ונקיתי דמם: דם ואש וקרבנות אסון • טור

עד לפני מספר ימים, אלו הדברים שהייתי רואה בתמונות זוועה שהיו מגיעות מזירות אסון. דם, איברים, כלי משחית, דם, יתומים, דם.... היום הכל נראה פתאום אחרת.

לפני מספר ימים מוניתי לחברת ועד מנהל בעמותת זק"א, בישיבה השבוע עלו מספרים, חוקים, דוחות, חובות, תביעות, מספרים, סיפורים על אירועים בשוטף, הצבעות, חתימות, איחולים לדרך חדשה, חיוכים וצד אחר ואולי טכני של דם נגלה לעיני. אבל את המשמעות של המינוי הזה הבנתי היום, מהר מדי, מפחיד מדי, קרוב מדי, מדמם, הרבה יותר מדי.

ובתמונות שהגיעו מהאסון בבית הכנסת בשכונת הר נוף בירושלים הבוקר, פתאום ראיתי לא רק טליתות של זוועה, כאלה שכיסו ראשי מתפללים שהשכימו להתעטף בהן, שהפכו לטליתות אדומות שדורשות נקמת דם; בתמונות ראיתי לא רק בתי תפילין, שהיו לטוטפות בין עיניו הכל כך יוקדות של הרב טווערסקי הי”ד, בין עיניו הכל כך טובות של הרב גולדברג הי”ד (המבט הטוב הזה שנשפך מעיניו, ילווה אותי עוד ימים ארוכים), דקה לפני שסכין קצבים ענקית הונפה על הראש עליו הונחו;

לא רק את חוטי התפילין שהיד עליה הם סובבו בקפידה, נלחמה רגע אחרי הנחתם, ברוצח שגבר עליה, ברוצח שהשאיר את אותה יד, מדממת על הרצפה לצד גופו של קדוש; ראיתי בתמונות לא רק את שלוליות הדם העמוקות שליבו של כל צופה טובע בהן לנצח; לא רק את שביל הדם שנמשך מהן לאורך בית הכנסת עד לרחוב, דם חם של מתפללים שהילד שלהם, זה שקולו נשבר באמירת הקדיש, קדיש קורע לב שהחליף את ה"בוקר טוב אבא", כי הילד הזה אולי ישן עדיין במיטתו, בשעה הכל כך מוקדמת בה הם כבר התעטפו בטלית, טלית שרוצח שטוף שנאה, שטף אותה באדום, חזק מדי, מחריד מדי, מדמם מדי;

בתמונות ראיתי לא רק את הסכין בגודלה הלא הגיוני, מגואלת בדם, אחרי שביתרה, בלי רחמים, את גופות הצדיקים האלה שרק ביקשו לומר את שמע ישראל ולא זה של לפני המוות; בתמונות ראיתי לא רק משקפיים זרוקים בתוך ים של דם ולא רק כיפה שעפה מתחת לסטנדר זרוק, ששימש, אולי, כהגנה עלובה בידי מתפלל המום, שניסה להתנגד לטבח ולא הצליח; בתמונות היום ראיתי, לא רק את מרחץ הדמים הבלתי נתפס הזה שהותז על קירות בית הכנסת ונטף מהספרים על המדף.

פתאום ראיתי מה שתמיד נתפס בעיני כמובן מאליו, פתאום ראיתי שקיות ענק לכיסוי גופות; פתאום ראיתי כפפות לבנות (אדומות); פתאום ראיתי אפודים, שככל שצבעם זורח, פשוט לא שמתי את ליבי אליהם עד היום; פתאום ראיתי ערדליים חד פעמיים מדשדשים בין שלוליות הדם;

פתאום ראיתי יהודי יקר, לבוש לבן, גורף דם, כאילו מדובר בנוזל רצפות ולא כזה שלא הספיק להתקרר מתוך גופו של מתפלל, גורף עד טיפת הדם האחרונה – לקבורה; פתאום ראיתי טלית מגואלת בדם, נכנסת לתוך שקית של זק"א, על ידי מתנדב, שאני לא יודעת כיצד הוא ירדם הלילה ובלילה שאחריו ובלילה שאחריו;

פתאום ראיתי את חלומות הזוועה של המתנדבים שאספו את המשקפיים/כיפה/פיסות עור/שיער שנתלש/חוט אדום של טלית/דף תלוש מסידור מדמם, דם ועוד דם ועוד דם, מתוך בית כנסת שהפך לזירת קרב עקובה מדם, דם יהודי קדוש שמישהו אמור לדאוג לקבורתו, שלא קורית מאליה; פתאום ראיתי את אותם מספרים ועלויות, ומאות אלפים שהוצגו בישיבת ההנהלה, מתחברים למציאות, פתאום הבנתי שהעט שלי, היא זו שתחתום על רכישה של עוד אלפי חליפות וערדליים חד פעמיים במאות אלפי שקלים, רק כי המלאי הקודם אזל, אזל כי הוא נקבר יחד עם דם של נרצחים, של קדושים, של קורבנות אסון.

פתאום הבנתי שהעט שלי תחתום על ציוד בהיקף מטורף לשימוש מתנדבים (מתנדבים!) שלא בוחלים בשום מראה בלתי נסבל כחסד של אמת כשהם עסוקים עם דם של קורבנות אסון, שיוצאים בכל יום לעשרות מקרים מדממים, פתאום הבנתי את משמעות החתימה, את משמעות העשייה, פתאום הבנתי שמה שמובן מאליו והופך לחלק שגרתי בתמונה, הוא עולם מלא של חסד, של דם, של עבודת קודש, של דם, של חסד, של אמת, של דם קדוש ואני יודעת שהיד הזו, שתרעד כשתחתום - תחתום בדם.

השם - יקום - דמם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!