עוד בהיותי ילד התביישתי לענות תשובות בשיעור

הייתי רוצה לומר לכם איך קוראים לי, אבל אני ממש מתבייש – אז אשאר בעילום שם.

האמת שמאז ומעולם הייתי ביישן, והביישנות הזאת עלתה לי ביוקר. אבא שלי גער בי אינספור פעמים "תדבר בקול, אני לא שומע אותך", אבל הפנים שלי רק נעשו אדומות ואני השתתקתי.

גם בתלמוד תורה שבו למדתי הביישנות המופרזת הזו רדפה אותי. אני זוכר שיום אחד הגיע המפקח לבחון אותנו והבטיח פעם פרס מיוחד למי שיענה על שאלה קשה במיוחד, ואני הבנתי שאני יודע את התשובה. ניסיתי להצביע אבל היד שלי לא נענתה לי. "ואם זה לא נכון?" הקול הביקורתי שבתוכי גרם לי להסס ולהישאר פסיבי.

בסוף חבר מהכיתה הצביע וענה את התשובה הנכונה, והלב שלי צנח. המפקח דיבר בשבחו של אותו הילד ואמר שילדים מוכשרים כאלו בטוח יגדלו להיות גדולי ישראל, תוך שהוא מעניק לו פרס מיוחד על התשובה המופלאה שהוא ענה. רציתי לבכות, אבל פחדתי שכולם יראו אותי בוכה. בכיתי בלב.

לכניסה מהירה לחץ כאן>>>

. . .

לקראת סוף כיתה ח' החלו המבחנים לישיבות קטנות. המבחנים נערכו בקבוצות, וראש הישיבה שאל שאלה שידעתי את התשובה בוודאות. ניסיתי לפתוח את הפה והוא פשוט לא נפתח. כאילו צבט נוקשה אחזה בו משני קצותיו ומנעה מבעדו להיפתח.

חבריי ענו תשובות בזה אחר זה, ורק אני שתקתי. ידעתי את התשובות הנכונות הרבה יותר טוב מהם, וידעתי את החומר כולו בעל פה, אבל התביישתי לענות אותם וחיכיתי לרגע שבו המבחן יסתיים והבושה הנוראית הזו שבה כולם עונים תשובות ורק אני שותק תסתיים.

כמובן שלאותה ישיבה לא התקבלתי, וההורים שלי מצאו ישיבה בינונית שבחנה אותי במבחן בכתב – עברתי את המבחן בקלות, וראש הישיבה אמר לי שהוא גאה לקבל בחור מוצלח כמוני.

לכניסה מהירה לחץ כאן>>

. . .

דווקא לישיבה גדולה הצלחתי להתקבל לישיבה מעולה. ראש הישיבה שבמשך 3 שנים ראה בי את בחיר תלמידיו עשה הכל כדי שאתקבל לישיבה טובה, והוא ביקש מהן לבחון אותי בכתב. עברתי את המבחן בקלות, מילאתי אפילו את אחורי הדף בפרשנויות וציטוטים נוספים והתקבלתי מיד.

הגעתי לשיעור, והסתבר לי שהרמה הבינונית שבה למדו בישיבה הקטנה שלי – לא תואמת את הרמה של השיעור. ניסיתי שוב ושוב להבין את מה שהרב דיבר, אבל לא הבנתי את השיעור. ראיתי שבחורים נוספים גם לא מבינים והם מבקשים אחד מהשני להסביר להם – אבל אני התביישתי. גם ככה לא הייתי גאה בישיבה הקטנה שבה למדתי, וחששתי שכולם יחשבו שאני באמת לא מתאים לרמה של הישיבה.

כעבור תקופה הבנתי שהקצב רק הולך ועולה, ועכשיו הבושה שלי לשאול רק הלכה ועלתה. השיעורים נבנו כמו בניין – כשהחומר החדש התבסס על החומר הישן, וגם אם כבר היה לי אומץ לשאול, הייתי צריך לשאול על השיעורים הקודמים, ואת זה כבר בכלל התביישתי לעשות.

אני זוכר שאחד הבחורים שאל את הרב משהו מהשיעור הקודם והרב שאל אותו "למה לא שאלת אותי את זה כשלמדנו את זה – אתה לא יודע שלא הביישן למד"? ואני הצטמררתי בשבילו, ושמחתי שלא שאלתי אותו שאלות כאלו.

לכניסה מהירה לחץ כאן>>

. . .

יום אחד אבא שלי הגיע לבקר בישיבה. הוא שאל אותי אם אני נהנה מהשיעורים ואני התייפחתי בבכי וסיפרתי לו את האמת – אני לא מבין ולו מילה אחת.

הוא ליטף אותי בחיבה ואמר לי שהוא חשש מהבעיה הזאת, ושאנשים לפעמים לא יודעים שביישנות יכולה להרוס את החיים – וכשהיא מוגזמת היא יכולה ממש להפריע לתפקוד היומיומי.

הוא אמר לי שהוא מצא כלי שיכול מאד לעזור לי – והוא חיבר אותי ל"וידעת היום". הוא אמר לי שבוידעת היום אני יכול לשאול שאלות בגמרא בצורה אנונימית כל שאלה שאני רק רוצה – ואף אחד לא ידע מי שאל את השאלה. הוא חיבר אותי למערכת ומאז אני שואל אותם המון שאלות ומבין את בסיס הגמרא בצורה מושלמת.

אני מציע גם לכם להצטרף לוידעת היום – ותוכלו לשאול כל שאלה שרק תעלה על דעתכם בגמרא, ולקבל הסבר מקיף על הסוגייה!

תלחצו על הקישור הזה ותגלו חלום לימודי מופלא,

תוכלו ללמוד ולהבין כל מילה, להשיג חברותא בכל שעה ביום, להאזין לשידורים חיים של חברותות של לומדות, ואפילו לבקש להצטרף ללימוד שלהם,

כבר אמרנו, חוויה מעולם אחר!

לחצו והתרשמו בעצמכם!

לכניסה מהירה לחץ כאן>>>

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!