למה והאם צריכים את החרדים בפוליטיקה? • טור

מאז קום המדינה שותפים רוב החרדים במוסדות השלטון באמצעות ייצוגם על ידי מפלגות בכנסת ובממשלה. על מגילת העצמאות אפילו חתומים שניים מחברי הכנסת מטעם אגו"י: הרב איצ'ה מאיר לוין (נכדו של ה"שפת אמת" וחתנו של האדמו"ר מגור הרב אברהם מרדכי אלתר), שהיה אף שר הסעד בממשלה הזמנית ובשלוש הממשלות הראשונות, והרב מאיר דוד לוינשטיין, שהיה חבר "מועצת העם", חבר "מועצת המדינה הזמנית" וחבר הכנסת הראשונה

עד עלייתו של מנחם בגין לשלטון (בשנת 1977), רוב השנים ישבו החרדים באופוזיציה. משהתחלף השלטון, הזמין מנחם בגין גם את החרדים להיות שותפים בקואליציה. וכאן, בנקודת זמן זו, החל ה"ברוך". ניתן לומר שכניסתם של החרדים לקואליציית מנחם בגין היתה "קו פרשת המים" של הציבור החרדי בארץ.

כל עוד ישבו החרדים באופוזיציה התנהלו העניינים פחות או יותר על מי מנוחות. לא שלא היו בעיות, היו, בוודאי שהיו! למשל, חוק שירות לאומי לבנות, שבגללו פרשה אגודת ישראל מהקואליציה, ניתוחי מתים ועוד, אבל בדרך כלל העניינים התנהלו בסדר. דהיינו, החרדים לא קיבלו יותר מדי ולא דרשו מהם יותר מדי. הח"כים החרדיים התנהלו כשתדלנים, בשקט, מאחורי הקלעים, ובלי הרבה פרסום ורעש הגיעו להבנות ולהסכמות עם נציגי השלטון. בחורי ישיבה קיבלו דחיית שירות. חוק גיוס בנות לא חל על בנות דתיות. שירות לאומי לבנות לא הופעל כחובה. הושגו הסכמות בנושא ניתוחי מתים. בצבא (ואז שירתו הרבה חרדים בצבא) נשמרו הכשרות והשבת (והדבר אף קיבל תוקף בפקודות מטכ"ל). תחבורה ציבורית (למעט בחיפה) לא פעלה בשבת, כך גם בתי מסחר ועינוגים. מערכת החינוך החרדית קיבלה אוטונומיה ועצמאות מלאים וכן הלאה.
מאידך, תקציבים וקיצבאות ניתנו במשורה.

אבל מה שחשוב יותר הוא, שגם בבית פנימה העניינים התנהלו כשורה. הציבור החרדי, שכמעט כולו עבד, לא סבל ממצוקה כלכלית, אחדות שררה (פחות או יותר) בין כל חלקי היהדות החרדית, ולא היו מריבות וחיכוכים קארדינאליים בין החוגים השונים ובין חברי הכנסת החרדיים.

ואז, כאמור, אירעה הצרה. השלטון התחלף. מנחם בגין קיבל את רוב הקולות והזמין את החרדים להיות שותפים בקואליציה, והם, כחברים שווי זכויות, זכו במלוא חפניים של תקציבים, משרות והטבות אחרות.

והבעיות החלו!

לכאורה, "רווח והצלה קמו ליהודים", אבל במבט לאחור מסתבר ש"סחרחרת הגבהים" שאחזה בחברי הכנסת החרדיים גרמה לצרות צרורות.

שלושה דברים קרו במקביל:

קבלת התקציבים והתפקידים, גרמו לויכוחים מרים ולמריבות בין הח"כים ובין הסיעות השונות, על השאלה "מי יקבל יותר וכמה?" (במיוחד בהתחשב בעובדה שאז עוד היו "תקציבים יחודיים", שהוא שם מכובס, בכסות חוקית לשוחד פשוט, שניתן לחברי הכנסת ע"מ שיחלקו אותם לאשר ליבם חפץ, ללא בקרה וללא צורך במתן דין וחשבון לאף אחד). טענות על קיפוח ואפליה מצד אחד ושתלטנות מהצד השני נשמעו ברמה והאשמות קשות הוחלפו בין הצדדים.

הדבר השני שקרה הוא, שככל שהתקציבים והקיצבאות גדלו, יותר ויותר אנשים יכלו להרשות לעצמם לא לצאת לעבודה אלא להשאר בכולל (דבר מבורך כשלעצמו, למי שאכן מתאים לכך וממצה את זמנו ויכולותיו בלימוד התורה) גם אם אינם מתאימים לכך כלל. גם כאשר החלו הקיצוצים המעמיקים והולכים בקיצבאות ובתקציבים, ההרגל והנורמה החברתית עשו את שלהן והם נשארו בכולל למרות העוני והמצוקות הכלכליות המחריפים מתקופה לתקופה. דבר שהשליך על מוסדות התורה עצמם, על החינוך, על הנשירה ועל החוסן החברתי של החברה כולה.

והדבר השלישי היה, שהקירבה לשלטון, למקבלי ההחלטות והיותם חלק ממקבלי ההחלטות בעצמם, גרמו להם לתחושת עוצמה (שהתפתחה מאוחר יותר ליוהרה ולשכרון כח) שסימאה את עיניהם מראות ואת שכלם מהבין שהחרדים עדיין מיעוט, ועדיין לא אהודים במיוחד על שאר חלקי העם, בגלל שונותם. ומשכך, החלו בדרישות כספיות מפליגות ובחקיקת חוקים דתיים שקוממו עליהם (ועל הציבור החרדי כולו) את הציבור הכללי.

שנים רבות מאד של "רעב" קואליציוני ותקציבי גרמו להם להתנפל "כמוצאי שלל רב" על ההטבות שהשלטון יכול להעניק והם גרפו מהן ככל יכולתם ומעבר לכך. (ע"מ להבין יותר טוב, הנה דוגמא קטנה שיכולה להסביר הרבה. אגו"י קיבלה את ראשות ועדת הכספים, דבר שפירושו שליטה מוחלטת בכל תקציב המדינה, וחבר הכנסת מטעם אגו"י שמונה למשרה קיבל מאמצעי התקשורת את הכינוי "המנכ"ל של המדינה". דוגמא מייצגת לעובדות רבות שהציבור הכללי מאד התקשה לבלוע, ובהמשך-סירב לבלוע).

הביטויים הלקוחים ממקורותינו "למה תתראו?" ו"תפסת מרובה-לא תפסת!" לא נלקחו כלל בחשבון.

ניתן למתוח קו קצר וישר ממצב זה לסיבות שגרמו להקמת מפלגה חרדית נוספת, דהיינו-ש"ס, ולאחר חמש שנים לפיצול באגו"י עצמה והקמת "דגל התורה". היות וכל אחד מחלקי היהדות החרדית טען לבכורה, טען לקיפוח, דרש נתחים גדולים יותר מ"העוגה" ואת הזכות להחזיק במושכות ולהוביל את העגלה.

וניתן למתוח קו ישר וקצר יותר, בין מצב זה לשנאה הגוברת והולכת מצד הציבור הכללי ובמיוחד מצד הפוליטיקאים ואמצעי התקשורת כלפי הציבור החרדי ונציגיו, דבר שהוביל ליחס המתנכר ולעיתים מתנכל של מערכת המשפט כלפי המערכות החרדיות: מערכת החינוך. עולם הישיבות. עולם הרבנות. תקציבים ועוד ועוד.

האבסורד הגדול ביותר הוא שמזמנה של ממשלת שמיר ובמיוחד לאחר "התרגיל המסריח", ועד ימינו אלה, מצרות המפלגות החילוניות ומערכת המשפט, משנה לשנה ומממשלה לממשלה, יותר ויותר, את צעדיהן ותקציביהן של המפלגות החרדיות ולמרות זאת מדד השנאה מטפס כל הזמן כלפי מעלה.

הקריאה "רק לא ש"ס" שהופנתה לאהוד ברק לפני הרכיבו את ממשלתו, הקמת "שינוי" וזכייתה ב- 15 מנדטים(!) סילוק המפלגות החרדיות מממשלת שרון הראשונה, הקמת "יש עתיד" וזכייתה ב- 19 מנדטים(!!), הקיצוצים הדרמטיים בקיצבאות ובתקציבים למוסדות התורה, סדרת פסקי דין של בתי המשפט ובמיוחד של בג"ץ נגד הציבור החרדי, הדרתם של החרדים מהקואליציה ומהממשלה הנוכחית ושליחתם למדבר האופוזיציוני, חוקים ותקנות הנחקקים ומתוקנים נגד כל הקדוש והיקר ליהדות החרדית כמעט מדי יום, כל אלה ועוד, לא צמחו בחלל ריק, הם תוצאה ברורה ומיידית של השנאה החילונית לחרדים.

התדמית (המוצדקת או לא) היהירה-סחטנית-תחמנית-כוחנית של המפלגות החרדיות היא בעוכרינו וגורמת לנו נזקים גדולים, תדמיתיים וממשיים. כי ברגע שהקונסטלציה הפוליטית איפשרה זאת, שמחו המפלגות החילוניות על ההזדמנות שנקרתה בדרכם והן חובטות בנו מכל הכיוונים, בכל תחום אפשרי וללא הרף:

קיצוץ תקציבים וקיצבאות. דרישה לגיוס לומדי תורה. דרישה ליציאה לעבודה. דרישה לשינוי מתכונת ותכניות הלימודים בבתיה"ס. דרישה לפיקוח מעמיק על מערכת החינוך החרדית. שינוי חוק הגיור. בחירת רבנים דתיים-לאומיים ועוד ועוד. כאילו רק חיכו להזדמנות הפז שתיקרא בדרכם ע"מ לממש את תוכניותיהן לשינוי דרמטי בכל תחום אפשרי.

אז למה אנחנו צריכים את זה? בשביל מה זה טוב? בשביל שנאה מבחוץ ומלחמות מבפנים? אולי "איכא דרכא אחרינא"?

בואו נעשה תרגיל חשיבה קטן. נניח, לצורך הדיון, שממחר מבטלים לחלוטין את כל המפלגות החרדיות. "הפרדת הדת מהפוליטיקה!" (לא "הפרדת הדת מהמדינה", אלא מהפוליטיקה).

סביר להניח שמאותו רגע שלא תהיינה מפלגות חרדיות, תפחת השנאה מצד החילוניים כלפי החרדים (אולי לא תעלם לגמרי, אבל בוודאי תפחת). שהרי לא יהיה מי שיאיים על שלטונם ושליטתם, לא יהיה מי שיצעק ויפחיד, ולא יהיה מי שידרוש דרישות תקציביות וחוקתיות. (כ"בונוס" נרוויח את העובדה שלא יוכלו לומר לנו "אם אתם נוטלים חלק בשלטון, טלו גם חלק בנטל!")

ומן הצד השני, בבית פנימה, לא יהיו יותר סיבות לריב. לא יהיו תקציבים שיגיעו לפי דרישה מפלגתית. לא תהיה חלוקת תפקידים (ג'ובים בלע"ז) למקורבים, ולא תהיינה עמדות שליטה.
כולם יהיו שווים. כולם לא יקבלו מאומה! שווה בשווה!!

אלא מאי? איך תשמרנה זכויות הציבור החרדי? איך יקבל את המגיע לו? מי ישמור שלא יתנכלו לו ומי יגן עליו?

ובכן, אל חשש! ההתנהלות תהיה בדיוק כפי שמתנהלים היהודים, החילוניים והחרדים כאחד, בארצות בהן אין להם נציגות פוליטית, כגון ארה"ב, בלגיה, אנגליה ועוד. שם המפלגות המעוניינות ב"קול היהודי" או/ו ב"קול החרדי" מחזרות במרץ רב הכולל הבטחות והסכמים, אחרי הקבוצות השונות בציבור היהודי ומסכמות איתן (עם כל חוג וקבוצה לחוד, לפעמים) על הצבעה לטובתן תמורת סיפוק הצרכים של אותה קבוצה. וכך מקבלים הבוחרים היהודיים/חרדיים את דרישותיהם מידי מי שזכה בבחירות (גם אם לא בחרו בו, היות וירצה להוכיח להם ששווה לבחור בו בפעם הבאה). וגם מי שהפסיד בבחירות ממשיך לשמור על קשר טוב עם היהודים, כהכנה לבחירות הבאות.

מדוע, איפוא, דבר זהה לא יכול להתנהל כאן? מדוע כאן יש צורך בנציגות פוליטית שמתכתשת כל הזמן עם הנציגות החילונית ומקוממת עליה (ועלינו) את הציבור החילוני, כולל התכתשויות מטופשות ומיותרות על שעון קיץ למשל, או על "שומו שמים! שר האוצר כתב בפייסבוק בשבת", או "רוה"מ אכל במסעדה לא כשרה" וכד'. וכולל התערבות מיותרת לחלוטין בשלל נושאים שבינם לבין השפעה על חיי הציבור החרדי וערכיו אין ולא כלום. כמו הבחירות לנשיא המדינה, למשל. בשביל זה הם נשלחו לכנסת? לריב ולהתכתש? להתערב בכל דבר? או שהם נשלחו ע"מ להגן על זכויות הציבור החרדי? האם לא סיפרו לנו תמיד שהמפלגות החרדיות נשלחו ע"מ להציל ולחטוף את "התפוחים" של הרב שך זצ"ל?

עושה רושם שגם בעניין קיום המפלגות החרדיות, כמו בעניינים אחרים, הדברים מתנהלים מכח האנרציה, בגלל ההרגל ובגלל האינטרסים האישיים, ללא שמישהו אובייקטיבי ומוסמך עצר פעם לחשיבה מחודשת ולבדיקה האם הדבר עדיין חיוני, רלוונטי, יעיל, משתלם, או חיובי.

נקודה למחשבה!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!