יומנו של מתנדב: לילות של סיוטים מחכים לי

הבוקר החל, השמש מעלי זרחה ויצאתי לעבודה, עוד יום של שגרה.

לפתע הפרה את הדממה קריאה של מוקד איחוד הצלה, "רחוב לוינסקי, דקור מחוסר הכרה". 90 שניות ואני במקום, מתחילים החייאה, מרוץ נגד הזמן. מפנים את החייל לבית החולים תוך כדי החייאה, ושם, לאחר מאבק ממושך של כמעט 12 שעות, הוא השיב את לבוראו את נשמתו הטהורה.

והתחלתי לחשוב עליו. על האיש מאחורי הקסדה הלבנה והאפוד החסון בכל הסרטונים. זה שהגיע ראשון לחייל אלמוג השם יקום דמו.

חובש מתנדב שהולך לעבודה,

ובדרך מוצא את עצמו בקרב כמעט חסר סיכוי על חייו של חייל שחוט.

חוסם לו עורק ומגלה עוד דימום, נאבק בחתכים שפוצעים גם את ליבו שלו. רואה חייל, שכל חייו היו לפניו, וכעת, הם בידיו של המתנדב.

עוד חובש מגיע, ועוד, וכולם מתחילים להיפצע. להילחם ולראות את להבות האינסוף בולעות את נשמתו של אלמוג ובדרך חורכות גם את נפשם שלהם.

האיש עם הקסדה הלבנה מגיע הביתה בערב אחרי יום של אימה, נכנס להתקלח ורואה כתם של דם על מצחו.

הוא יודע ששום מקלחת לא תנקה את דמו של החייל. או את נפשו.

לילות של סיוטים חדשים לפניו.

הוי. לא מקנא בו, באיש מאחורי הקסדה הלבנה. וכל כך מעריץ את שאר אנשי הקסדות.

אופנוענים, חובשי איחוד הצלה.

קולגות שלי. מעריץ אתכם בכל מאודי. רוצה לומר לכם בהזדמנות הזאת, תודה.

שלכם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!