הון פוליטי: כשליברמן מעדיף את צרצור על ביבי

רק אדם אחד הצליח לרוץ שלשום מהר יותר מראש הממשלה שנמלט על נפשו ממליאת הכנסת אחרי ההצבעה על חוק ישראל היום: שר החוץ שלו. רגע לפני שנתניהו טס במדרגות היורדות אל לשכתו, נצפה ליברמן עושה את אותו המסלול בספרינט שלא היה מבייש אצן אולימפי. רה"מ ביקש להימלט מהעיתונאים שעוד לא יצאו מהאולם (וגם מהבושה), ליברמן ביקש להימלט מנתניהו.

את הצעת החוק נגד החינמון שמקדם את נתניהו יזם איתן כבל, אבל בקואליציה אומרים שההוגה הוא יו"ר ישראל ביתנו. התיעוב של ליברמן מנתניהו כנראה גבר על שנאתו לערבים. אמש העדיף להצביע יחד עם אחמד טיבי ואברהים צרצור ולא עם ראש הממשלה.

כאילו היה חסר דם רע בקואליציה הזו, הצעת החוק נגד ישראל היום שהגיעה אמש להצבעה בקריאה טרומית הרעילה אותה עוד יותר. אם עוד היו שאריות של אמון בין הסיעות, אז אמש הן נהרסו אתמול כליל. הצעת החוק שנועדה למנוע את הפצתו של "ישראל היום" ועברה אמש בתמיכת 43 חברי כנסת, לא קשורה לאידיאולוגיה, לתפיסות עולם, או לניהול המדינה. זו פוליטיקה נטו. בעד נתניהו או נגדו. הצבעת אי אמון הכי אישית שיש.

ההצבעה חשפה את עומק הצביעות והאינטרסים בגועליציה. שרת המשפטים הצביעה בעד סגירת עיתון, אנשי הימין הצביעו נגד עיתון שמקדם ראש ממשלה ימני, ודווקא יו"ר מרצ, זהבה גלאון, הפגינה אומץ רב כשהצביעה יחד עם נתניהו.

אם בתחילת השבוע איבד נתניהו שליטה על הרחוב מבחינה ביטחונית, בהמשכו איבד שליטה על מנגנוני הביטחון המתקוטטים, בסוף השבוע התברר שרה"מ איבד גם שליטה על הקואליציה. לצד ההשפלה, נחשפה גם חולשתו של נתניהו. פטרונו שלדון אדלסון שפך עליו מאות מיליוני שקלים, והוא לא הצליח אפילו להביא את כל חברי הסיעה שלו להצביע איתו. ביום פקודה שבעה חברי כנסת מהליכוד לא הסכימו לסכן עצמם עבורו. צחי הנגבי מקורבו התעכב במשרד החוץ והגיע חמש דקות אחרי ההצבעה, חיים כץ שחשב להתנגד העתיק ברגע האחרון ממירי רגב ולא הרים את האצבע, דני דנון לא הגיע לכנסת, סילבן שלום לא היה במליאה ויריב לוין נעדר מסיבות בריאותיות. אפילו את ארדן לא הצליח להחזיר יום קודם מארה"ב.

שליש מהקואליציה לא היסס להסתכל לרה"מ בלבן של העיניים במליאה ולהצביע בעד סגירת ישראל היום. הם לא חשו מחוייבות, לא פחדו מנקמה. והיא ודאי תגיע. אין ספק שהבוגדים יענשו. הצעת החוק הזו חשובה לנתניהו יותר מהגרעין האיראני. אם הוא יהיה זה שירכיב את הממשלה הבאה, רשימת חברי הכנסת שתמכו או התנגדו תהיה מונחת על שולחנו ותשמש לו כהוראות הרכבה של רהיט מאיקאה. הדף הזה יקבע מי יהיה שר ומי לא, מי יקבל ראשות ועדה ומי ידון לעבודת פרך בכנסת. גם בטווח המידי יהיו עונשים למי שהפקירו את נתניהו ואדלסון. לבני יכולה לשכוח ממינוי שר במקום עמיר פרץ, וארדן כבר חטף אתמול מכה כשעודכן עם נחיתתו שרה"מ מבטל את החוק שקידם שר התקשורת היוצא לפיצול ערוץ 2.

מי שהשפיל את נתניהו יותר מכולם היה לפיד. הוא הבטיח לתת חופש הצבעה אך בפועל חייב את כל חברי יש עתיד להצביע בעד ההצעה (ונגד נתניהו), למעט פנינה תמנו שאטה שנשלחה אל התופת להצביע עם נתניהו ונגד ידיעות אחרונות.

לפיד יחטוף על זה. אם עד עכשיו שקל נתניהו להעניק לו את מע"מ אפס, אז עכשיו הוא יגרור אותו בשיער עד לאישור החוק. זה הבייבי של לפיד, נתניהו יעשה הכל כדי למנוע ממנו את ההישג הזה. אם נתניהו התנגד לאשר ליש עתיד את פרק הרפורמה בבריאות, עכשיו הוא יעמוד על רגליו האחוריות. השבוע היתה גרמן אצל נתניהו. לפי גורמים מקורבים לנושא הדיון התנהל בטונים צורמים. גרמן ביקשה להרוג באמצעות חוק ההסדרים את תיירות המרפא, נתניהו הבהיר לשרת הבריאות מיש עתיד כי הוא מתכוון להעביר את הרפורמה שלה לוועדה של חיים כץ. גרמן איימה שיש עתיד יעשו קמפיין על הראש שלו. נתניהו הבהיר לה שכץ, האיש שבעזרתו יעביר שינויי חוקה בליכוד וייבחר לראשות הליכוד, חשוב לו יותר. אם עוד היתה נכונות לפשרה, עכשיו יהיה קשה יותר.

חוק ישראל היום, מע"מ אפס, התקציב וחוק ההסדרים, לכאורה לא קשורים זה לזה אך בשלושתם משחקים בתפקידים הראשיים שני אנשים: נתניהו ולפיד. רה"מ ושר האוצר כרוכים בעבותות זה בזה. אישור חוק אחד תלוי באישור החוקים האחרים, וכשלמשוואה הזו נכנס חוק ישראל היום, המצב לא מקל על מציאת פתרון.

מיום שני בלילה יש נתק בין הצדדים. אין שום התקדמות וכרגע גם לא נראית באופק. לח"כ עופר שלח, בא כוחה של יש עתיד יש יותר זמן חדר כושר והוא מנצל זאת, וגם לאלקין, יו"ר הקואליציה והאיש ששומר על האינטרסים של רה"מ התפנה זמן יקר. הבעיה היא שלא מדובר במכולת של נתניהו או לפיד, אלא במדינה שצריכה לאשר תקציב.

השאלה מי ימצמץ קודם, או מי יעשה אקזיט קודם. לפיד או נתניהו. חוק מע"מ אפס הוא הבלם המשמעותי כרגע להקדמת הבחירות. כדי להחזיק מעמד הממשלה הנוכחית צריכה את חוק מע"מ אפס. לפיד חייב לפחות הישג אחד, וכל עוד לא יאושר החוק הוא יישאר בממשלה. מנגד, הקואליציה העתידית לא רוצה את מע"מ אפס. וזו הבעיה העיקרית של נתניהו. הוא חייב להחליט אם מעוניין לשקם את הקואליציה הקיימת, או לבנות את הקואליציה הבאה.

הדרכון החותם והשר היה במליאה
כדאי לשים לב לטרמינולוגיה של נתניהו. ביום א' הלך ללפיד על הראש והצהיר שצריך להוריד את המכס על מוצרי המזון, למחרת נכנס לתחום של ליברמן כשהצהיר שאין אזרחות ללא נאמנות, וביום ג הלך ימינה ונכנס למגרש של בנט ("נפתלי אבו-עלי", כפי שטבע השבוע בוז'י הרצוג). ככה לא נשמע מי שרוצה שלום בית.

הרטוריקה של נתניהו נשמעת כמו החלטה מודעת על בחירות, אבל בפועל העשייה מבססת את הקואליציה. השבוע, רגע לפני שנתקע, אושר תקציב המדינה בקריאה ראשונה ברוב של 58 חברי כנסת. שר הבינוי, אורי אריאל, היה אמור לטוס באותו הערב לארה"ב, אלא שבלשכת רה"מ ניתנה הוראה לשרים ולח"כים שלא להיעדר מההצבעה, שהיתה מתוכננת לשעה 22:00. על פניו לא הסתמנה בעיה. הטיסה של אריאל נקבעה לחצות וחצי. כשעה לפני מועד ההמראה התברר שיש עוד חמישה ח"כים שצפויים לעלות לנאום במליאה, וראש ממשלה אחד שבכלל לא נמצא באולם ובלעדיו לא תתקיים הצבעה.

מכיוון שאי הצבעה על תקציב משמעותה כמעשה עמיר פרץ, התכנס צוות השר להערכת מצב שבסופה נשלח חנן נהגו של השר לשדה התעופה עם המזוודה והדרכון של אריאל. בינתיים התארכו הנאומים. יועצו של השר אריק בן שמעון וראש המטה שלו יפעת וייס החלו לתלוש שערות. אחרי שהצליחו לשכנע חברי כנסת לוותר על הנאום בפני האומה, התברר שיו"ר הכנסת ויו"ר הקואליציה לא באולם. המילה היסטריה הוגדרה מחדש. כשכבר סוף סוף הגיע מועד ההצבעה, אריאל הרים את היד במליאה אך באופן רשמי הוא כבר לא היה בארץ. דרכונו הוחתם שעתיים קודם לכן. למטוס הוא הגיע 7 דקות לפני המראה. הטיסה יצאה בזמן.

אם נתניהו יחליט שהוא מעוניין בהמשך הליכי החקיקה, החוק יאושר. להכל אפשר יהיה למצוא פתרון. אבל הוא לא החליט. בסביבתו יש מי שחושב שכדאי לו ליזום מהלך מהיר ובתוך 90 יום ללכת לבחירות, לפני שללפיד יש הישג ביד (או לפחות לפני שלפיד ינסה למכור לציבור שיש לו הישג ביד); לפני שהאינתיפאדה צוברת תאוצה (בשב"כ מדברים על הסלמה) ונתניהו יאבד את הטיקט הביטחוני שלו (והליכוד יאבד מנדטים); ולפני שחוק ישראל היום יתקדם במסלול החקיקה. כרגע החוק קבור היטב. יו"ר הקואליציה אלקין ויו"ר ועדת הכנסת יריב לוין מחזיקים אותו אצלם עד להודעה חדשה, אבל נתניהו ואדלסון חוששים שהקואליציה השוררת תמצא פירצה שתאפשר להתקדם. כל עוד החוק לא עבר בקריאה ראשונה, לא חל עליו דין רציפות והוא לא ימשיך עם הכנסת לקדנציה הבאה. הוא יעלה כיתה אך לא בבית ספרינו.

עד לרגע זה אף אחד לא מבין מה נתניהו רוצה. הוא מעביר תקציב אבל בולם אותו, נותן אור ירוק למע"מ אפס להתקדם ואז נותן הוראה לחרדים לעצור את החוק. ההתנהלות הזו מזכירה במשהו את נאום בר אילן. נתניהו אמר אז שהוא בעד מדינה פלשתינית. עד היום אף אחד לא יודע למה הוא התכוון. כך או כך, ועדת הבחירות המרכזית פרסמה השבוע מכרז לפתקים לבנים. המערכת לא לוקחת צ'אנסים.

ביבי נלחם באנטי ביבי
למעשה, מאז החגים מזגזג רה"מ בין שתי קואליציות. זו שיש לו, וזו שהיה רוצה. מרוב זגזוגים הוא עלול להגיע למצב שבסוף לא תהיה לו אף קואליציה. הוא יאבד את זו הנוכחית, ולא יהיה זה שירכיב את הקואליציה הבאה. ה"אין אלטרנטיבה", שהפך לשמו הנרדף של נתניהו, בחכמה רבה על ידי יועציו, התחלף בשבועות האחרונים במילה "מיאוס". בקואליציה רבתי, ובליכוד בפרט, קל וחומר באופוזיציה, שוררת תחושת מיאוס מראש הממשלה המכהן שלוש קדנציות, שתיים מהן רצופות.
הגל האנטי- ביבי, שהיה עד עכשיו רק תיאורטי, מתחיל לצבור תאוצה באופן ממשי. האפשרות שאת הממשלה הבאה תרכיב קואליציית אנטי-ביבי נראית לגמרי סבירה ואפילו בליכוד כבר מציירים תרחיש של אופוזיציה.

בקואליציה יש מי שחושבים שהדבר היחיד שיכול להציל את נתניהו זו הצהרה מפיו כי הקדנציה הבאה תהיה גם האחרונה. זו תהיה צפירת הרגעה לשותפים הקואליציוניים וגם ליריבים בתוך הליכוד, אלא שגם מי שסבור שזה הדבר הנכון לעשות יודע היטב שבבית ברחוב בלפור הרעיון הזה לא יעבור. שם מתכננים על שתי קדנציות נוספות בראשות הממשלה, עוד אחת בנשיאות, ואח"כ העברת השלטון בירושה לבן.

כרגע יש המון גורמים משחקים על המגרש. מכל פאזל שמרכיבים ומפרקים מסתמנת האפשרות ליברמן יהיה המפתח המשמעותי להרכבת הקואליציה הבאה. ישראל ביתנו היא היחידה מבין המפלגות שתוכל לרקוד על שתי החתונות- גם בזו של נתניהו וגם בזו של הרצוג מבלי שהציבור שלו יהרוג אותו על זה. ליברמן יוכל לשבת באופן טבעי גם בממשלת ימין וגם בממשלת מרכז. האלקטורט שלו יוכל לבלוע הכל. הוא יכול להיות כנף ימנית בקואליציית מרכז, או לשמש פוליסת הביטוח של נתניהו בממשלת ימין. בפעם הקודמת ליברמן תבע את תיק החוץ תמורת חבירה לליכוד. עכשיו הוא יכול לדרוש מנתניהו רוטציה על ראשות הממשלה. נתניהו יהיה מוכן לשלם לו כל מחיר כדי שלא יברח. מנגד, ללא ליברמן גם לקואליציית אנטי ביבי אין סיכוי. גם שם הוא יכול לדרוש מחיר ללא קשר לכמות המנדטים שישיג. כל זה בתנאי שהתנאים והדילים יסגרו עכשיו. הכוח של ליברמן היום גדול יותר מכוחו לאחר הבחירות.

פרץ בסערה
לפני ארבעה חודשים הופיע עמיר פרץ בפגוש את העיתונות. הוא אמר אז לרינה מצליח שהגיע רגע האמת: או ממשלת שלום או שלום לממשלה. אבל אז נחטפו הנערים, פרצה מלחמת צוק איתן, ופרץ חשב שייפתחו הזדמנויות מדיניות חדשות. זה כידוע לא קרה, אלא ההיפך. נתניהו לקח ימינה, ופקץ לקח כדורים נגד כאב בטן. הישיבה עם נתניהו החלה להעיק עליו שוב. פרץ לא אדם צעיר. הוא מכהן בכנסת מ-88, והמחשבות על המשך דרכו הפוליטית מקננות בו זמן רב.

בשבוע שעבר הגיע שוב לפגוש את העיתונות והצהיר שיצביע נגד התקציב. המשמעות היתה ברורה לו, אבל לא בטוח שהפנים עד הסוף את המהלך. ייתכן ששלף את הנצרה מבלי לחשוב עד הסוף. בכל מקרה, ביום א' בבוקר הוא כבר הניח את מכתב ההתפטרות. פרץ מספיק מנוסה ומוכשר פוליטית כדי לנצל את המצב לטובתו.

השר להגנת הסביבה לשעבר רואה במהלך הזה את הצעד המשמעותי ביותר בקריירה שלו. אחרי שהיה השמאלן הראשון מעיירות הפיתוח שכבש את מפלגת העבודה, השתלט על ההסתדרות וגם על מערכת הביטחון, פרץ סבור שהמהלך הבא הוא החלפתו של נתניהו. בסביבתו אומרים שהוא נחוש להוביל מהלך ציבורי רחב היקף אם כי עדיין לא ברור אם יקים מסגרת שתתחרה בכחלון, או שיחזור הביתה למפלגת העבודה.

יו"ר העבודה, בוז'י הרצוג, שעובד בעצמו על גיבוש קואליציה נגד נתניהו, מוכן לקבל את פרץ בזרועות פתוחות. עדיף כמובן שיביא איתו את כל התנועה. זה יהיה נוח יותר לכולם: פרץ ולבני לא יצטרכו להתמודד בפריימריז או להיתקל בפרצופים עוינים אם צירוף התנועה כולה יבוא לאישור המפלגה. כרגע אין דיבורים קונקרטיים על כך אבל יש דין ודברים כל הזמן. לבני מבינה שאם היא תרוץ לבד היא תרוץ הביתה, לכן סביר להניח שאם לא תחבור להרצוג, תצטרף לליברמן או אפילו ללפיד. בינתיים נבדקת האפשרות שאת החור שהותיר פרץ בקואליציה, ימלאו שני חברי קדימה, שאול מופז ורונית תירוש שצפויה בקרוב לעשות קאמבק. יצאה אצבע אחת, ייכנסו שתיים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!