הפתרון האמיתי למצב הקשה - הקול קול יעקב

1.
בכל שבוע, במהלך הימים שעוברים מכתיבת מאמר אחד למשנהו, אני מהרהר בדברים אותם אכתוב השבוע. במחשבות ובסיפורים המיוחדים שאני רוצה לשתף עם קוראיי. בשעות הערב של יום שלישי, כשהתיישבתי לכתוב את המאמר, כל מה שרציתי לכתוב התגמד לעומת הזוועה המחרידה שאירעה בשעות הבוקר באותו יום.

הדיווחים הראשונים שהגיעו מירושלים, בישרו על פיגוע קשה ורצחני, אך מימדיו התבררו רק שעות לאחר מכן. התמונות שהתפרסמו, העדויות שהגיעו מהמקום, הבהירו לכולם כי אינתיפאדה של ממש מתרחשת בעיר הקודש. מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה.

יהודים שהתכנסו בבית כנסת לתפילת שחרית, הפכו לטרף עבור מרצחים שפלים תתי-אדם. יהודים עטופים בטלית ותפילין, עומדים בתפילה מול ריבון כול, נטבחו כצאן לטבח.

ולא שלא חווינו מראות קשים. ירושלים, כמו כל מדינת ישראל, ידעה אירועים קשים מנשוא. פיגועים אכזריים ורצחניים שנעשו על ידי מחבלים שפלים, אבל התמונות המחרידות שהגיעו מזירת האירוע בבית הכנסת בשכונת הר-נוף, הזכירו מחזות מזמנים ומקומות שהעדפנו לשכוח. מראה יהודים שוכבים על רצפת בית הכנסת, עטורים בתפילין ומתבוססים בדמם, אלו תמונות שקשה מאוד לשכוח אותם מהזיכרון.

אירוע מעין זה, מעלה שאלות קשות שלא על כולם יש תשובה. מה עושים הלאה? האם יש פיתרון?

הפיגוע הקשה הזה גורם לכולנו לעצור ולקבל מעט פרופורציות על החיים. במהלך הבוקר של יום שלישי, נקבע לי בלו"ז פגישת עבודה הקשורה בסכסוך עובדים שאני מטפל בו. בשעה 10:00 בבוקר קיבלתי טלפון מהאדם שקבע את הפגישה הזו, והוא אמר לי משפט אחד שהכניס אותי לפרופורציות. הוא אמר: "בוא נדחה את הפגישה ליום אחר. יש לנו בעיות גדולות יותר על הראש".

2.
החיים שלנו מלאים באירועים שיצאו מפרופורציות. זה יכול להיות בעבודה, במשפחה, בלימודים ובכל מקום. מריבות עם שכנים, סכסוכים בתוך המשפחה. לפתע פתאום מתרחש אירוע שהופך את הסיפור ללא רלוונטי.

לא מזמן סיפר לי יועץ נישואין מפתח תקווה, על זוג שהגיע אליו למספר פגישות טעונים האחד כלפי השני. היו להם טענות ומענות, מריבות וויכוחים שאף עלו לטונים גבוהים. "בכל אותו הזמן" כך הוא מספר, "ניסיתי לבדוק בצורה אתית האם יש לזוג הזה סיכוי להסתדר ביניהם, או שזה אחד מהמקרים האבודים שבהם כדאי לקצר תהליכים ולפרק את החבילה".

ערב אחד קיבלתי טלפון מהאשה, שהיא רוצה פגישה דחופה למחר. היא אמרה לי כי היא הגיעה להחלטות לגבי המשך הקשר והיא רוצה להיפרד. קבעתי להם פגישה.

הפגישה הייתה אמורה להתקיים למחרת בבוקר בשעה 10:00. בשעה 9:00 הם יצאו מביתם לעבר הקליניקה. בדרך הם עברו תאונת דרכים. הבעל נפצע קשה. האשה יצאה בנס. הבעל שהה בבית חולים תקופה של שלושה שבועות, שבכל אותה התקופה אשתו, שיום קודם לכן רצתה להיפרד ממנו, בצורה מפתיעה ומעוררת התפעלות. מיותר לציין שהמריבות נשכחו, המאבקים תמו, ולאחר שחרורו מבית החולים, הם נתנו אף לי "תעודת שחרור". כיום הם חיים באושר רב".

ומה המסקנא שלי מסיפור כזה. לפעמים צריך לדעת להסתכל קדימה על האופק ולא להיות מרוכזים בהווה. גם ברגעים קשים החכמה היא לדעת להניח לכאן ולעכשיו. חז"ל אומרים "איזהו חכם הרואה את הנולד". כלומר, החכם הוא מי שיודע לנהוג בכל רגע נתון עם התבוננות וידיעה על מה שעתיד להיות.

ההיסטוריה של העם היהודי מלאה בקשיים. צרות וסבל רב עברו על עם ישראל. אך דווקא ההיסטוריה העקובה מדם, מוכיחה לנו לימים אלו ממש, שיש תקווה, ושהקב"ה מצילנו מידם.

3.
רוצים דוגמא על ראיית הנולד?

בפרשת השבוע פרשת תולדות מסופר על יעקב ועשיו. שני אחים, בנים ליצחק אבינו, שהיו שונים במהותם ובאופיים. בעוד יעקב הוא איש תם יושב אוהלים, הרי שעשיו הוא איש יודע ציד, איש שדה. אם נתבונן בכל הפרשה נראה שאחד המאפיינים הבולטים בהבדלים בין שני האחים, היה דרך החיים. בעוד יעקב היה אדם מתוכנן, יודע מה הוא רוצה, שואף להשיג את מטרותיו, הרי שעשיו בועט בכל מה שנקרה בדרכו. רומס את כל חייו, ורק לאחר מכן מתחרט על כך.

עשיו חוזר מן השדה עייף ורואה את יעקב מבשל נזיד. עשו מבקש מיעקב את הנזיד, בלשון משונה מאד "הלעיטיני נא מן האדום האדום הזה כי עייף אנוכי". המילה נא, אין משמעותה בבקשה, אלא של אוכל שאינו מבושל כל צורכו ומראה על גסותו ותאוותו של עשו. יעקב מנצל את ההזדמנות וקונה תמורת הנזיד את בכורתו של עשו. על מנת שלא נחשוב שיעקב ניצל מצוקה של עשו, מדגישה התורה כי עשו אכל ושתה קם והלך, ובז לבכורה, כלומר גם כשהוא היה שבע לגמרי, עשו לא רואה שום ערך בבכורה. עד היום משמש הביטוי "נמכר תמורת נזיד עדשים" לתיאור עסקה בה מוכרים משהו רב ערך תמורת משהו פעוט ביותר.

ברגע אחד של חוסר התבוננות, מכר עשיו את בכורתו. הבכורה שמקנה לו ולזרעו זכויות רבות נמכרה תמורת נזיד עדשים. לא פלא שכמה פסוקים לאחר מכן מבכה עשיו ליצחק אביו על יעקב "את בכורתי לקח". עשיו הבין מאוחר מדי מה הוא הפסיד.

סיפור נוסף יש בפרשה, שגם ממנו ניתן ללמוד כיצד מעשה של היום יכול להשפיע לדורי דורות, וכמה עלינו לחשב בכל רגע את חיינו.

בפרק כ"ז מספרת התורה על יצחק אבינו שמעוניין לברך את עשיו. התורה מספרת שיצחק מזדקן ואינו רואה ומבקש מעשיו לצוד לו ציד לפני שיברך אותו. רבקה שומעת וקוראת מיד ליעקב ומשדלת אותו להביא ליצחק אביו מטעמים (אותם תכין בעצמה) על מנת שיעקב יקבל את הברכה. זהו אחד הסיפורים המרתקים ביותר שיש בתורה. (המשך בפרשת השבוע...)

רבקה אמנו לקחה על עצמה אחריו כבידה, אך היא הבינה שאם עשיו יקבל את הברכות, זוהי תהיה בכיה לדורות. חז"ל מתחבטים הרבה בשאלה מדוע יצחק החליט לברך את עשיו ולא את יעקב, אך השורה התחתונה היא שמעשה העורמה של רבקה, שבזכותה הברכות ניתנו ליעקב משפיעות על חיינו אנו עד עתה.

בפרשת השבוע מוזכר הביטוי שהפך למטבע לשון "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו". ביטוי זה נאמר בהקשר לסיפור האחרון, כאשר יעקב נכנס לאביו לקבל את הברכות. יצחק אבינו לא ראה בעיניו, כך שלא יכול היה לראות כי מי שנכנס הוא למעשה יעקב ולא עשיו. כאשר יעקב החל לדבר, הבין אביו שהקול הוא של יעקב. עשיו כידוע היה שעיר, ויצחק ביקש למשש את יעקב בכדי לראות אם אכן מדובר בעשיו. מבעוד מועד, אמו של יעקב רבקה, הלבישה לו את בגדי עשו (שיש אומרים שהיו אלו בגדיו של נמרוד ואולי בעבר הרחוק אף בגדיהם של אדם וחווה). הבגדים האלו על פי חז"ל היו שעירים, וכך חשב יצחק כי יעקב הוא בעצם עשיו.

בעלי המוסר משתמשים עם הביטוי הזה, בכדי להסביר לכולנו מהו הפתרון למצב הקשה אליו נקלענו.

"הקול קול יעקב". הקול של עם ישראל זהו התפילה. הידיים הם ידי עשיו, אך הקול הוא קול יעקב. והדרך היחידה להינצל מהגזירות הנוראיות, הוא להרים את העיניים לשמיים ולבקש.

לא כיפת ברזל, ולא בטונדות יעצרו את הגזירות. כמובן שהשתדלות צריך וחובה עלינו להודות ולהוקיר את פעילותה של משטרת ישראל ושירות הביטחון הכללי העומדים על משמר ארצנו בחירוף נפש, אך כיהודים מאמינים אנו יודעים שזוהי חובת ההשתדלות, אבל הפתרון למצב נמצא במקום אחר לגמרי.

בואו נרים את עינינו לשמיים ונתפלל כולנו על עם ישראל, ובעזרת ה' נזכה לראות ניסים וישועות.

הכותב משמש כמנכ"ל "מפעלות הרב גרוסמן, יו"ר "מדעים ויהדות" וחבר הנהלת העיר חדרה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!