דם ופוליטיקה • טורו של יעקב ריבלין

את הפיגוע הנורא בשכונת מגוריי השלווה החמצתי בגלל כינוס הנבחרים שאמור היה להינעל בשעות הצהרים של יום שלישי. ואבוי להחמצה שכזאת. אין חרדה בעולם כחרדת הבלתי נודע של מי שבני ביתו, מכיריו ומיודעיו נמצאים כולם בטווח אפס ממקום פיגוע והוא במרחקים.

כל צלצול טלפון שלא נענה מידית הולם בראש המודאג כפטיש. הדמיון המתפרע דוחה הסברים ריאליים, כמו תנומת בוקר עמוקה או יציאה לאחד מ-103 בתי הכנסת האחרים בשכונה, לאי המענה.

מי יודע? הולם בך השד הממונה על הפחד. שמא דווקא באותו בוקר הובילו אותו רגליו של המודע והמוכר לך לאותו מקום. ואם לא היה שם, אולי עבר במדרכה הסמוכה בדרך למכולת ונקלע, חלילה, לקו האש. ככל שגדולה השכונה, רחובותיה ספורים ומתפתלים זה בתוך זה. יוצא אדם מביתו לשטיבל הגדול של אמרי שפר, מתקשה במציאת חנייה ומתקדם מעט הלאה - והרי הוא בטווח אפס מהכדורים ששרקו.

אחרי שעה ויותר של טלפונים בהולים (על חטאיי אני מודה היום: חלקם נעשו בין קדושה לקדיש. והוא רחום) עדיין לא ידועים שמות ההרוגים, אבל מפלס החרדה שוכך קמעה. זהו טבעו של עולם. אדם קרוב אצל עצמו. מששומע הוא ששלום לו הוא עובר למבט הרואה את הזוועות וכואב אותן, אבל מבחוץ.

בהחלטה חכמה ומתבקשת של מארגני הכינוס בוטלו הדיונים, וכולם אצים רצים אל מגרשי החנייה. הרדיו במכונית חוזר בפעם האלף על שברי הפרטים שידועים, ואז לפתע אתה מבין שגם אם בחסדי שמים לא נפלה ציפורן מהמעגל הקרוב אליך, חייך עומדים להשתנות. הריחוק הגאוגרפי הטוב ביותר בירושלים ממזרח העיר ומחבליה, זה שנסך בך תחושת שלווה יחסית, נשאר רק במפה. מרגע ששני המחבלים החליטו לחצות את העיר מקצה לקצה כדי להגיע למקום המוכר להם מעבודתם - הכול חזית. כל מבנה ציבור - מטרה. דין אחד לכיכר זקס רוויית הפיגועים שעל קו התפר ולצומת שאולזון-קצנלבוגן.

עד עתה הקו המחבר היה אוטובוס אגד. עכשיו הוא דם.

הדי היריות של הפיגוע הנורא נשמעו היטב גם בקבלן 28 ובקצנלבוגן 60. ערב קודם היה הדייר שבכתובת השנייה אורח הפנל בלילה השני של הוועידה והתייחס לדיבורים חסרי התוחלת שנשמעו באותו שבוע על כניסה לקואליציה. 24 שעות לפניו ישב על הבמה האיש מהקבלן ולגלג על עמיתו מיהדות התורה שזימן בדחיפות את חבריו לסיעה בגלל הצעה שלא הייתה ולא נבראה באותה שעה אלא רק משל הייתה.

והנה מתברר שחולם החלומות מיהדות התורה ניבא ולא ידע מה ניבא. ביום שלישי בערב התקשר יו"ר הקואליציה זאב אלקין לכל סיעות האופוזיציה, למעט הערביות, וזימן אותן להצטרף לממשלת אחדות. כאילו שיש צעד ביטחוני שראש הממשלה בנימין נתניהו רוצה לנקוט נגד הטרור אבל זקוק לקונצנזוס לאומי כדי לבצע אותו. שטויות והבלים. אריאל שרון דיכא את האינתיפאדה השנייה בלי ממשלת אחדות, ונתניהו, שנהנה מתמיכה לאומית חסרת תקדים במבצע צוק איתן וכשל, לא יודע מה לעשות מול הטרור בירושלים. לא לממשלת אחדות הוא זקוק, אלא לאומץ ולנחישות. שני מוצרים שמעולם לא היו לו בארסנל.

שם המשחק: פוליטיקה עלובה. ביום שני מנוי וגמור היה עם נתניהו לשנות את הרכב הממשלה המאוסה עליו, או ללכת לבחירות. הסיבות ברורות וידועות, ונמנו כאן בהרחבה בשבוע שעבר. הוא היה כל כך נחוש עד שיאיר לפיד ואביגדור ליברמן זיהו שהפעם לא ימצמץ, כהרגלו, ברגע האחרון. מאחר שהשניים ממש לא רוצים בחירות הם באו ללשכתו והניפו דגל לבן. לפיד הסכים להתקפל בכל הנושאים השנויים במחלוקת, וכך גם ליברמן.

אבל נתניהו לא מאמין להם. במיוחד ללפיד. נתניהו משוכנע שיום אחרי יחפש לפיד את העילה הראשונה לצאת מהממשלה ויילך לבחירות עם שני ההישגים הגדולים שלו: חוק גיוס בני הישיבות ומע"מ אפס. למה, שואל נתניהו את עצמו ואת סביבתו, שאתן לו את זה.

הבעיה? לא זורקים שותף מהקואליציה בלי קייס של ממש. בטח לא אחרי שהוא נכנע. הפיגוע סיפק לנתניהו את הטריגר הדרוש. אם החרדים יצטרפו לקואליציה על רקע המצב הביטחוני, ליברמן לא יוכל להפעיל את הווטו שלו נגדם ולפיד ייאלץ לפרוש בעקבות השינוי שיתבקש בקווי היסוד של הממשלה.

וכמו כל תרגיל עלוב אחר של נתניהו, גם הוא נכשל. יהדות התורה לא טרחה כלל להשיב לאלקין, ודרעי, שדווקא רוצה מאוד להיכנס (כל חודש נוסף באופוזיציה שווה מנדט אחד פחות בסקרים היורדים לחייו), מבין היטב את המשמעות הציבורית והתקשורתית של הצטרפות בתנאים האלה. רק מפני הנימוס הוא לא טרק לאלקין את הטלפון. גם בימים כתיקונם יש גבול לכל תעלול, וניצול אירועים טרגיים לצרכים פוליטיים הוא סחר עלוב ונבזה בדם הקדושים.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!