למות באמצע שמונה עשרה • כך הפכנו למשפחה אחת

1.
מאז אותו בוקר שבו אירע טבח 'קדושי הר נוף', הפכנו כולנו למשפחה אחת גדולה.

המשפחה שלי, כמשל.

אבא נסע לנחם את ארבע המשפחות ברחוב אגסי בשכונת הר-נוף. זמנו יקר, אבל הוא עזב את העיסוקים החשובים – והקדיש שעתיים למען המטרה: ישב עם היתומים, דיבר אל האלמנות, חיזק אותם באמונה בנצחיות הנשמה וחלק איתם בצערם מניסיונו האישי כמי שקם בוקר אחד של חנוכה – בגיל 10 – וגילה כי מעתה הוא יתום ללא אבא וללא אמא, וגם שני אחיו הצעירים, כולם יחד, קיפדו את חייהם בתאונה מחרידה בדרך הביתה.

"כל-כך החדירו והשרישו בנו את האמונה בהשארת הנפש, בנצחיות הנשמה", אמר להם אבי-מורי שליט"א. "עד כדי כך, שלא הבנתי למה מרחמים עליי? הרי אבא ואמא שלי חיים וקיימים. רק הגוף בקבר, אבל נשמתם הרי חיה, קיימת ושמחה איתי".

זה היה חסד של אמת. כמה מהיתומים והאלמנות רמזו לו, בביישנות, שישמחו לשמוע ממנו שוב: שיבוא לחזק אותם גם ככלות ימי ה'שבעה', כשהמוני המנחמים יחזרו לשגרת החיים, והם – לא עליכם ולא עלינו – ייאלצו להתמודד עם כאב השכול.

אחי הצעיר, תושב 'רחוב הדמים', חי את האסון שעה-שעה. הוא מכיר אישית חלק מהקדושים. הוא רואה מקרוב את הפחד הטראומטי בעיני ילדי השכונה, וחזקה על רעייתו ה'בלבוסטע' שהכינה מיני-מטעמים לבתי-האבלים.

מדי בוקר, בדרך לתפילה ב'בני תורה', מגלה אחי הצעיר על דלת ביתו הפתעה נוספת, מרגשת: יהודים מרחבי הארץ מבקשים לבטא את השתתפותם בצרה שנפלה על אחיהם בהר-נוף.

כך, למשל, נכתב באיגרת האחרונה שצורפה לחפיסת שוקולד לבן של 'מגדים', מתנת תושבי איתמר: "אחינו, תושבי הר נוף היקרים. עם ישראל הוא גוף אחד ונשמה אחת. הכאב הוא כללי, כנסת ישראל בצער נורא וכאב עמוק. בשעותינו הקשות – עמדו לצדנו רבים מעם ישראל, וכעת – אנו לצדכם. אתם – בליבנו ובתפילותינו. נוסיף ביחד תורה, אמונה ותפילה. בשם כל ישראל. בברכת השם עליכם, רק חיזקו ואימצו! באהבה, תושבי איתמר (שומרון, ליד שכם)". כך במקור.

גם אמי ואחיותיי לא יכלו לעמוד מנגד. ביום שלישי, כשהסערה החורפית הגיעה לשיאה, הן עלו על אוטובוס, בדרכן לעצרת חיזוק לנשות ישראל שנערכה במלאות ה'שבעה' בשכונת הר-נוף.

לאחר רבע-שעה המתנה בקור, עשרים וחמש דקות נסיעה ועשר דקות הליכה בגשם – הן הגיעו לאולם האירועים של סמינר 'נווה ירושלים', שם גילו כי אין מקום אחד לרפואה. מאות נשים כמותן באו מכל קצוות העיר להתחזק ולהזדהות עם האלמנות – אבל נותרו מחוץ לאולם. אפילו מסכי הווידאו שהוצבו ברחובה של עיר, נותרו מיותמים מחמת הגשם והקור. הן סבו על עקבותיהן והסתפקו בהאזנה לשידור החי משיחות החיזוק שהושמעו בעצרת הגברים שנערכה אותה שעה בבית-המדרש שבו אירע הטבח.

2.
וזו רק משפחה ירושלמית אחת. תכפילו את המשפחה שלנו באלפים ורבבות.

תחשבו על יהודים מכל רחבי העולם שמוזילים צדקה מכיסם כדי לנסות להקל את צער היתומים והאלמנות ולדאוג לעתידם הכלכלי.

תחשבו על העסקנים שמסתובבים עם הפצועים בבתי-החולים.

תחשבו על השכנים שמטפלים ביתומים הרכים ומבשלים ארוחות לאבלים.

תחשבו על הישישים והצעירים שעשו דרך ארוכה ומייגעת לבתי האבלים ולעצרות החיזוק בשכונה.

תחשבו על ההמונים שלא היה בכוחם לבוא פיזית להר נוף, אך הם יושבים בבית-המדרש – או אפילו בביתם הפרטי – ומתפללים, ולומדים, ומתחזקים, ועושים מעשים טובים, לעילוי-נשמת הקדושים, ולמען עתיד טוב יותר לכולנו.

תחשבו על יהודים ברחבי העולם היהודי שפשוט יושבים ובוכים. "אני לא מפסיק לבכות", אמר לי ידיד מברוקלין בשיחת טלפון למחרת הטבח.

תחשבו על מבוגרים וצעירים, שלקחו את הסיפור הזה ללב. קשה להם להירדם והם מתעוררים באמצע הלילה בשל סיוטים וחלומות רעים בעקבות האסון המחריד ההוא.

כולנו משפחה אחת, כבר אמרנו.

3.
שיחת חיזוק טובה במיוחד נשמעה מפי הרבנית באשע טברסקי, אלמנת הגאון רבי משה הי"ד. מצער לגלות שיש העושים באמירותיה שימוש לצורך מטרות פוליטיות מובהקות, חשובות ככל שיהיו. לפני שאתם נכנסים לפוליטיקה, תקשיבו לשיעור אחד שלה באמונה, והאזינו מה יש לה לומר על בעלה הקדוש.

לא תאמינו. מתברר כי האלמנה – כמו גם ילדיה הצעירים והמבוגרים – קיבלו מהקדוש עצמו שיעור הכנה לרגע הזה, בו ייעקד על קידוש השם, בקדושה ובטהרה.

וכך סיפרה השבוע: "במלחמת המפרץ, נשמעו אזעקות בבני ברק בזמן תפילת ליל שבת. הצדיק ר' ישראל אליהו ויינטרוב זצ"ל, הרב של בעלי, סיפר לו: 'אנשים לא ידעו מה לעשות באמצע שמונה-עשרה. היו אנשים שברחו באמצע תפילת הלחש, אחרים מיהרו לגמור את התפילה. אבל אני נשארתי במקומי והארכתי בשמונה-עשרה, כי ממה נפשך, אם אין טיל, אז למה למהר? ואם יש טיל – איזה אופן יותר טוב מאשר למות באמצע תפילות שמונה-עשרה?!'.

"בעלי התלהב מהסיפור הזה. הוא אהב לספר אותו לילדים שלנו. עכשיו אני מבינה למה..."

והנה תיאור על עלייתו השמימה בטהרה מושלמת: "בעלי היה עטוף בטלית ותפילין בשעת ה'טבח'. הוא היה אחרי קריאת שמע, באמצע שמונה עשרה. הוא היה נוהג כל בוקר ללכת לטבול במקווה. בדרך-כלל הוא הלך לפני התפילה, אבל לפעמים לא הספיק והיה הולך אחרי התפילה.

"קשה לי להסביר את רגשותיי, אבל כששמעתי את אופן פטירתו – עם הטלית והתפילין, בקדושה ובטהרה – כל-כך היה חשוב לי לדעת אם הוא הלך למקווה לפני התפילה. כל-כך רציתי. אמרתי שאם הוא נפטר בשלמות כזו, אז שיהיה בשיא השלימות.

"היתה מגבת בתוך הרכב שלו. שלחתי את חתני היקר, שימי, לראות, אבל היו לי חששות. אמרתי לבת שלי: "ששימי כן ילך, לא ילך, כן יגיד לי, לא יגיד לי". כל-כך פחדתי מה תהיה התשובה... לשמחתי, המגבת היתה רטובה"...

ואם יש לכם שאלות באמונה, כדאי שתקשיבו לדברי האלמנה: "המניין שבעלי התפלל בו היה מתחיל ב 6:15 ומישהו הגיע למניין של 7:00. הפיגוע היה בקומת הכניסה, והיהודי הזה היה בקומה העליונה ושמע רעשים מקומה למטה. הוא רץ מהר, למטה, לראות מה קורה. ומי מקבל אותו? מחבל עם אקדח. והמחבל מתחיל לירות בו, ורק יוצא 'קליק'. והוא מתחיל לברוח ושומע 'קליק, קליק, קליק, קליק' – 4 קליקים הוא שמע. הכדורים נגמרו, או שהאקדח נתקע.

"לא, אנחנו לא שואלים למה הוא זכה לברך 'הגומל' ואנחנו יושבים כאן בתור אבלים. אנחנו לא
צריכים לחכות עד 120 כדי לשאול ולדעת מה קורה למעלה, כי אין לנו שאלות בכלל. הכל ברור לנו. כך רצה הקדוש ברוך הוא".


טורו של שלמה קוק מתפרסם בשבועון 'כל ישראל'. לתגובות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!