נביאי הפיגועים: בטוח שאתם יודעים הכל?

1.

שני סוגי נביאים יורדים לעולם בשעה שבאה בשורה קשה על עם-ישראל: נביאי העבר ונביאי העתיד.
הציבור, בחוכמתו, לומד לאט-לאט לזלזל באלה היודעים לחשוף את הסיבה המדויקת שבעטיה באה הפורענות. ועדיין, במפתיע, התגובות סלחניות יחסית כלפי אלה היודעים להצביע על פתרונות קסם שימנעו, לדבריהם, אסונות נוספים בעתיד.

גם השבוע, בעוד גופות ארבעת הקדושים הי"ד מוטלות לפנינו, נשמעו קולות הזויים, חלקם מפי יהודים נכבדים.

אם אנשי הימין-הקיצוני יפסיקו לעלות להר הבית; אם בפתחו של כל בית-מדרש ובית-כנסת יוצב מאבטח חמוש באקדח; אם נפסיק להעסיק עובדים ערבים בשכונות היהודיות; אִם ואם ואם – או אז ייחסכו מאיתנו פיגועים נוראים בעתיד.

ראשית, קשה לשתוק למשמע הקריאה הבלתי-אחראית לפטר את כל העובדים הערבים: האם אחד – אחד! – מבין בעלי היוזמה הנמרצים, מוכן לשאת על עצמו את האחריות לאירועי הנקם שעלול צעד כזה להביא כלפי יהודים חפים מפשע מצד המפוטרים וחבריהם?

ועכשיו לעצם העניין: נכון, זה לא מרגיש כל-כך בטוח לצעוד בימים אלו ברחובות ירושלים, אבל המציאות מוכיחה שהטרוריסטים לא עומדים במקום אחד. יש להם רעיונות שונים ומגוונים, חדשים לבקרים: משוק מחנה יהודה – לפיצוצים באוטובוסים. מאירועי ירי – לדקירות, ומשם – לפיגועי דריסה. מ'הרכבת הקלה' – לבית-המדרש.

במקום לחפש פתרונות נקודתיים-ילדותיים, נדרש פתרון כולל ורציני למיגור הטרור. ואם כך בגשמיות, על אחת כמה וכמה כשמחפשים פתרונות רוחניים, להגנה על העם והארץ.

2.
במה להתחזק?

הצצתי בכתבי אבי-מורי שליט"א, וכה הוא כותב:

"כמה פעמים שהיו מקרים של אסונות רחמנא ליצלן בקהילות ישראל בארץ ובעולם, נתבקשתי על-ידי רב המקום לשאול את מורינו ורבינו מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל במה להתחזק.

"השיב רבינו: בוודאי צריכים להתחזק! אַבָל האם אני יכול לומר במה להתחזק?! הרי אינני מכיר את השואלים. יש שצריכים להתחזק בבין אדם לחברו, יש שצריכים להתחזק במצוות שבין אדם למקום. יש שצריכים להתחזק בהתמדת לימוד התורה ויש שצריכים להתחזק בזהירות בהלכות שבת, בצניעות, בכשרות. איך אני יכול לומר? כל אחד צריך לבחון את עצמו באיזה נקודות הוא חלש ולהתחזק בהן.

"סיים רבינו ואמר: הרב של הקהילה הוא מכיר את הציבור, הוא יודע במה עליהם להתחזק".

3.
כמה שעות לאחר ההלוויה, הטלפון מצלצל. על הקו, עיתונאי ותיק ב'סוכנות ידיעות' אמריקנית.

"אנחנו מכירים מתקופת הרב אלישיב", הוא מזכיר לי, ומבקש לשאול שאלה.

"בשמחה".

"יש כאן דיון במערכת", הוא אומר לי. "אנחנו יושבים ומסדרים את האינפורמציה מהפיגוע – לקראת פרסומם בעיתונים של מחר. עברנו על חלק מאתרי החדשות החרדיים, כדי לקבל עוד מידע, ואנחנו מבולבלים: האם צריך לכתוב על הנרצחים שהיו 'רבנים' – או לא?".

שאלה מצוינת.

הסברתי לו כי בעוד במגזר הכללי 'רב' הוא אדם המחזיק בתעודת כושר לרבנות – במגזר החרדי, גם אברך 'רגיל', ואפילו בעל-בית הקובע עתים לתורה, הוא 'רב', כל עוד עיקר חייו הם התורה והתפילה. מעבר לכך, אחד הקדושים, רבי משה טוורסקי הי"ד, העמיד תלמידים רבים בישיבה, והיה 'רב' בכל קנה-מידה.

אבל העיתונאי לא התרצה: תכל'ס, האם הנרצחים נקראים 'רבנים' גם במושגי העולם החילוני?
בהחלט. אין לי ספק כי כל אחד מהקדושים – לוּ היה מזדמן לאירוע חילוני בו נדרשת דמות רבנית – היה יכול למלא את מקום 'הרב', מבחינת ידיעת התורה, ההיצמדות להלכה והדבקות באלוקים. העובדה שהם לא מוכרים בציבוריות, לא מפחיתה מערכם הגבוה.

החכמת אותי מאד, אמר העיתונאי וסיים את השיחה בהבעת תודה.

לאחר שסיימתי את השיחה, קלטתי שהחכמתי גם את עצמי. קיבלתי פרופורציות. כשהתפרסמו סיפוריהם האישיים של הקדושים – על אחיזתם בלימוד התורה ודביקותם בעבודת ה' – הרהרתי לעצמי: כל אחד מהם הוא עולם מלא, בתורה, במצוות ובמידות טובות. האם אנחנו יודעים להעריך אותם בחייהם – או רק במותם? לפעמים, אנחנו מפטירים בזלזול על מאן-דהו: "הוא אדם פשוט, אברך פשוט". רבבות יהודים פשוטים, חיים בתוכנו. הם מנצלים כל רגע למעשים טובים ונצחיים, אבל הם בסך-הכל 'אברכים פשוטים' – ולא נושאים בתפקיד רבני-ציבורי. האם זה משנה את מציאות גדלותם?

יתר על כך, ההתייחסות לרב רק אם הוא נשא בתפקיד רבני רשמי, היא טעות מעיקרה.

כך שנינו בפרקי אבות (ו', ג'): "הלומד מחברו אפילו אות אחת, צריך לנהוג בו כבוד, שהרי דוד למד מאחיתופל שני דברים בלבד וקראו רבו".

כשאתה שומע את הסיפורים על ארבעת הקדושים – יהודים שחיו כל חייהם בד' אמות של הלכה: זה דקדק לקבוע מקום לתפילתו והשכים קודם זמן התפילה כדי שתהיה תפילתו זכה ורצויה לפני אבינו שבשמים; זה התמסר לחינוך ילדיו; זה דקדק בכיבוד הורים במסירות-יתר; זה רץ לרכוש כל ספר תורני שיצא לאור עולם – הם, שהיוו דוגמה חיה למעלות אלה ואחרות, הרי בדמותם השפיעו על כל מכריהם שלמדו מהם, ואלה נעשו תלמידיהם.

ועכשיו, במותם, נעשינו כולנו תלמידיהם, שהרי ההתעוררות שהייתה מנת חלקו של כל יהודי בעקבות עלייתם בסערה השמימה כשהם עטורים בתפילין ועטופים בטלית, הישר אל ההיכל הגבוה ביותר שאין צדיקים גמורים יכולים לבוא בשעריו – חיזקה את כולנו.

כולנו תלמידי הקדושים, והם רבנים של כלל-ישראל.

4.
יש אחד, קוראים לו חנוך דאום. הוא מתפרנס מפרובוקציות. על חשבון הדת, על חשבון המגזר שלו, על חשבון המשפחה שלו ועל חשבון ההפרעות הנפשיות שלו. עד כאן עוד אפשר לחיות עם זה. הבעיה היא ש'העיתון של המדינה' נותן לו במה במוסף סוף-השבוע המרכזי שלו.

בקיץ האחרון, בעיצומו של 'צוק איתן', כתב דאום על הרוגי המבצע: "במותם הם איחדו את כולנו". אך משהו הפריע לו, והוא לא יכול היה להתאפק מ'ריקוד על הדם'. "מקומו של המגזר החרדי נפקד מרשימות הנופלים", כך כתב. "הם מחוץ למשפחת השכול ונראה כי גם הם מוצאים עצמם נבוכים מכך במערכה הזו".

מעבר לעובדה הבסיסית שכולנו יהודים והישמעאלים אינם מבחינים בין דם לדם, הרי כל ילד יודע כמה חרדים נעקדו כאן על קידוש השם – החל ב'פרעות תרפ"ט' וכלה בפיגוע בקו 2. ובכל-זאת, העדפתי לשתוק.

בעודי מתבונן השבוע בשלושת רכבי החברה-קדישא הכחולים עוזבים את רחוב אגסי בשכונת הר נוף לכיוון הר המנוחות, על רקע אמירת ה'קדיש' של עשרות היתומים, נזכרתי בדברי-השטנה הללו.
הרהרתי לעצמי: עכשיו כנראה יש לדאום רגעים של נחת.

למחרת הפיגוע, פרסם מאמר משתפך על הצמרמורת האוחזת בכל יהודי למראה טלית ותפילין טבולים בדם.

צר לי, עיתונאי קטן שלי. לא ככה מבקשים סליחה על פגיעה ברבבות בני-אדם. אתה חייב להתנצל שחור על-גבי לבן.

טורו של שלמה קוק מתפרסם בשבועון 'כל ישראל'. לתגובות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!