואמרתי לו: מה עושים? אני חייב את חיי לרב נריה, ומצד שני – יש כאן את ההזדמנות של חיי. והוא אמר לי: תעשה מה שהרב נריה תמיד לימד אותנו - צלצל אליו וספר לו את האמת. צלצלתי אל הרב ואמרתי: הרב, יש בעיה. הבטחתי לשיר ביומולדת שלך, והנה באותו יום נפלה לי ההופעה הכי גדולה בעולם. מה לעשות? שקט השתרר למשך דקה ארוכה בצד השני. ואז שמעתי את הרב אומר: חבל, חבל. התכווצתי בכיסא בלי יכולת להגיב. אחרי דקה שאלתי: מה חבל? והוא אמר: "חבל שלא אהיה בהופעה שלך בארה"ב, לראות איך אתה מצליח". זה היה האיש.

האלבום שנגנז

אחרי האלבום ההוא, הקלטתי עוד תקליט, עם כמה לחנים של הרב נוימן מהאולפנה בגדרה, עוד שיר על בית אל שהלחין הרב גוטהיימר, ולחנים שלי, ביניהם שיר על המילים "כי אבי ואמי עזבוני". המעבד היה עוזי אסנר. כשסיימתי לעשות את הבישול לאלבום, לקחתי את כל הסרטים המוכנים מהאולפן בתל אביב, שמתי בבגאז' הסובארו החדשה שלי דאז, ונסעתי לחולון, להעביר את הסרטים למפעל לשכפול הקלטות. כמו כל דבר אצלי בחיים, הכל עבר דרך האוכל, אז עצרתי בדרך, ברחוב אלנבי, לקנות מנת פלאפל. סיימתי לאכול ובאתי לחזור לרכב, ואז גיליתי שגנבו לי את הרכב - ובו כל התקליט, הכל הלך לפח, לא היה לו העתק באף מקום. ואז נשברתי ואמרתי: כנראה אלוקים לא רוצה שאהיה במוזיקה. פרסמתי אז מודעות בעיתונים המיועדות לגנב, שם ביקשתי שלפחות יחזיר לי את הסרטים. אבל אף אחד לא התקשר, והאלבום הלך פייפן. לקח לי הרבה זמן לצאת מזה.

המפיק התכשיטן

קצת אחרי האלבום הראשון, יצא לי להיות בבלגיה, ואיכשהו קרה שלא נותר לי כסף לכרטיס חזור לארץ. ואז מישהו הביא אותי לסוכנת נסיעות בשם מישלן, שבדיוק היתה ערב בר מצווה לבן היחיד שלה. באתי אליה לקנות כרטיס, והיא שואלת: איך אתה משלם? אמרתי לה: אין לי כסף, אבל אני יודע לשיר. אני יכול במקום זה לשיר בבר המצווה של הבן שלך? והיא הסכימה. שאלתי אותה: איזה כרטיס את נותנת לי? והיא ענתה: אם תשיר בסדר, תקבל מחלקת תיירים. ואם תהיה מצוין - תקבל ביזנס קלאס. כמובן שצרחתי שם את הנשמה שלי, וב"ה קיבלתי כרטיס בביזנס...

בסוף אותו אירוע, ניגש אלי יהודי, שאני חייב לו הרבה, רונלד קליינפלד, תכשיטן גדול, ואמר לי: תשמע, יש לך קול מצוין ואני מאד רוצה שתצליח, ומעכשיו אני אעזור לך. מהיום, מי שרוצה אותך למופע - שיפנה אליי. הייתי אז במצב כלכלי רע מאד, והוא אמר שהוא יעזור לי. למחרת, מישהו מעשירי אנטוורפן התקשר אליי ואמר: שמע, היית נהדר בבר המצווה, ואני רוצה אותך בחתונה של הבת שלי. אמרתי לו: תתקשר לסוכן שלי, רולנד קליינפלד. בדיוק הייתי אצל רולנד בבית כשאותו עשיר התקשר אליו. העשיר אמר לו: אני רוצה בחתונה את עודד (זה עוד היה לפני שכוניתי "דדי").

כאמור, לא היו לי בכלל הופעות, אבל רונלד אמר: חכה, תן לי רגע להביא את יומן ההזמנות שלנו. אני מסתכל מהצד ושואל את רולנד בשקט: איזה יומן? והוא אומר: תן לי לעשות את העבודה שלי. הוא שם את השפופרת על השולחן, לקח דפי זהב, התחיל לדפדף בקול רעש, ואמר לו: תראה, יש לי סימן שאלה על התאריך הזה. ואני מהצד שוב לוחש: רולנד, אין לנו שום סימן שאלה! אני פנוי! והוא שוב מסמן: תן לי לעשות את העבודה שלי! רולנד חזר ואמר לו: יש סימן שאלה על התאריך שלך, ואגב, המחיר שלו זה 2,500 דולר, אבל אם אתה סוגר איתי כעת 3,000 דולר, אני מוחק את סימן השאלה. שתבין, שאז, לפני 35 שנה, גם בשביל 50 דולר הסכמתי להגיע לשיר. אבל רולנד עשה יפה את העבודה וסגר לי את האירוע, והכל התגלגל מאז. במשך שנים, בכל חתונה או בר מצווה גדולה בבלגיה, אני הייתי הזמר.

אחד הדברים הטובים שרולנד עשה עבורי, היה שהוא לקח אותי לרב'ה שלו, הרבי מאלכסנדר זצ"ל, ה"אמרי מנחם", שהיה יהודי צדיק גדול. והרב'ה אמר לי: בתקופה הכי קשה לך - תשיר ותשמח יהודים, ומזה תכיר מלכים ורוזנים, ותעשה הרבה צדקה וגם הרבה עסקים, וברכתו התקיימה, ב"ה.

יוסי גרין

כאמור, את מרדכי בן דוד הכרתי כבר לפני שנים רבות, עוד מהתקופה של הקעמפ. ואז מרדכי הגיע לפה לארץ עם יוסי גרין לאולפני קולינור, להקליט את התקליט "הולד און". שם פגשתי לראשונה את יוסי גרין. נכנסתי לאולפן וראיתי יהודי יושב עם גמרא פתוחה מולו. זה היה יוסי. לאחר שעה של הקלטות שם, כבר הבנתי שאם אני רוצה לחנים טובים לאלבום הבא, שזה הבסיס, עליי להתקרב אליו. בשלב מסוים הוא שאל אותי אם אני יודע היכן אפשר לאכול כאן חומוס טוב באזור, ויצאנו יחד לאכול, ושם התפתחה ידידות מופלאה בינינו. אחרי כמה חודשים הייתי בניו יורק עם אשתי והילדים, ואת השבת עשינו אצלו בסיגייט, ומאד התקרבנו באותה שבת. מרדכי גר לידו, כך שפגשתי גם אותו שוב, וגם את המפיק שייע מנדלוביץ' הכרתי באותה תקופה. ביקשתי משייע ויוסי: בואו תעשו איתי תקליט, תכניסו אותי לאיזו הופעה, משהו. אבל זה לא הלך. שייע "נפנף" אותי. הוא אמר לי: תבוא אחרי האסק, עכשיו לא טוב, עכשיו כן טוב. זה פשוט לא הצליח.

ואז, יום אחד, סולי שפירא, אחד מעשירי אנטוורפן, עשה בר מצווה ענקית במלון יוקרה מחוץ לניו יורק. אני הופעתי שם, והבאתי לשם את שייע, שיראה איך אני מופיע. שייע הגיע, ראה אותי מופיע, ואז אמר: חייבים להביא אותך להאסק וחייבים להתחיל להפיק אותך. נשבר הקרח בינינו. גם יוסי ראה אותי בבר המצווה הזאת. את הכסף שקיבלתי שם, לקחתי כמו שהוא, נתתי ליוסי ואמרתי לו: עושים תקליט.

אני זוכר שבאתי ליוסי הביתה וממש "הכרחתי" אותו. אמרתי לו: כעת עובדים על אלבום! ואז הכל התחיל לזרום: כי הם חיינו, רצה, לב טהור, ומזה יצא האלבום הראשון עם יוסי, "רצה". אני גם זה שהכנסתי באלבום הזה את הרוק למוזיקה החסידית. עד אז, כולם הקליטו שירים קצביים בקצב

האסטה-אסטה, ואני הבאתי את סינגולדה וגיטרות, ועשינו רוק. התחלנו לעבוד על חומר. משה לאופר היה המעבד של האלבום, והבאתי אותו לאמריקה להקליט שם את החצוצרות. באחד הימים עברתי בחנות בבורו פארק שמוכרת אלקטרוניקה, ושמתי שם, בטייפ ענק, את הפלייבק של "כי הם חיינו". ומי נכנס בדיוק לחנות? מרדכי בן דוד. הוא נהנה לשמוע את הסגנון החדש שהבאנו למוזיקה. האלבום ההוא הפך מהר מאד ללהיט גדול, בארה"ב ובישראל. ועדיין, כל שיר צריך מזל. אני זוכר שיום אחד הקלטתי עם להקת הרבנות ומונה רוזנבלום את השיר "לך אתן את הארץ הזאת". משום מה אף אחד אחר לא רצה את השיר הזה, וכשאני פרסמתי אותו, בכלל בתוך קלטת לבת מצווה של אחיינית, הוא הפך לשיר שהכי מזוהה איתי.

הייתי גם הראשון שנתן ליוסי לעשות קולות ולהפיק את האלבום. אמרתי לו: אתה המלחין של האלבום, אז בוא תהיה גם המפיק ובוא תעשה גם קולות, כי זו הגאונות שלך. זה מה שלמדתי מיגאל צליק, לחשוב מחוץ לקופסה. אם הבן אדם גאון בלהלחין, הוא לא גאון בלעשות קולות יפים? יכול להיות פתיח יותר יפה ל"כי הם חיינו" מהקולות של יוסי ב"ונשמח"? זה לחשוב מחוץ לקופסה. אם כי אני חייב להודות שכמפיק, כל שיר אתו היה למלחמת עולם. הוא היה פרפקציוניסט ולא ויתר לי על המקסימום באף שיר, וצדק. הייתי "סוס פרא" והוא אילף אותי. אני זוכר שפעם הקלטתי שירה איזה 5-4 שעות באולפן, עוד טייק ועוד טייק. וכשכבר הייתי גמור וחשבתי שסיימנו, הוא אמר, מעבר לזגוגית: "אוקיי דדי, עד כאן החזרה. כעת נתחיל בהקלטה האמיתית"...

המופע המשותף הראשון שלי עם יוסי, היה ב"מחנה בני תורה". שרנו שם מסביב לפסנתר כמעט כל הלילה.

האווירה באולפן

בדיוק שוחחתי השבוע עם אבי סינגולדה, נגן הגיטרה המפורסם, והוא אמר לי: השתתפתי עד היום באלפי-אלפי הקלטות, אבל הכי נהניתי – בהקלטות אצלך. כשהנגנים היו מגיעים לאולפן, לפני הכל חיכתה להם ארוחת בוקר. וכשסיימו, אמרתי להם: נא לרשום לי כל אחד מה הוא רוצה לארוחת צהרים. תמיד דאגתי בהקלטות וגם בהופעות לאוכל טוב וטיפים מראש לנגנים, מה שגורם להם להרגיש חלק בהצלחה שלך. כשרוצים לקחת - קודם כל נותנים. גם ב"האסק", לפני כל הופעה ניגשתי לכל נגן, נתתי לו כסף ביד ואמרתי: תודה רבה. ואז הם הרגישו דינמיקה אחרת ואווירה אחרת בהקלטות ובהופעות. שומעים את זה בתוצאה הסופית, ללא ספק.

לעשות תקליט, זה תהליך סיזיפי. לעבוד עם המעבד, המלחין, הנגנים, לדאוג לאווירה. פעמים רבות, בגלל איך שהתנהגתי עם הנגנים, הם היו אומרים לי מעצמם: לא יצא מספיק טוב, בוא ננגן שוב. עשו את המקסימום.

משה לאופר

למשה לאופר יש ניחוח אירופאי עם רמה גבוהה, הוא הרי הגיע מבלגיה. עבדתי אתו בכמה ובכמה אלבומים, ויש כאלה שאומרים ששם נמצאת פסגת העיבודים שלו. כמובן שעיבוד טוב ככל שיהיה, גם תלוי בלחן. כשהוצאתי את אלבומיי, הייתי מאד מעורב בעיבודים, ישבתי הרבה עם לאופר. הגדולה שלו בעיבודים היא, שהעיבוד שלו משרת את הלחן ולא בא לגנוב לו את ההצגה. זו הגדולה שלו, הענווה שלו.

המטבחון

בכל הקשור למוזיקה, היה לי מה שנקרא "מטבחון" צמוד, חברים איתם הייתי מתייעץ על כל שיר ועל כל הפקה. היינו כמעט כל ערב אוכלים סטייקים ביחד ומדברים על מוזיקה. היו אלה אלי יחיאלי, יוסי אייזנטל ושלום שטימלר. שאני מודה להם על הליווי המסור והצמוד, ועל כך שהיו חלק גדול בהצלחה שלי.

אברהם פריד

בכל הקריירה שלי הרגשתי שליחות אחת גדולה, אבל גם נהניתי מאהבת הקהל. הרי איבדתי את הוריי, וכל ילד וכל בן אדם צריך אהבה, לקבל פידבק מאנשים. ואני, את האהבה שאבתי מהקהל, זה עשה לי טוב. אם היו יודעים כמה טוב זה עשה לי, אותי היו מחייבים בכרטיס, לא את הקהל... עם הזמן גם התחלתי עם ה"מבערים" שלי, כי לא מספיק שיש לך קול ושואו, צריך גם להיות יצירתי ביצירת מומנטום. אחת ההופעות הראשונות שלי, צולמה לתקשורת הישראלית, תכנית על מסורת עם שיריו של יוסי גרין, ושם הופעתי לראשונה עם אברהם פריד. מאז ועד היום הוא אחד המודלים שלי בחיים. ממנו ראיתי ולמדתי מה זאת שליחות, וזה גם לפי דעתי הסוד הגדול להצלחה האינסופית של אבריימ'ל, שהוא פשוט חש תמיד בשליחות של הקב"ה לשמח יהודים, ולא משנה איזה יהודים.

בהופעות בניו יורק, מאחורי הקלעים תמיד ראיתי אותו מתחמם ליד הפסנתר עם הקול ולידו קופת הצדקה שלו, כשאני בכלל עם הסנדוויץ' מ"כושר דילייט". כך היינו שנינו מתכוננים להופעות. אחרי המופע הראשון שלנו, משיריו של גרין, מישהו כתב לערוץ מכתב, שהוא חשב שאנחנו פרסומת של דיאטה, שמראים את הלפני והאחרי. וברצינות, יש לנו קשר של אהבת נפש. לאחרונה הוא אמר לי, שכשהוא שר את השיר שלו "אנשים פשוטים", הוא תמיד חושב עליי.

הפיל

פריד ואני אני זוכר, שהיתה לי הופעה פעם בחול המועד פסח עם פריד ואנקל מוישי, במדיסון סקוור גארדן, יחד עם הקרקס הכי גדול בארה"ב. המפיק דינג פנה אז למנהלי הקרקס ושאל: אכפת לכם לעשות הופעה אחת יחד עם מוזיקה חסידית? איכשהו זה הסתדר וקרם עור וגידים, ויחד עם הקרקס, הופענו אנקל מוישי, פריד ואני. מה יש בקרקס? פילים, אריות וכאלה, ובחוזה היה כתוב שפריד ואני צריכים לשבת על הפיל. באותו זמן, צריך להדגיש, הייתי הרבה יותר שמן מבשנים שלאחר מכן. בבוקר, באנו לעשות בדיקת סאונד, ואז דינג אומר לנו: רוצים לקחת אתכם אל מאחורי הקלעים, להכיר את הפיל. אנחנו הולכים אחורה, ומגלים פיל בגובה של 3 קומות, משהו ענק. פריד מסתכל על הפיל, עושה לו "לא" עם הראש, ואומר: אני לא עולה על כזה דבר. ואז מאלף הפילים ההודי אומר לי: דדי, ומה איתך? אני מסתכל על הפיל, ופתאום שנינו רואים את הפיל עושה "לא" עם הראש, כאומר: לא-לא, דדי הזה לא עולה עלי!... בסוף, באמת הפיל הלך בשלו, ופריד ואני הלכנו בשלנו. לא עלינו עליו.

סוף לאלבומים

שואלים אותי למה כל כך הרבה שנים לא הוצאתי אלבום. ובכן, כל הנושא הזה של הוצאת אלבום השתנה. מי מוציא היום 150-100 אלף דולר על אלבום שרק יוצא וכבר מעתיקים אותו? פעם זה היה מקור הכנסה, אבל הרבה שנים שלא. אז אמנם לא הוצאתי אלבום משלי קרוב ל-17 שנים, אבל הוצאתי פה ושם סינגלים במשך השנים וגם השתתפתי בכל מיני אלבומים. כשלעצמי, לא הרגשתי צורך להוציא עוד אלבום, עבר לי החיידק הזה. גם פניתי לעסקים במשך הזמן, ואתה לא יכול להיות גם וגם. להוציא תקליט זה כמו להוליד ילד, צריך לגדל אותו וזה לוקח ממך הרבה כוחות נפש. הרבה התלבטויות, הרבה מעמסה, גם כספית. פשוט החלטתי שאני רוצה לעזוב בשיא, כי אני מודע לכך שזה לא מקצוע לנצח. רציתי שאזכור את עצמי בשיא, כשהייתי פופולארי, והחלטתי לתת את הבמה לצעירים. להישאר כל הזמן בשיא גם דורש הרבה אנרגיה, וראשי כאמור כבר היה בדברים אחרים.

חסד וג'ארד קושנר

בכל חיי, מינפתי את הקריירה המוזיקלית שלי כדי לעשות הרבה חסד ולעזור לארגונים וגם לאנשים פרטיים. האסק למשל. האסק, צריך לזכור, זו לא רק הופעה שנתית, אלא בעיקר מחנה קיץ לילדים מיוחדים. הארגון לוקח 400 ילדים מיוחדים מההורים לחודשיים תמימים. בזמנו, כל מי שהופיע בהאסק - היה עולה גם להופיע במחנה, והופעתי גם אני שם ומאד התרגשתי. ואז אמרו לי שצריכים חדר אוכל חדש למחנה. באותו זמן הייתי חבר טוב של משפחת קושנר (שבנם ג'ארד נשוי לבתו היהודייה של טראמפ) והופעתי בשמחות שלהם. ג'ארד אפילו היה גר אצלי בבית, כשהוא למד כאן בישיבה. הם היו קבלנים מאד גדולים בארה"ב, וביקשתי מהם לעזור לארגון, והם אכן תרמו מיליון וחצי דולר להאסק, ואפילו, בתור קבלנים, גם בנו בעצמם את חדר האוכל החדש. וכך כל הילדים יכלו לאכול ביחד, עם כיסאות הגלגלים ועם העוזרים שלהם. כאות תודה, האסק קרא את אחד מבנייני הארגון על שם הוריי ז"ל.

עזר מציון

לפני לא מעט שנים, בחנוכה, התקשר אליי יהודי בשם הרב מאיר פדידה, שהתנדב אז ב"עזר מציון", ואמר לי: אני עושה מסיבת חנוכה במחלקה לילדים חולי סרטן בבלינסון, אשמח שתבוא לשיר. באתי והופעתי. על מה חולם כל זמר? שיבקשו ממנו הדרן. ושם, בסוף ההופעה, היתה ילדה אחת שביקשה עוד שיר ועוד שיר, ושרתי לה הרבה שירים, ובסוף שאלתי שם את אחד מהמתנדבים: מה העניין? והוא סיפר שהיא נכנסת כעת לניתוח קשה ולא בטוח שהיא תצא ממנו, והיא רוצה להתחזק עם השירים לפני. ב"ה, הילדה הזאת היום חיה ונשואה כבר שנים, בריאה ושלמה. על כל פנים, שם פגשתי את יו"ר עזר מציון הרב חנניה צ'ולק, ובסוף הערב הוא פנה אלי עם פדידה ואמר: אתה הרי נוסע בעולם ומכיר אנשים. אנחנו כעת רוצים להקים הוסטל לילדים חולי סרטן שזקוקים לטיפולים, אז אם אתה נתקל במישהו בעולם שרוצה לתרום – נשמח שתעזור לנו.

בערב פורים, כמה חודשים לאחר מכן, קיבלתי טלפון מחבר יהלומן בשם יוסי לורנצי. הוא אומר לי: דדי, אני רוצה שתבוא איתי למסיבת פורים אצל מישהו בבית. ולמי הוא לקח אותי? למוטי זיסר ז"ל. יוסי אמר: תשמע, הוא קצת חולה, וצריך לשמח אותו. באתי לשם עם עמירן דביר, ושרנו ושימחנו במשך שעות, ממש הוצאתי את הנשמה שלי. הופענו עד 6 בבוקר (!). בסוף הערב/בוקר, זיסר מביא פנקס צ'קים ואומר: תקשיב דדי, נתת לי כח לעוד 10 שנים קדימה. ב"ה, הקב"ה הציל אותי ואני רוצה לעשות משהו גדול. מה אתה רוצה? אמרתי לו: שמע, אתה לא תאמין, הופעתי לא מזמן בשביל "עזר מציון" ו---. הוא מיד עצר אותי ושאל: מה זה עזר מציון? אשתו, ברכה, עבדה אז בפנימית ג' בבלינסון, ומיד אמרה: עזר מציון? זה מלאכים! והוא שאל: אוקיי דדי, מה אתה רוצה? אמרתי לו: אני רוצה מיליון דולר בשבילם. הוא התחיל לצחוק, ואמר: אתה רוצה שאהיה שוב חולה? אמרתי: לא, אבל הקב"ה עזר לך, בוא תעזור לילדים. הוא נתן לי אז על המקום צ'ק על 400 אלף דולר. ב-6 בבוקר, כשסיימנו, נסעתי מיד מביתו של זיסר ברחוב אנילביץ', לביתו של צ'ולק, ואמרתי לו: קח. לא ביקשתי כלום על ההופעה אצל זיסר, הכל הלך בשביל התרומה הזאת. לאחר מכן, ארגנתי פגישה מסודרת בין זיסר וצ'ולק במשרד, והשאר היסטוריה. זו היתה תרומת הייסוד של בית "אורנית" ושל "בנק מח העצם".

כשעושים משהו מהלב, מצווה, זה מה שמתגלגל. הקב"ה בוחר לו צינור שישמח את עם ישראל, ואם אתה מצחצח את הצינור ועושה הכל לכבודו יתברך, אתה רואה את הפירות. עד היום התקבלו 3,000 תרומות של מח עצם, וכל זה נרשם בשמים גם לזכותי.

פארק הירקון

בערב בחירות 96', מוטי החליט להרים הפקה מוזיקלית ענקית. באותה תקופה, מוטי ואני, שבאנו מרקע חסידי, היינו עושים בכל הזדמנות "טיש", יושבים ושרים יחד, וכך קמה "חבורת הטיש" בניצוחו של המנצח שוקי פורר, שמנתה חברי מקהלה כמו יוסי גרין, מוטי, דודו פישר, ישראל גוטסדינר, חנוך וינדרבוים, אפרים ברנד ועוד. ואז, ב-96', מוטי להחליט עשות את הטיש הכי גדול בעולם. הוא שכר את פארק הירקון, והביא למופע את מרדכי בן דוד, אברהם פריד ואותי, עם תזמורת של מאה נגנים. הגיעו 150,000 איש. זה היה משהו בומבסטי, בלתי ניתן לתיאור.

זיכרון מנחם

אחד התאריכים הכי חשובים לזמר הוא הקפות שניות, מוצאי שמחת תורה. באחת השנים בתחילת הדרך, לא היתה לי הופעה בערב הזה, והיה לי צער בלב. ואז קיבלתי טלפון מהרב ברוך צ'ייט. הוא אמר לי: דדל'ה, אתה מופיע הערב? כשאמרתי שלא, הוא ביקש שאבוא אתו לאיזה מקום. עליתי יחד אתו לירושלים, והוא הביא אתו את הגיטרה וכמה בחורים, והלכנו לבית של מנחם ארנטל ז"ל, שהיה חולה אז. שרנו לו שם שירי רגש ושמחה, היה ערב מדהים. בשלב מסוים מנחם לא הרגיש טוב והלך לחדר שלו, אבל לא ויתרתי והלכתי אחריו ושרתי לו גם שם, ובסוף, ביקשתי ממנו שישים את ידיו על ראשי ויברך אותי. הוא בירך שאהיה זמר מצליח ושאוכל לשמח הרבה יהודים.

לימים, הוא נפטר, וקבעו מופע לזכרו ולגיוס כספים לארגון "זכרון מנחם" (שקרוי על שמו), עם אברהם פריד ואיתי, ביד אליהו. לילה קודם, הגעתי לבית של הוריו, מירי וחיים, כדי לקחת כמה כרטיסים למופע. ראיתי מולי זוג הורים יושבים ובוכים, עם הכרטיסים לידם. זה הניע אותי רגשית, וכשחזרתי הביתה, במשך כמעט לילה שלם ישבתי ליד הפסנתר ובכיתי, ואז יצא לי השיר "מנחם", המילים והמנגינה. בבוקר התקשרתי אליהם ואמרתי: אני רוצה שתשמעו שיר, שכל הלילה בכיתי אותו. לאחר מכן, קראתי למי שליווה אותי בנגינה במשך הרבה שנים, אלי יחיאלי, ואמרתי לו: תכתוב דחוף עיבוד, כי אני רוצה לשיר את השיר בבכורה כבר הערב ביד אליהו. בתקופה ההיא, אף אחד לא כתב שיר בעברית לשיר למופע חסידי. היום שיר בעברית נהיה אופנה, אבל אז זה היה מהפכני. שרתי את השיר באותו ערב, וגם הכנסתי אותו לאלבום הבא שלי.

ותראה איך שמטוב מגלגלים זכויות: בהופעה, על הבמה, אמרתי לפריד: תוריד רגע את המיקרופון. התזמורת ניגנה, ואני שאלתי אותו באוזן: מה אתה עושה הערב, אחרי ההופעה? והוא אמר: אני חוזר למלון אלכסנדר בתל אביב, שם אני מתארח. אמרתי לו: אני רוצה שתבוא איתי הערב לשמח יהודי חשוב. באותו ערב לקחתי אותו לבית של מוטי זיסר בבני ברק, שהיה אז חולה ל"ע, ועשינו שם הופעה שלמה במשך שעתיים. הלילה הזה פתח עולמות: כל הרעיון של המופע הגרניוזי "ערים מצדיעות לירושלים" עם פריד, הלחנים של יוסי גרין והסימפונית, הכל נולד באותו לילה.

רודי ג'וליאני

בקיץ תשנ"ו, נסעתי לנופש למלון גדול בהרי ניו יורק, היכן שבמוצ"ש נחמו יש תמיד הופעות חסידיות ואוכל כשר, מין פסטיבל שכזה אליו באים אלפי יהודים שנמצאים בהרים בקיץ. היתה שם הופעה גדולה במוצ"ש נחמו, ואז שאלו אותי, בלי הכנה: שמענו שאתה יודע לשיר, אתה מוכן לעלות לשיר שני שירים? אמרתי לעצמי: אני אצטרך לשחק אותה פה. אז חבשתי משקפי שמש, ושרתי להם "ברוך הגבר" ברוקנרול, והקהל היה בעננים. ירדתי מהבמה, ואז מגיע אליי המפיק דינג, אותו מפיק שהיה אצלי בשבת בגבעתיים, ואומר לי: בוא רגע בבקשה הצידה, ואז החתים אותי על המקום על 5 הופעות בניו יורק. חשבתי שאני לא מאמין. זה היה החוזה הראשון שלי עם דינג.

באותו ערב, בקהל ישב יהודי בשם ברוס טייטלבוים. הוא הציג בפניי את עצמו ואמר לי: שלום, אני ראש הסגל של ראש עיריית ניו יורק, ומאד נהניתי מהשירה שלך. אשמח שנהיה בקשר. כמובן שעניתי לו: בשמחה. בכיר בעיריית ניו יורק, מה רע. עברה שנה, בינתיים הופעתי בהאסק ובמדיסון סקוור גארדן וכל האולמות הגדולים בניו יורק. ואז אני מקבל טלפון מברוס: אתה זוכר אותי? אמרתי שכן. הוא ביקש להיפגש. באתי אליו, והוא אמר לי: הבוס שלי, ראש העיר ניו יורק רודי ג'וליאני, רץ כעת בפעם השנייה לראשות העיר, ואנחנו צריכים אותך בשביל הקמפיין המיועד לקול היהודי, כי אתה מאד פופולארי שם, אתה מוכן להירתם? שאלתי: מה זה דורש ממני? והוא ענה: להיות כעת חודש פה איתנו, היכן שג'וליאני יגיע לנאום אצל היהודים - אתה תשיר, עם תזמורת נגינה. אמרתי לעצמי: הוא טוב ליהודים, נכון? אז הוא טוב גם לי. הסכמתי, ואמרתי לו: אבל בתנאי אחד. ברוס שאל: קשור לכסף? אמרתי: לא, התנאי הוא שרודי חייב ללמוד שיר אחד שלי, ולשיר איתי. עכשיו, זה רודי ג'וליאני, איטלקי גוי, ראש עיריית ניו יורק...

באתי למשרד ראש העיר, שמתי להם שם בטייפ את "הוא יגאל אותנו", ולימדתי את ג'וליאני ואת כל הצוות לשיר את ה"ניי ניי ניי" שבתחילת השיר, והם הלבישו על המנגינה מילים באנגלית: "עוד 4 שנים" (כלומר, קדנציה נוספת לג'וליאני). הופעתי אתו חודש שלם, כמעט כל יום. באחד הימים היתה לנו הופעה יחד ליד ישיבת פלטבוש. מי שעשה לג'וליאני את הקמפיין, היה הקמפיינר של רולנד רייגן. הוא לא האמין למה שהוא רואה: 14,000 איש הגיעו לאירוע הזה. בסוף, ג'וליאני אכן לקח את הבחירות ונבחר לעוד 4 שנים.

בליל הבחירות, היינו ערים עד 5 בבוקר. ב-9 בבוקר, מתקשרים אליי מהקבלה של המלון ואומרים: מר גראוכר, יש מישהו שמחכה לך דחוף בחדר התה. התארגנתי וירדתי מהר, ומי מולי? ג'וליאני. הוא אמר לי: אתה הפגישה הראשונה שלי בכהונה השנייה שלי כראש עיר, ואני ממנה אותך להיות הזמר שלי בכל אירוע רשמי שקשור בישראל וביהדות. והוא קיים. בכל אירוע שכזה – הזמינו אותי. נהיינו חברים מאד טובים. הוא היה כל כך מבסוט ממני, עד שהוא אפילו קרא יום על שמי בניו יורק, "דדי דיי". באותו יום, כל החדשות בניו יורק נפתחו כך: "גוד מורנינג, דה דיי איז דדי דיי" (בוקר טוב, היום זהו 'יום דדי'). יש לי על כך אפילו תעודה רשמית. במשך תקופה ארוכה ג'וליאני גם הגיע לכל ההופעות שלי בניו יורק, ובכל פעם שהוא עלה לבמה, כולם היו מתחילים לשיר לו את "הוא יגאל", שיר הקמפיין.

ישי לפידות

ישי כמובן היה המלחין של "הוא יגאל", ובאותה שנה הופעתי עם השיר בהאסק, וגם ג'וליאני הגיע לאירוע. צלצלתי אז לישי, שהיה נשוי טרי, ואמרתי לו: מה אתה עושה היום? יש לך משהו מיוחד? הוא אמר: לא. אמרתי: מצוין. אתה ואשתך באים איתי הלילה לניו יורק. הבאתי אותו להאסק, וכששרתי את "הוא יגאל", ביקשתי שיעמוד בקהל. התאורה האירה עליו, ואמרתי לקהל: תכירו, זה ישי לפידות, המלחין של "הוא יגאל אותנו". תמיד הקפדתי לפרגן לכולם, להוציא את הנגנים והמלחינים מאחורי הקלעים, ולתת להם להיות חלק מההווי ומהבמה שלי. זו לא חכמה שאתה עומד בפרונט וכולם נשארים מאחורה. כל אחד רוצה את ההערכה שלו ואת החלק שלו.

את ישי הכרתי לראשונה באולפן של אריה ברונר. הוא הקליט אז עם האחים ברונר שירים ל"חסידיש", ואז לקחתי מהם את "הוא יגאל" ואת "וקווי ה'". נתתי לשניהם ביצוע רוק חזק והם הפכו ללהיטים. כששמעתי אותם באחד הימים מקליטים שיר קצבי בשם "וזכנו", באתי לאחר ההקלטה לישי ואמרתי לו: תודה רבה ישי. הוא שאל: על מה? ואמרתי לו: על כך שאתה מוותר על השיר הזה בשבילי... ביצעתי אותו באלבום "רצה".

עמירן דביר

היה יהודי עשיר בתל אביב, יהלומן בשם אשר שנקוב. הוא היה עורך מסיבות פורים, ופעם הזמין אותי. הגעתי אליו יחד עם אביו של עמירן דביר, יוסי דביר, שהיה מנגן בזמנו. בשלב מסוים, יוסי יצא לכמה דקות לשתות משהו, ובדיוק אז אשר אמר לי: עכשיו תשיר משהו. אבל מה אעשה? אין לי ליווי, יוסי יצא החוצה! עמירן היה אז בן 7, ועמד ליד האורגן. שאלתי אותו: מי אתה? והוא אומר לי: אני הבן של הנגן. אמרתי לו: מצוין, אז תנגן. זו היתה ההופעה הראשונה שלו לפני קהל. התחברנו כבר אז. כמה שנים לאחר מכן, כשהוא בסוף גיל העשרה, התחלנו להופיע ביחד באופן קבוע, ולקחתי אותו איתי לכל העולם, לאירועים הכי גדולים בניו יורק, ברזיל, לונדון, ואיפה לא. אותו ואת כל התזמורת. זו ההזדמנות שלי להודות לו, כי מאז שנפלתי למשכב, לפני מספר שנים, הוא שומר איתי על קשר יומיומי, וגם לומד לכבוד רפואתי. אצלו רואים איך מי שיש לו הכרת הטוב - יש לו יראת שמים. ואני מודה לו על כך, זה מאד חיזק ומחזק אותי.

המצב הרפואי

לפני כשלוש שנים הובהלתי לבית החולים, לאחר שאיבדתי את ההכרה. במשך כמה ימים הייתי ללא הכרה, מונשם ומורדם, ובמצב לא טוב. ב"ה, לאט לאט התחזקתי ויצאתי מזה. קיבלתי אלפי מכתבים וטלפונים מכל העולם, אנשים התקשרו לעודד אותי. במהלך השנים, נהגתי לפני כל מופע גדול, כמו האסק או כל הופעה גדולה אחרת, ללכת לילה קודם להתנדב ולשיר לילדים חולים ומקרים מעין אלה, כדי לתת לקב"ה, שתהיה לנו סיעתא דשמיא. כעת, כל זה חזר אליי, ובכיוון ההפוך. אינספור אנשים התקשרו ובאו לעודד אותי.

כיום, אני עדיין משתקם לאט לאט, ומודה לכולם על כך שדאגו והתפללו עליי, ומודה לכל אלה שהחזירו לי אהבה ואכפתיות על מה שהענקתי כל חיי. ב"ה, הקב"ה זיכה אותי במשפחה מדהימה ותומכת, ילדים טובים ואישה טובה, ובכל יום אני מודה לקב"ה על כך, וגם על כך שהעניק לי את הזכות שדרכי יבואו הרבה דברים טובים לעם ישראל.

הדבר שהכי חשוב לי, ועליו אני כולי תפילה לה', הוא שהקול שלי יחזור למקומו, כדי שבסופו של דבר אני אוכל לשיר בקול רם: "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו".

המעטפה המסתורית ואלפי הכרטיסים

בשולי הראיון, סיפר אברהם פריד לחנני בלייך ב'קול פליי': "את דדי אני מכיר כבר כ-30 שנה. הכרנו מאחורי הקלעים של אחת ההופעות בה השתתפנו שנינו. הכרתי אדם שמח, מצחיק, מלא בשמחת חיים, שהשמחה שלו הדביקה את כולנו. ובעיקר, הוא מלא באנרגיה שתמיד סחפה אחריו את כולם. הופענו יחד לא מעט פעמים, וחוץ מזה שהוא זמר גדול, עם יכולות ווקאליות יוצאות דופן, הוא לפני כל דבר אחר – מענטש. היה כיף להופיע ולשיר אתו.
"לא מזמן, זכיתי לשמח את דדי והמשפחה בחתונה של בנו, ואז עלינו הוא ואני לבמה, כמו בימים הטובים. לראות שוב את החיוך הכובש שלו ולשמוע ממנו עוד הלצה, בהחלט החזיר אותי לעבר, אז הופענו יחד בהאסק ובעוד במות רבות ברחבי העולם".

יובל סטופל סיפר ל'קול פליי': "לפני כ-20 שנה, התקשר אליי יום אחד דדי, מניו יורק. הוא שאל היכן אני נמצא כעת, וכששמע שאני בבני ברק, ביקש שאקפוץ לכתובת מסוימת במרכז העיר, ואאסוף משם מעטפה עבורו. הוא ביקש שכשהמעטפה תהיה אצלי, אתקשר אליו. צלצלתי אליו עם המעטפה. הוא שאל: תגיד, מתי המופע של זיכרון מנחם? אמרתי לו: הערב, ואני גם אמור להיות שם, כי אני עובד עם מונה רוזנבלום.

"הוא אמר לי: 'תקשיב, שמעתי שנותרה כמות נכבדה של כרטיסים שלא נמכרו. במעטפה שבידך יש כמה עשרות אלפי שקלים. אני רוצה לדאוג לארגון, ואני מבקש שתקנה בכסף הזה את כל הכרטיסים שנשארו'. הקדמתי לבוא לאולם, ושאלתי אם נשארו כרטיסים. אמרו לי שנשארו למעלה מ-1,000. אז אמרתי שאני רוצה לקנות את כל הכרטיסים שנותרו. הם לא האמינו, אבל זה מה שהיה, קניתי למעלה מאלף כרטיסים. עמדתי שם בחוץ עם הכרטיסים, והפצתי את הבשורה שמי שרוצה להיכנס ללא תשלום, יכול לקבל אצלי כרטיס בחינם. האולם היה מלא מפה לפה, ואף אחד לא ידע שדדי הוא זה שקנה בעצמו למעלה מ-1,000 כרטיסים, כשהוא אפילו לא נכח באירוע".

תודה לעיתונאי והמוזיקאי חנני בלייך על שיתוף הראיון הנדיר והמרתק.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!