קרתא דשופריא: ההיסטוריה של מאבקי השבת בירושלים

בקיץ 1947 שלח דוד בן-גוריון איגרת למפלגת "אגודת ישראל", בה ניסה לשכנע את מפלגת החרדים להסיר את התנגדותה להקמת מדינת ישראל והשתתפותם במוסדות הרשמיים של המדינה.

באיגרת, שנקראה גם "מסמך הסטטוס-קוו", הוצגו העקרונות המוסכמים העיקריים להסדרת אופייה היהודי-דתי של המדינה, הכוללים: יום השבת יהיה יום המנוחה החוקי במדינה, כשרות במטבחים הממלכתיים, דיני נישואין יהיו על-פי חוקי ההלכה ולחינוך החרדי תובטח עצמאות.

כמעט שישים ושבע שנים נשמר ההסכם, ועתיד להישמר עוד, אלא אם תתרחש מהפיכה חילונית שתצליח לבדל בין הדת למדינה. ניסיונות לערער את הסטטוס-קוו מאלצים את המגזר החרדי לפתח מנגנונים חברתיים להתמודדות עם האתגרים הפרדוקסאליים, שלעיתים אף מתלקחים למריבות אידיאולוגיות אלימות.

כדורגל ושיירות צבאיות
המאבק על שמירת השבת בירושלים החל לפני קום המדינה, בשנות השלושים, סביב סוגיית משחקי הכדורגל שנערכו בשבת סמוך לשכונות החרדיות, ומשכו אליהם אלפי צופים. ההפגנות על קדושתה של ירושלים נגררו לאלימות ולמאסרים והיוו את המפתח ביחסים המתוחים בין התושבים החרדים לבין החילונים הציונים.

סוגיית הנסיעה בשבת, היא הסוגיה סביבה נאבק הציבור החרדי הכי הרבה לאורך השנים. ביוני 1948 נערכה הפגנת השבת הראשונה שזכתה לה המדינה החדשה, וזאת במחאה על תנועת כלי רכב צבאיים שהסיעו חיילים וציוד צבאי בשבתות ועברו בתוככי מאה שערים.

מאבקים נוספים על שמירת השבת התרחשו בעקבות מכירת כרטיסים לקולנוע "אדיסון" ו"עדן" בעיר, עוד בטרם יציאת השבת. בשנת תש"ל התחדשו ההפגנות האלימות והחלו הפגנות "כיכר השבת", צומת הגובל בין השכונות החרדיות גאולה ומאה שערים. ההפגנות היו מחאה נגד אזרחים, עולים חדשים, שנסעו ברכבים למגרש הכדורגל "ימק"א" הסמוך ל"כיכר השבת".

ככל שהתגברה הילודה במגזר החרדי, נוצר הצורך לצאת מסמטאות הגטו החרדי, והחרדים החלו להתפזר בשכונות שונות בירושלים. בשנות השמונים התלקחה סערה על כביש רמות המקשר בין שכונת רמות למרכז ירושלים ועובר בסמוך לשכונות החרדיות סנהדריה ועזרת תורה. תושבי ירושלים החילונים מחו נגד האפשרות לסגירת הכביש בשבת, ולבסוף הסתיימו ההפגנות בהסכם, לפיו הציר יישאר פתוח בין רמות לבין הר חוצבים, אך ייסגר בקטע הסמוך לשכונות החרדיות.

מלחמת בר אילן
אחת ההפגנות הזכורות ביותר במאבק על השבת, ויש שיכנו אותה "אם ההפגנות" היא ההפגנה המתמשכת למען סגירת כביש בר אילן בשבת. החל מסוף שנות השמונים דרשו החרדים לסגור את הכביש המקשר את תושבי השכונות הצפוניות עם מרכז העיר. בקיץ 1991 הגיע האדמו"ר מסאטמר לישראל והתושבים החרדים ביקשו מראש העיר דאז, טדי קולק, לסגור את הכביש חד-פעמית לתנועת כלי רכב בשבת לרגל המאורע הגדול.

סגירה ראשונית זו הגבירה את תאבונם של החרדים עוד יותר לסגירת הכביש באופן מוחלט, ואלה יצאו להפגנות אלימות בכל שבת. ההפגנות, שנמשכו שלוש שנים, כללו יידוי אבנים, הצתת פחים וחסימת הכביש פיזית לתנועה. מנגד, גם המשטרה, שלא הצליחה למגר את ההפגנות, חצתה את הקווים ופרצה כמה פעמים לבתי כנסיות הומי זקנים וילדים, בהם השוטרים הדפו רבנים זקנים ברחובות וזרעו הרס ופחד ברחובות הסמוכים.

בשנת 1994 החליטה עיריית ירושלים להקים ועדה, בראשות אלעזר שטרום, שתבחן את הסוגיה. הועדה קבעה כי הציר יישאר פתוח, למעט שעות התפילה, בהן ייסגר הכביש לתנועה. עם זאת, בממשלה סרבו לאשר את סגירת הכביש ופנו לבג"ץ שדחה את סגירת הכביש בכל שעה של היום, כולל שעות התפילה. פסיקת בג"ץ החישה את החרדים לצאת מבתיהם להפגנה המונית - "הפגנת החצי מיליון", בה נכחו למעלה מ-350,000 חרדים. בשלב מאוחר יותר החליט בג"ץ על הקמת ועדה נוספת שתבדוק את האירועים, וזו המליצה לחזור להמלצות ועדת שטרום.

לאחר שני המאבקים הקשים שהוזכרו לעיל בשנות השמונים והתשעים, חלה רגיעה יחסית במאבקי השבת והיה נדמה כי הסטטוס-קוו חזר לכנו, עד למהומות השבת סביב סוגיית פתיחת חניון ספרא ולאחריו קרתא.

קרתא וספרא
בקיץ 2009 התפרסמו בתקשורת הישראלית מודעות הקוראות לישראלים לבוא לבקר בשבת בירושלים וליהנות מעיר שכולה בילויים ומסעדות, מעין "עיר ללא הפסקה" מספר שתיים.

לשם קליטת המוני העולים לרגל, ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, הורה לפתוח בשבת את החניון העירוני ספרא, הממוקם בסמוך לשכונה חרדית ובו יש 1400 מקומות חניה. בעקבות ההודעה הופצו בשכונות החרדיות עשרות פשקווילים "היכונו למערכה על ירושלים" הקוראים לאנשים לצאת לרחובות למחות כנגד פתיחת החניון. בשבת של אותו שבוע, 6 ביוני 2009, התארגנה הפגנה המונית מול בניין עריית ירושלים, בהשתתפות אלפי חרדים, אשר התעמתו עם השוטרים במקום.

בעקבות ההפגנות שהחריפו, כשבועיים לאחר מכן, הורה ברקת על סגירת חניון ספרא וכחלופה פתח את חניון קרתא המרוחק קצת יותר. פתיחת חניון קרתא גם היא לא הוסכמה על ההמון החרדי, אך הפעם המחאה הייתה שקטה יותר וקיבצה את כל החוגים החרדיים לכדי תפילה המונית בכביש בר אילן המפורסם. באותה שבת, מנגד, יצא המון חילוני להפגנת תמיכה בראש העיר ברקת על פתיחת חניון קרתא. מלבד אירוע בו ניסו מספר חרדים לחסום את הכניסה לחניון אחר הצהריים, פעל האתר ללא הפרעות ומאות כלי רכב השתמשו בו במהלך השבת.

יותר מחודש נמשכו ההפגנות בכל שבת וכללו: השלכת טיטולים ואשפה ברחובות העיר ועל שוטרים, שריפת פחים, יידוי אבנים ומעשי ונדליזם שונים. ב-8 ביולי, לאחר שהבינו כי ההחלטה על פתיחת חניון קרתא היא ממשית, קיימה "העדה החרדית" ברחוב מאה שערים עצרת מחאה שקטה ברחוב מאה שערים נגד פתיחת החניון בשבת, בה השתתפו אלפי ילדים מבתי מדרש שונים בירושלים כשהם לובשים שק ומזמזמים פסוקים.

כעת, נדמה כי המאבקים מתחדשים שוב, ונותר רק לעקוב אחרי הדינמיקה של ירושלים ויחסי הכוחות המשתנים בתוכה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!