שירותים ? – לא במירון • טורו של מני גירא

הציבור החרדי, ברובו, אינו נוהג לבלות בבתי מלון. עובדה ידועה. עובדה שאולי ידועה פחות היא התחליף לרבים - מירון.

הישוב הדתי בגליל העליון, השוכן למרגלות ההר בו טמון התנא האלוקי ר' שמעון בר יוחאי, הפך זה מכבר לישוב שהענף המרכזי, אם לא כמעט היחיד בו הוא תיירות כשהלקוחות המרכזיים הם מטבע הדברים בני הציבור החרדי, הן בגלל המקום ואופיו, הן בגלל המחיר, הן בגלל היכולת של המתארחים להתפשר ולוותר על הנוחות (עליה הם אולי לא יודעים, כמדירים רגליהם מבתי מלון כאמור).

מירון של השנים האחרונות כבר אינה רק לברסלבים, צ'אלמרים, או לשבתות התאחדות-עם-האדמו"ר שמקיימות חסידויות רבות. רבים בציבור החרדי שמחפשים לנפוש מעט, או לשבור שגרה ולנסוע עם הילדים לשבת גם באמצע השנה, עושים זאת במירון. אין בידי נתונים מוסמכים, אבל אני משוכנע שכמות החרדים 'הנופשים' במירון גבוהה מסך החרדים הנופשים בבתי מלון.

במירון, כ'נופש' אתה מקבל ערך מוסף אדיר, בדמות הציון הקדוש והתפילות שאינן שבות ריקם. בתוספת אי אלו טיפוסים צבעוניים, כוכבים ו'פצועים', אורחים חשובים ולפעמים גם טיש חסידי שובה לב.

אבל במירון אתה מקבל גם בעיטה.

התושבים בישוב זיהו – (מאוחר מדי או מהר מדי? תלוי את מי שואלים) את הפוטנציאל האדיר ונכנסו להשקעות גדולות. בתי ענק הוקמו, חלקם מפוארים ומפנקים ברמות הגבוהות ביותר (באופן יחסי), חלקם עממיים יותר. למעשה במירון קיים פתרון לכל סגנון אירוע, קהילה, קהל, משפחה, מבחינת איכלוס והארחת אורחים. עד כדי כך ההיצע גדול, העסק עובד והגלגלים משומנים.
אפשר גם לומר שבמרוצת השנה המחירים יחסית הגונים והגיוניים. 150-200 שקל למיטה.

אך מי שלא זיהתה את חובתה לציבור, מי שלא הפנימה את מחויבותה לבאים במינימום שירות – היא דווקא הנהלת הישוב.

את הגישה הלא נעימה ולא מתחשבת, אתה מזהה מיד בכבישים ומדרכות שאינן מתוחזקים כראוי (בלשון המעטה), רחובות שלמים שלא היו סלולים בל"ג בעומר, אינם סלולים גם עתה, זאת למרות תקציבי העתק שהישוב מקבל ממשרד התיירות לשם כך. מצאתי את עצמי מקפל את מכנסי וקופץ קפיצה נחשונית לכביש המוצף מימי הגשמים, כדי להגיע לצרכנייה המקומית ולא שירד גשם זלעפות (למרות שנראתה קשת מרהיבה על רקע הנוף). פסי האטה גבוהים במיוחד ולא מסומנים, ביוב זורם לעיתים, וכמעט תמיד אזור מסוים יהיה 'באמצע עבודה'.

לזה כבר התרגלתי. אבל כשחלפתי סמוך לצרכניה (עם עומס השלטים הבלתי נגמר), אולי בית העסק היחיד במקום, מה שמסביר את הצפת החסויות על שם הצרכנייה המופיע על השלט, הבחנתי במזכירות הועד, ועד המנהל את הישוב, ובשלט הדרקוני (לא אגזים אם אומר אכזרי-שקרי) המופיע עליו, "כאן אין שירותים". היכתה בי ההכרה. מבחינתי מה שהיה כתוב בשלט הוא: כאן אינך רצוי.

אף אחד לא אוהב שמשרדו הפרטי הופך לשירותים ציבוריים, שזה הגיוני. אך נצא מנקודת הנחה שלא מדובר במזכירות היישוב (לא משרד עו"ד של אדם פרטי שבמקרה מוצב בטבורו של יישוב), זו שאמורה לדאוג לתושבים וודאי לתיירים שאחראים בעקיפין או מישרין על ההכנסה העיקרית של המקום, נניח שלא בה עסקינן, עדיין יש דרך לומר זאת (מצטערים, השירותים פרטיים/במקום זה אין שירותים ציבוריים) אל עשרות, מאות ואולי אלפי המבקרים שמגיעים למירון, מחפשים את מיקומם, או רק עוברים לתפילה ועוצרים בצרכניה, וכן, באופן שאולי למזכירות היישוב נראה לא טבעי, אחד או אחת מבני המשפחה – זקוק לשירותים, או נתקל בשלט שאומר לו "מצטערים תתאפק".

לא פופולרי אולי לעסוק בעניין זה. אבל כשהבנתי את ההתעלמות המופגנת של הנהלת הישוב – הועד – המזכירות, בצורך הכל כך בסיסי של עשרות אלפי המבקרים מתפללים, שהם גם תיירים המכניסים ממון רב לתושבי המושב, בצורך בשירותים, הבנתי הכל.

אם בדלת המזכירות מתדפקים רבים כל כך הנצרכים לשירותים, האם צריך לקרוא לחכמים מחלם כדי להסביר שמינימום שירות למי שמפרנס אותך, הוא הקמת ואחזקת שירותים ציבוריים?

המצלמה שלי לא התאפקה והנציחה את השלט. אולי עד לביקור הבא, כבר יוצב שם מתקן או שניים. אחרי הכל, רק חכם חלם, או חכם מירון, יכרות במו שלטו את ענף התיירות עליו הוא יושב.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!