מה עובר על בכירי מערכת הביטחון? // ידידיה מאיר

1. מדינת ישראל מתקיימת בניסים. תמיד ידענו את זה. אבל אף פעם זה לא היה כה מוחשי כמו בתקופה האחרונה. מדינה קטנה ומוקפת אויבים שרוצים בכל רגע להשמיד אותה, ומי שמצליחים להגן עליה מכל האיומים, הגלויים והסמויים, מי שעומדים שנים בראש מערכות הביטחון, שמקבלים החלטות הרות גורל שנוגעות לחיים ולמוות, הם במקרים רבים, איך לומר?...

האמת, אני לא יודע איך לומר את זה. כי מצד אחד אלה באמת אנשים שעשו הרבה למען ביטחון המדינה, הקדישו את מיטב שנותיהם והיו נכונים להקריב אפילו את חייהם, והם באמת ראויים על כך לכל הערכה והוקרה. ומצד שני, בימים אלה אנחנו נחשפים לצורת המחשבה שלהם, לשיקול הדעת, לתפיסת המציאות. שלא לדבר על סגנון הדיבור. וזה פשוט מביך.

2. אז כשמדובר ברמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, מראש לא באנו עם ציפיות גבוהות, אנחנו מכירים אותו אי אלו שנים. הרי בימים אלה בדיוק נערכות האזכרות לחללי מלחמת לבנון השנייה בפיקודו הכושל (שפרצה בדיוק שנה אחרי המבצע לעקירת גוש קטיף, שעליו הוא פיקד ביד רמה ובמקצועיות. שם הכול תיקתק פיקס). גם את אהוד ברק חסר המעצורים אנחנו מכירים ומבינים מאיפה זה בא. חז"ל כבר כתבו לפני אלפי שנים שהקנאה בנתניהו יכולה להוציא את האדם מן העולם. הוא לא הראשון ולא האחרון שזה קורה לו.

אבל יש בכירי צבא לשעבר, דווקא כאלה שלא הלכו לפוליטיקה, שכבר שנים העיניים נשואות אליהם כשרוצים לשמוע הערכה מושכלת על המצב. בעיקר בעת צרה ומלחמה. התרגלנו לסמוך על שיקול הדעת שלהם בשלל נושאים הרי גורל: מהסוגיה האיראנית ועד המבצע האחרון בג'נין וכל מה שבאמצע. אליהם פונים כמומחים, כאנשי המקצוע. הם הרי אלו שקיבלו את ההחלטות בשעתו, אז עכשיו, הם אומנם כבר לא במערכת, אבל בואו נקשיב לדעתם, לניתוחים שלהם, להערכות החכמות.

אנשים כמו עמוס מלכא, ראש אמ"ן לשעבר ובריון מחאה כיום (אין מילה אחרת להגדיר את האיומים שהוא מפזר על חברי כנסת שלא חושבים כמוהו), או נדב ארגמן, ראש השב"כ לשעבר וחסיד סרבנות בהווה, שהכריז לא מזמן: "התנדבתי למדינה יהודית ודמוקרטית, לא לשרת דיקטטור".

3. רגע, חשוב לי להבהיר משהו: זה לא שנחשף פתאום שבכירי מערכת הביטחון הם אנשים שדעותיהם נוטות לשמאל. את זה תמיד ידענו. לפני שבוע, כשהתקשורת הזדעזעה מזה שחבר הכנסת אביחי בוארון וחברת הכנסת לימור סון הר־מלך העזו לבקר במילים חריפות את אלוף פיקוד המרכז יהודה פוקס, שנחשב בעל עמדות שמאלניות, חיפשתי דוגמה הפוכה, כדי להראות את הצביעות שבזעזוע. מה, אתם שם בשמאל לא ביקרתם בעבר מעולם החלטה של אלוף שמזוהה עם הימין? ובכן, לא. הם לא ביקרו אף פעם החלטה של אלוף ימני. אתם יודעים למה? כי אין אלוף ימני. קצין בכיר עם דעות ימניות – או גרוע מזה: עם עמדות אמוניות – לא עובר את רף התת־אלוף.

אז ההפתעה היא לא מהעמדה הפוליטית של אותם לשעברים. אני מדבר, כאמור, על תפיסת המציאות, על צורת המחשבה, ובעיקר על צורת הביטוי.

4. אחרי כל אמירה כזאת של אותם אישים מוערכים במיל', אני מוצא את עצמי שוקע בערכי הוויקיפדיה שלהם. לנסות למצוא את מקורות השריטה. האם היו סימנים מקדימים במהלך ההיסטוריה המרשימה שלהם?

לפעמים אני נסחף אחורה וקורא גם על ההורים שלהם. הרי בהרבה מקרים הם מגיעים מבית לוחם מאוד או חלוצי מאוד. או שניהם ביחד מאוד. קחו למשל את עמירם קרסניץ', לימים עמירם ארגמן, אביו של ראש השב"כ לשעבר. איזה סיפור חיים הרואי: הוא נולד בעתלית, ובהיותו נער התגייס להגנה. בגיל 17 בלבד נפצע בקרב גבורה מול חיילים סורים באזור גשר בנות יעקב. על הקרב הזה הוא קיבל את אות המופת לאחר ש"גילה אומץ לב מיוחד בעזרה לפצועים, נשאר אחרון בגזרתו עד שאזלה התחמושת, ולמרות היותו פצוע קשה עזר להוצאת הפצועים משדה הקרב" (עוד על סיפור הקרב תוכלו לקרוא באוטוביוגרפיה שלו, 'שלא תאבדנה העקבות').

ואז נולד לו בן, ומתגייס לסיירת מטכ"ל, ועובר את כל תפקידי השטח והמטה, ומפקד על כל המבצעים והחיסולים הכי מסובכים, עד שהוא מגיע לתפקיד הבכיר ביותר. ובדרך גם לומד באוניברסיטת חיפה וגם ממונה לחבר הוועדה לאנרגיה אטומית. באמת מסכת חיים כה מרשימה של 40 שנות עשייה למען ביטחון ישראל, שבסופו של דבר מתנקזת לרגע אחד, מאוד מביך, מול המצלמות של אילנה דיין, שבו אומר ארגמן בפאתוס על הרפורמה המשפטית: "מן הרגע שמדינת ישראל הופכת להיות דיקטטורה, זאת לא המדינה שבשבילה התגייסת, זאת לא המדינה שאותה ביקשת לשרת. אלה לא הערכים שעליהם חונכת. אלה לא הערכים שבשבילם אתה מוכן לסכן את חייך".

ודיין שואלת את השאלה שעוברת לכל צופה בראש: "אבל מה זה משנה במה שנוגע לצורך, לרצון, למחויבות שלך לסכל פיגוע, לעצור פצצה מתקתקת, לצאת למבצע 'טקילה'?".

וארגמן מישיר מבט מרשים ומלא בסמכות ואומר: "אני משרת היום את הממלכה. מחר אני משרת את המלך ולא את הממלכה. רבים וטובים לא יסכימו לשרת את המלך כי הממלכה לא תהיה רלוונטית". 

ואתה שואל את עצמך: מה זה השטויות האלה? הוא באמת רואה ככה את המציאות? הרי הוא איש רציני. שקול. הוא לא אמור לצאת ככה מפרופורציות. בטח לא בגלל התרחשות פוליטית. ואיפה האחריות? ככה לשבור את כל הכלים? מה קרה לו? אולי זה הגיל? לא, לא יכול להיות. הוא נולד ב־1960. כלומר, הוא רק בן 63. אז רגע, הוא תמיד היה ככה? מה זה בעצם אומר על שיקול הדעת שלו כראש השב"כ? כחבר הוועדה לאנרגיה אטומית? ואם לחזור לסיפור המשפחתי המרגש: האם גם אבא שלו הגיבור התגייס להגנה בגיל 17, וכמעט איבד את חייו בקרב ההוא באזור גשר בנות יעקב במלחמת השחרור, רק על דעת זה שלא יצמצמו את עילת הסבירות? לאן אבדו העקבות?

5. השבוע הגיע תורו של ראש המוסד לשעבר להשמיד את הערך של עצמו. מה אומר לכם השם תמיר פרדו? סיירת מטכ"ל, מבצע אנטבה, פרס ביטחון ישראל (שלוש פעמים), מבצעים עלומים, מגן ולא ייראה, ראש המוסד. ויש לו פרצוף מסתורי כמעט כמו השם שלו. עולם כנראה לא נדע את כל מה שהאיש הזה עשה למען ביטחוננו. מאז שפרש מהמוסד ונכנס לעסקים הוא מעורב בכל מיני חברות עולמיות שעוסקות בהגנת סייבר. בקיצור, ללא ספק איש מרשים ואפוף הילת מסתורין.

ואז האפוף הזה כותב השבוע מאמר במדור הדעות של 'ידיעות אחרונות', ומתברר שמדובר ב... טוב, שוב אני שם פה שלוש נקודות, כי אין לי בדיוק מילים לתאר את זה. כלומר, יש לי מילים, אבל לא נעים לי. אז אולי פשוט תקראו בעצמכם ותתרשמו:

"כל יום שחולף מקרב אותנו לקץ החלום הציוני", הוא קובע בפתיחה. אתם שומעים? קץ החלום הציוני. לא פחות. והוא ממשיך ומפרט: "משיחיסטים ופשיסטים רתמו בלוק חרדי אנטי־ציוני לראש ממשלה ששינה עורו, והפך את מפלגתו מדמוקרטית־ימנית לדיקטטורית אולטרה־אורתודוקסית גזענית".  

מבינים על מה אני מדבר, כן? חכו, זאת רק פסקת הפתיחה. פה מגיע ניתוח עומק של כל מה שקורה עכשיו: "הגזענים הפשיסטים שואפים להגיע למלחמת גוג ומגוג אשר בסופה, בעזרת ה', היהודים יכניעו את השאר ויביאו לבריחתם, מותם או הסכמתם להיות אזרחים נטולי זכויות. משום שמערכת משפט עצמאית בולמת את חזון הבלהות הזה, אותם גזענים פשיסטים חברו אל ראש הממשלה, שזקוק גם הוא לסירוס מערכת המשפט, משיקוליו האישיים".

6. למי שמצטרף אלינו זה עתה אני מבקש להזכיר שהכותב הוא תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר, כן? זה לא שהבאתי פה איזה טוקבקיסט קיצוני, שלא שווה קריאה ובטח שלא שווה ציטוט.

פרדו מסיים את מאמר הדעה (אגב, אין איזה עורך שיחזיר לו את הטקסט עם המלצות קצת לעדן, לסגנן? או שככה זה נראה אחרי עריכה?) עם מתווה להצלת המדינה שבו הוא בונה על זה שהעולם, ובעיקר ארצות הברית, יצילו אותנו משלטון הימין. הנה טעימה: "המחאה בישראל נלחמת יום־יום על מנת למנוע את קץ החלום הציוני. למרות שאני אופטימי ומאמין בעוצמת ובנחישות מגיני הדמוקרטיה, ראוי כי ידידי ישראל יתייצבו לצידם - ומבעוד מועד ימחישו לקואליציית ההרס את המחיר האזורי והבין־לאומי של חורבן הדמוקרטיה מבית".

כלומר, ראש המוסד לשעבר בעצם קורא לארצות הברית ולעולם כולו לחבור לשקמה ברסלר ול"מגיני הדמוקרטיה", ולפעול דחוף מול ה"משיחיסטים ופשיסטים".

7. עכשיו, תארו לעצמכם שהיה מדבר אליכם ככה, בסגנון כזה, מישהו שהייתם פוגשים במקרה ברחוב, בבית הקפה, במונית שלו. הוא יכול להיות מימין או משמאל, ואתם יכולים להיות מימין או משמאל. הרי לא תמשיכו את השיחה, נכון? מדובר בדובר הזוי, קיצוני, מוטרף. מסוג האנשים שגורמים לך להוציא את הסלולרי ולהתנצל בחיוך נבוך שאתה בדיוק חייב לענות לשיחה דחופה.

אבל פה זה ראש המוסד שעומד מולך ומביך אותך עם הקצף הזה שעל השפתיים שלו. איך תזייף שיחה חשובה? הוא הרי יעלה עליך. הוא איש מאוד מתוחכם, לא? מגן ולא ייראה. עצם קיומה של מדינת ישראל באזור המסוכן הזה עמד במשך שנים על המוח הגאוני שלו ושל שכמותו.

אין, אני אומר לכם, צריך פשוט להודות לה'. אנחנו חיים פה בנס. המדינה הדיקטטורית־משיחית־פשיסטית־גזענית־אולטרה־אורתודוקסית שלנו מתקיימת פה בחסדי שמיים.

אני לדף והדף לי

הקטע הקצר הזה יכול לשנות את חייהם של כמה מהקוראים.

בעצם, למה להיות כזה דרמטי? הוא יכול לשנות רק את האלול שלהם. גם זה דבר גדול, לא?

אני יודע שזה אולי לא רגיש מצידי להזכיר את זה עכשיו, כשרבים מכם קוראים את הטור בשיא חופשת הקיץ, אבל ביום חמישי הקרוב מתחיל חודש הרחמים והסליחות.

ושוב, סליחה שנפלתי עליכם באמצע האבטיח עם שופר. אבל באמת, בלי לחץ. יש לי מתווה שיסדר לכם את אלול ואת הימים הנוראים.

הרי ככל שמתקרבים לראש השנה וליום הכיפורים כולנו מחפשים זכויות. ואז גם מתחילים לקבל קבלות, כל מיני החלטות טובות, שלא תמיד קל לעמוד בהן. מה לעשות, משמעת עצמית זה עסק לא פשוט. אבל יש פתרון קסם: לימוד יומי קבוע, לפי תוכנית מסודרת, מצליח לנצח אפילו אנשים עם אפס משמעת עצמית. איך אני יודע? אני כזה. או לפחות הייתי כזה, עד שגיליתי את הדף היומי. כן, גם אני קיבלתי על עצמי, בכל שנה מחדש, בזמן תפילת נעילה, קבלות טובות, ומה לעשות, לא תמיד הצלחתי לעמוד בהן לאורך זמן. אבל דווקא הקונספט הזה של הדף היומי – לימוד יומי ממוקד, עם התחלה אמצע וסוף – הצליח לשנות אותי.

השנה זה יוצא מושלם: ביום שלישי הקרוב, שלושה ימים לפני שמגיע חודש אלול הבא עלינו לטובה, מתחילים בדף היומי מסכת חדשה: מסכת קידושין. היא לא ארוכה במיוחד, לא קשה במיוחד, וכבר למדנו אותה בבית הספר. טוב, אני יודע שהמשפט האחרון גורם לחלק מכם רתיעה כי הוא מחזיר אתכם ללימוד הלא כיפי של בית הספר. אבל חברים, מה לעשות, התבגרנו, חלקנו כבר הורים לילדים בבית הספר, עד מתי נשתמש בתירוץ הזיכרונות הלא נעימים משיעורי גמרא של בית הספר או הישיבה התיכונית? צריך לגדול מזה ודי.

וחוץ מזה, אז לא היו גמרות מנגישות. הכול היה באותיות שחורות צפופות כאלה שעשו כאב ראש. היום זה עולם אחר. כל מה שאתם צריכים לעשות זה לקנות גמרא מנגישה (עוז והדר, שוטנשטיין, או שטיינזלץ אם מספיק לכם ביאור קצר), או להיכנס לפורטל הדף היומי ולבחור שיעור וירטואלי בכל סגנון ובכל שפה, או להצטרף לשיעור באזור מגוריכם - וללמוד ביום שלישי את הדף הראשון של מסכת קידושין. דף אחד בלבד.

ואם יהיה לכם נחמד אז למחרת, ביום רביעי, תלמדו עוד דף. וכך גם ביום חמישי ושישי ושבת. ואז, עד י"ט במרחשוון אתם מסיימים את מסכת קידושין. איזה סיפוק זה יהיה להתבונן אחורה ולהגיד: השנה באמת השתניתי בחודש אלול.

ומי יודע? אולי תחליטו להמשיך אל המסכת הבאה, ולזאת שאחריה. ואז לא רק האלול שלכם יראה אחרת אלא באמת כל החיים.

והכול בזכות דף גמרא אחד ביום שלישי השבוע. בהצלחה. שנה טובה ומתוקה, גמרא טובה ומתוקה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!