אדריכל ההסכם מזהיר: "20 שנות שלום עם ירדן בסכנה"

לפני כשבועיים השיבה ירדן את השגריר בישראל לעמאן. הסיבה הרשמית שניתנה, באיפוק ובסגנון האשמי טיפוסי, הייתה: "הפרות חוזרות בירושלים ובמקומות הקדושים". בהמשך נמסר שהממלכה, השכנה השקטה ממזרח, שוקלת להגיש תלונה באו"ם נגד פעולותיה של ישראל במקומות הקדושים. לא מעט מדינאים, אנשי משרד החוץ ודיפלומטים ותיקים הרימו גבה. הזו ירדן?

במשך עשרים השנים שעברו מאז חתימת הסכם השלום עם ירדן עברו המדינות תלאות רבות יחד: החל מהאינתיפאדה הראשונה, דרך האינתיפאדה השנייה ועד עופרת יצוקה ואחריו צוק איתן. נרשמו תקופות קשות ביחסי ישראל ומדינות ערב, ובכולן, למעט מחאה סמלית לפרוטוקול, לא נשמע קולה של ירדן. יתרה מכך, בסוף החורף שעבר התרחשה תקרית מביכה בגשר אלנבי. חייל צה"ל פתח באש לעבר שופט ירדני בחשד שניסה לחטוף נשק. החשד הוכחש בהמשך, והמקרה - שטבעו להפוך לתקרית דיפלומטית רבת אסון - עבר בשקט יחסי וטופל בדרגים המקצועיים. אפילו אירוע כזה לא יכול היה להרוס את השקט המופתי ששורר לאורך הגבול הארוך ביותר שיש לישראל עם שכנה ערבית. אבל המהומות של החודש האחרון הצליחו להפוך את הסדר.

לפי ד"ר ברוך שפיגל, אחד מאדריכלי השלום עם ירדן ומי שנחשב למומחה הגדול בכל הקשור למערכת היחסים איתה, יש בפלונטר הזה כדי ללמד משהו על ההסכם המשמעותי שיצא לדרך בהתנעת המלך חוסיין ליצחק רבין. "ירדן היא מדינה ש-94 אחוז מתושביה מוסלמים דתיים", הוא אומר. "היא נשלטת על ידי שושלת מלוכה האשמית שמיוחסת עד מוחמד. אי אפשר להבין אותה ואת נבכי הדיפלומטיה שלה בלי לתת מקום לסוגיה הזאת. הסכם השלום קבע שהר הבית יהיה בבעלות ירדנית. אנשי הוואקף, האחראים המוסלמים שעל שטחו, מקבלים את משכורתם ממנה. לממלכה יש אחיזה בהר, וכל ערעור שלה, או אפילו סיכון שלה - כמו שינוי הסטטוס קוו, הסדרי העלייה והופעה של גורם מתסיס - פוגע.

"זה לא שהירדנים ממתינים לנו בפינה, כמו שפרשנים פזיזים נוטים לחשוב. ממש לא. לירדנים חשוב הסכם השלום עם ישראל לא פחות משהוא חשוב לנו, ועשרות שנים של מגעים מולם והצהרות מפורשות של המלך חוסיין, הבן עבדאללה וכל הצמרת הירדנית הוכיחו זאת היטב. אבל הר הבית הוא התחום שהכי בוער אצלם אחרי הביטחון והמים, והם מרגישים מאוימים".

ובכן, העובדה שהעלייה הפזיזה להר הבית מהווה התגרות שלא לצורך היא כמעט קונצנזוס. אם שר החוץ אביגדור ליברמן, שלא נחשב לאיש שלום, מגנה את העולים, כנראה שיש משהו בכך. להבדיל, גדולי התורה וההלכה - ראב"ד ירושלים, בד"צ העדה החרדית, הראשון לציון ועוד - הדגישו את ממד הסכנה ואת איסור החשש הלכרת. אבל בשביל ההבנה שהיא מסכנת את הסכם השלום האיתן עם ישראל אי פעם צריך את שפיגל: האיש שעל הדופק הירדני במשך עשרות שנים יודע לאן הרוח נושבת, וחוץ מזיכרונות מרתקים על ימים עברו מצויד בתובנות אקטואליות.

לחצנו ידיים לראשונה והתחלנו לדבר
אז מתי התחיל הסיפור שלך עם ירדן?, אני שואל אותו. בן 66, כגילה של המדינה, והשנים לא ניכרות בו. אנחנו ישובים במשרדו שבמגדל תל אביבי נישא אל על. לשפיגל חיוך גדול ומזג חם, אך גם ממרומי הישגיו אין לו יותר מדי זמן לשיחות חולין. "הקשר שלי עם ירדן?", הוא מחזיר. "אוהו, סיפור ישן. נקראתי לטפל בנושא לאחר שהוכשרה הקרקע ונחרשו התלמים הראשונים על ידי רבין וחוסיין. הם נפגשו פעם אחת והיה ברור, אם כי עדיין בסודי סודות, שפני המדינות לשלום. הייתי תת אלוף בתפקיד סגן מתאם פעולות הממשלה בשטחים, שבין השאר כלל פיקוד על יחידות הקשר לכוחות זרים. כלומר, אחריות על הקשרים שהיו, או לא היו, עם מדינות האזור".

שפיגל כבר הספיק להיות קצין מצטיין עד אז. את שירותו פתח בחטיבת גולני לפני מלחמת ששת הימים, ועם סיומה פנה ללימודים גבוהים בתחום מדעי הטבע. מלחמת יום הכיפורים החזירה אותו לצבא ולמדים, ושוב לא עזב. "אם לא המלחמה הקשה ההיא ייתכן שהייתי יוצא מדען. הבן שלי סוגר מעגל ולומד אקולוגיה, כך שחלק ממני כן מיישם את הפנטזיה הזאת". בשוך הקרבות הגיע לעזור בשיקום הצבא ונשאר שנה נוספת, ועוד שנה. הוא שב לפיקוד, נעשה למפקד פלוגה בגולני ומאוחר יותר למפקד החטיבה. הקידום לא נעצר, ושפיגל המשיך לטפס במעלה הדרגות.

ואז הוא נקרא אל הדגל. "המגעים עם ירדן הבשילו. הבנו שאנחנו קרובים לידי חתימה על משהו ממשי. במשך כל השנים ניהלה ישראל קשר עם מנהיגי ירדן, קשר שהולך אחורה עוד לפני הקמת המדינה (ירדן כפי שהיא היום הוקמה כשנתיים לפני מדינת ישראל, א.נ.), אך היו סוגיות משמעותיות שעמדו בין המדינות ולא נתנו לשלום להגיע. עם תחילת ממשלת רבין השנייה הייתה הרגשה שכעת ניתן להתגבר על הבעיות".

למעשה, הסיבות נגעו לחלוקה האזורית. כמו ישראל, גם הממלכה ההאשמית הירדנית סבלה מהסוגיה הפלסטינית. במשך שנים נרשמו עימותים בין ירדן למיעוט הפלסטיני ולארגונים שפעלו בשמו. השיא התרחש עשרים שנה קודם, באירועי ספטמבר השחור. צבא ירדן טבח בפלסטינים והרג, על פי הערכות ישראל, כעשרים אלף איש. אך גם בשנים שעברו מאז נרשמו הסלמות.

התפנית פרצה בסוף שנות השמונים, כשחוסיין החליט להכריז על ניתוק סופי משטחי הגדה המערבית (שהיו בשליטת ישראל) ולהסתלק מאחריות למיליוני פלסטיניים שהתגוררו בה. מכיוון שישראל לא הייתה מוכנה לנהל משא ומתן עם אש"ף, ייצגו משלחות ירדניות את הפלסטינים בשיחות שלום בקמפ דייוויד במשך מספר שנים. כך הלך הקשר עם הירדנים והתהדק. השיחות פסקו כשחוסיין הבין שישראל מתנהלת ישירות עם הפלסטינים, אך סוף המלחמה הקרה, נפילת ברית המועצות והתגבשותם של הסכמי אוסלו הביאו רוח חדשה לאזור. הלבבות בין שני צדי הגבול הוכשרו למעשים אמיצים.

"הצעד הראשון היה להיפגש עם נציגי הצד השני ולשמוע מהן הדרישות והציפיות שלהם מהסכם שלום עם ישראל, ולשם כך נשלחתי אני", נזכר שפיגל. "היה לי ניסיון קודם בניהול קשרים עם צבאות, ונקבעה לי פגישה על גשר באמצע הירמוך. כוחות האו"ם ארגנו אותה. עברתי צד, והגנרל הירדני שהופקד על ניהול המשא ומתן התקרב מהצד השני. לחצנו ידיים ובירכנו לשלום זה את זה. ניתן לומר שזאת הייתה הפגישה הראשונה בין נציג ישראלי לנציג ירדני בדרך לשלום".

המפגש ההיסטורי הזה וסדרת המפגשים שבאו בעקבותיו הזניקו את המשתתפים למסלול מפותל. המשא ומתן המפרך שמאחורי התמונות. שפיגל מקפיד לא לפרסם את שמו של הגנרל הירדני, למרות שכבר יצא לאור בכמה כלי תקשורת, משום שעד היום הוא משמש כנאמן השלום עם ישראל, תפקיד שקיבל מחוסיין, והפומביות עלולה להזיק לו. הם חברים טובים. "היה שם הרבה קשר אישי", הוא מודה, "והרבה הכוונה של הרצון מלמעלה - יצחק רבין כראש ממשלת ישראל וחוסיין כמלך ירדן. הם הורו לחתור לשלום בכל מחיר, ואנחנו צלחנו את הפערים".

הלכנו בזהירות סביב הפיל הפלסטיני
בימים הנשכחים ההם אף אחד לא חזה את האביב הערבי. הבעיה הכי גדולה הייתה סדאם חוסיין, והפלסטינים היו כאב ראש צדדי ובלתי מורגש. מאז עברו מים רבים בירמוך ובימה של עזה. עליית חמאס והמהפכות במצרים טרפו את הזירה. אבל שפיגל לא מתבלבל. את הידע שלו על המזרח התיכון הוא רכש ברגליים. "אני גולנצ'יק", הוא אומר בחיוך. "לימדו אותנו להסתער". למרות התמורות הרבות והמרחק הגדול בין המזרח התיכון של תום המלחמה הקרה למזרח התיכון של דאע"ש הוא משוכנע שהשלום עדיין נחשב לאחד ההישגים האסטרטגיים החשובים ביותר שהיו לישראל מעולם. נכס יקר ערך.

- מבקרי ההסכם טוענים שלמעשה רוב הפרטים היו כבר מסוכמים והאינטרסים ברורים, וכל שנשאר היה רק לגזור את הסרט.

"זה ממש לא נכון. יש לערוך הבחנה בין שני מושגים שמתבלבלים ביניהם. האם היה שיתוף אינטרסים ברור בין ישראל לירדן? היה. בוודאי שהיה. אין ספק. במשך עשרות שנים התקיים שיתוף כזה. אבל לא רק שהוא לא הבשיל לשלום, אלא הוא אף לא מנע מירדן להצטרף בכוחות רבים ולהילחם נגד ישראל במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים. הוא לא העיב על האיבה ועל הנרטיב הערבי, שרואה בישראל את 'השטן הקטן'. כדי לגרום לשלום היה צורך להניע מהלך שיורד לפרטים של הדרישות ההדדיות".

מה היו סוגיות הליבה? שפיגל מספר בעיקר על הסדרי ביטחון בגבול ועל מים - ירדן נואשת למים וקיוותה לסדר לעצמה אספקה סדירה. הציפייה התממשה: עד היום מעבירה ישראל מים לירדן. לעתים, כשמתאפשר, אף יותר מהמכסה שנקבעה. הנקודה הבאה הייתה הר הבית והשליטה בו. תמה רגישה מאוד מבחינה מוסלמית, ובגלל הכותל המערבי הסמוך - אף ליהודים. הסטטוס קוו שברירי, אבל העולם הערבי חי איתו בשלום באופן כללי. כמובן, לא כולל הקיצוניים. מכל צד.

- דיברתם על הפלסטינים?

"אין ספק שהפלסטינים, שעשו כותרות עם אש"ף ויאסר ערפאת, היו הפיל שבחדר. ותמיד הלכנו בזהירות בדיונים אודותיהם. באותו זמן התנהל המשא ומתן עם הפלסטינים והתיר לירדנים לעסוק בסוגיות הירדניות בעיקר ולהניח להם לעסוק בשלהם. מאז הניתוק הירדני מהגדה התקבלה החלטה בממלכה לאפשר לפלסטינים זכות וטו בכל דיון לגביהם, כך שבמידה רבה העתיד היה בידיים שלהם. ולמרות זאת, הירדנים בהחלט דאגו לפלסטינים. לדוגמה, מעבר אלנבי. אחת הקביעות לגביו הייתה שהוא ישמש מעבר אף לפלסטינים לירדן ולהיפך כדי לקדם אינטרקציה. בזמנו היה מעבר נוסף לפלסטינים, אבל הוא נסגר עקב בעיות תחזוקה. גשר אלנבי עמד בשליטה משותפת של ירדן וישראל במשך תקופה ארוכה, ועם הזמן, בשל מורכבות ביטחונית, עבר להגמוניה ישראלית".

האמת העירומה לאמיתה מתנסחת בצורה בוטה יותר. כמו בהסכם השלום עם מצרים, המדינות הערביות עמעמו את העיסוק בזכויות הפלסטינים כדי להגיע להסדר מול ישראל. ההתעקשות בראיונות ובהצהרות לא להתעלם מגורל אחיהן הערבים נעלמה בתוך חדר המשא ומתן, שבו הכסף הגדול קובע. אחד אחרי השני הזניחו המנהיגים את הפלסטינים לגורלם.

חתמנו עם רגל אחת בירדן
מרתון הדיונים התקיים בתכיפות גבוהה. "היינו נפגשים בנגב, בשטחי ההפקר, על הגבול ואפילו בלב ים, כשסירה קטנה של חיל הים מביאה אותנו לאזור ניטרלי בים האדום ומעבירה אותנו לסירה ירדנית, ובפעם הבאה הם היו עוברים לסירה שלנו", אומר שפיגל. "ההתקדמות הייתה מעולה. הסוגיות הכבדות טופלו. הייתה היענות. הגענו אפילו לדרישות פעוטות שלא חשבנו שנדון בהן".

- מה למשל?

"מפקד חיל האוויר ניגש אליי בתדריך בצבא וביקש ממני לדבר עם עמיתי הירדני ולהציע לו לחתוך חמישה מיילים ממרחב אימוני המטוסים שלהם. הסיבה: נהלי חיל האוויר קבעו שברגע שמטוס מדינת אויב חוצה גבול מסוים חובה להזניק מטוסים מולו, למרות שידוע שהוא לא מתכוון לתקוף. 'שמא פן', כמו שאומרים בצבא. המפקד גישש ושאל אם ניתן לסכם שהמטוסים הירדניים יתאמנו רחוק יותר וכך הוא לא יצטרך להשאיר את טייסי הקרב שלו באוויר כל הזמן.

"הבקשה נשמעה לי מוזרה מעט, אבל אמרתי שאנסה לקדם אותה. בפגישה הבאה עדכנתי את בן השיח שיש לי פנייה מיוחדת ממפקד חיל האוויר הישראלי למפקד חיל האוויר הירדני. הוא הבטיח לטפל. בתוך שבוע חזר אליי המפקד והודיע שכבר רואים תוצאות בשטח. זה עוד היה בשלב מוקדם של המשא ומתן. הצהרת כוונות לכך שאנחנו לא מדברים כמס שפתיים. המקרה, כמובן, עבר לרמטכ"ל אהוד ברק, וממנו לרבין, שהזכיר אותו בפגישתו הבאה עם חוסיין. הייתה תחושה טובה".

בעיה אחרת שצצה בשולי המשא ומתן היו הזבובים שבאו מירדן לים המלח והטרידו מאוד את יושבי המלונות. לישראלים היה רעיון כיצד למגר אותם, והירדנים נעתרו ופתחו את הדלת לשלב הבא: סילוקם של גורמי האמצע. המשא ומתן התנהל בתיווכו של האו"ם, וכעת ניסו הצדדים, שהבינו שיש להם שפה משותפת, להוציא אותו מהתמונה ולעבוד באופן ישיר. "הירדנים ואנחנו חולקים גבול ענק. כל שאר הגבולות מאוישים בצבאות אחרים, כמו כוח האו"ם בסוריה ולבנון וכוח השלום במצרים, ואנחנו רצינו לנהל את אזור החיץ בעצמנו. אט אט, בעדינות ובכבוד, הזזנו את האמריקאים מהמשוואה ועברנו לדבר בינינו. אחר כך נרשמה התפתחות מהירה".

התנאים בשלו וההסכם גובש. הוקם אוהל שעמד חציו בצד הישראלי וחציו בצד הירדני, ובתוכו חתמו הצדדים על הטיוטה. משרוב הסוגיות מצאו את פתרונן התכוונה ישראל להפוך את המגעים הארוכים הסודיים למציאות ולהביא את השלום המיוחל. במסגרת ההסכם נקבע שהגבול הרשמי הוא נהר הירדן ושקרקעות מסוימות מוחכרות לישראל מעברו ולהיפך. נחתם הסדר נורמליזציה - כינון יחסים דיפלומטיים והקמת שגרירויות, פתיחת קו אווירי, הכרזה על אזור סחר חופשי ועוד. ביטחון, ירושלים ועקורים, וכמובן מים. האות לחגיגות ניתן.

עם ההחלטה הסופית הכריז עבד א סלאם אל מג'אלי, ראש ממשלת ירדן, על "סוף עידן המלחמות". שר החוץ הישראלי שמעון פרס הצהיר: "בא רגע השלום". רבין וחוסיין ערכו ועידת פסגה אצל הנשיא ביל קלינטון בבית הלבן. טקס החתימה נערך במעבר הגבול החדש מצפון לאילת, שלימים נקרא על שמו של רבין. אורח הכבוד היה קלינטון. רבין ואל מג'אלי חתמו על ההסכם. חוסיין, נשיא המדינה עזר ויצמן, פרס וקלינטון לחצו ידיים. העולם חייך מאוזן לאוזן.

נשמור על השלטון העמיד באזור
התקופה החדשה הביאה נורמליזציה בין המדינות ושיא חדש שלא ידעה ישראל עם שכנותיה. בשונה מהשלום הקר והנוקשה עם מצרים, השלום עם ירדן היה הזדמנות עבור כולם. אלפי תיירים ישראלים נסעו לבקר בירדן, בין השאר בקבר אהרון הכהן בהר ההר ובאתרי תיירות אהובים כמו הסלע האדום וואדי רם. הסכמי המסחר פתחו אופק עבור אנשי עסקים ישראלים, וירדן נהנתה מהפיתוח הכלכלי של החברה המערבית החדשה. ההסדרים קראו לפריחה הדדית ומימשו לרבים חלום ישן ובלתי ממומש על הקשר האפשרי בין ישראל לשכנותיה.

לפני כשמונה שנים נוסחה תכנית שחיברה בין הציבור החרדי לירדנים. זה קרה לפני שנת השמיטה תשס"ח, תוך כדי חיפוש קדחתני אחר פתרונות גידול שיאפשרו ירק זול אך מהודר. החקלאות הירדנית הפכה לאופציה מצוינת - בחלקים מסוימים שלה נחשבת ירדן לחוץ לארץ, כוח האדם זול והסכם השלום מכשיר יחסי עבודה נוחים. בשמיטה האחרונה הפתרון הזה היה לקבע, והעדה החרדית החליטה שהיא חותרת למקסימום ירק מחו"ל וגררה את הבד"צים הגדולים אחריה. רבנים נצפו כשהם נוסעים מזרחה, עוטים על עצמם כאפיות ומגיעים לבדוק את השטח. בין השאר, משגיחי כשרות מתגוררים במקום במשך כל השבוע ושבים ארצה רק לקראת שבת.

"המיזמים העסקיים עם ירדן מבטאים שלום כלכלי", בטוח שפיגל. "האינטרסים שונים מאלה שהיו כשחתמנו, אבל איתנים. השבוע היה אמור להתקיים כנס בנתניה שדן בשיתופי פעולה כאלה, והוזמנו אליו בכירי הצבא הירדני ואנשי ממשל. במשך חודשים טרחנו על כל הלוגיסטיקה הלא פשוטה שמסביב, ולבסוף הוא בוטל בגלל סיפורי הר הבית. זאת קריאת השכמה. סכנת ההתלקחות מאיימת על ישראל. הסטטוס קוו טוב, אבל אסור לנו לשגות בחזיונות שווא".

בתחילת החודש, טרם הכריזה ירדן על השבת השגריר וואליד עבידאת, הוא עוד ישב איתו לשיחה על המצב. "הוא הזהיר אותי שמה שמתרחש בהר הבית לא טוב, ויכול להביא לפיצוץ. העברתי את הדברים הלאה, אבל אין מי ששומע. הם עסוקים במריבות קואליציה, שבין כך יכולות לסכסך את כל האזור".

נושא נוסף שמטריד את הירדנים הוא הטענה שנשמעת בשוליים הפוליטיים אך צצה לפעמים: ישראל מעוניינת להקים מדינה פלסטינית בירדן. גלגוליו של הרעיון מגיעים לימי פרס כראש ממשלת האחדות בשנות השמונים, ועל פי המתווה יקבלו הירדנים את הפלסטינים יחד עם אי אלו שטחים. ההצעה שואבת אף לגיטימציה מהיותה של הממלכה מדינת מיעוטים - מיליון וחצי פליטים עיראקים, חצי מיליון פליטים סורים, כמה מאות אלפי מצרים וחלק פלסטיני גדול. ירדן חוששת שישראל מערערת על ריבונותה, ומשום כך כל הכרזה ברוח דומה מאיימת עליה.

- יש היגיון ברעיון?

שפיגל מאבד את השלווה לרגע. רק לרגע. "מה זה משנה כמה הוא נכון לירדן? לא חסרות לנו בעיות משלנו שאנחנו צריכים להתערב באלה של מדינה אחרת? זאת ירדן, והיא מדינה ותיקה לא פחות מישראל. דברים כאלה גורמים לה לחוש חוסר כבוד, כאילו אנחנו חותרים תחת היסודות שלה. אין לנו מטרה לעשות זאת. ירדן היא אחת המדינות היחידות ששומרות על עמידות מרשימה נוכח כל מהפכות העולם הערבי, חרף המצב השברירי של השלטון. זה העניין היחיד שלנו".

"בסופו של דבר, רק המשך השקט לאורך הגבול עם ירדן אמור להעסיק את ישראל. כל השאר - מותרות".

פורסם במגזין סוף השבוע של 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!