חילונים, הניחו לנו, תנו לנו לגור לבד • טור

אף פעם לא נעים להיות מאלה שמתלוננים תדיר על מצבם העגום, ועל כמה שכולם רודפים אותם ורוצים ברעתם. אבל כשהכל סוגר מסביב, דומה שאין ברירה אלא לזעוק בקול גדול: תנו לנו לחיות.

במה דברים אמורים?

מצוקת הדיור בישראל לא פוסחת על אף מגזר. כולם סובלים ממנה, חילונים כחרדים, יהודים כערבים. מול הצרכים הגוברים, כמות הדירות הפנויה לשיווק יורדת, המחירים עולים, והמשפחות הצעירות נותרות ללא מענה.

התוצאה של המצב היא שכל זוג צעיר המבקש לרכוש דירה, עומד מול שני מחסומים עיקריים. מחסום המקום: קודם יש לבצע את החיפוש אחר הדירה, משום שלמצוא דירה פנויה במקום סביר זו משימה די קשה היום.

המחסום השני הוא מחסום המחיר. על כך דומה שלא צריך להרחיב את הדיבור יתר על המידה. מאות משכורות נדרשות כדי לממן דירה קטנה. מי מדבר על דירה שתתאים למשפחה ותיקה עם מספר ילדים.

המצוקה הזו, אמורה לאחד את כולנו, ימניים ושמאלנים, יהודים וערבים, חרדים וחילונים. כולנו צריכים להשקיע את מלוא המאמצים למציאת פתרון אמיתי לכלל הבעיות.

אלא שבמקום זאת, המציאות היא שלא רק שלא מחפשים פתרון, עוד מוסיפים קושי על חלק מהמגזרים.

אם דיברנו על שני חסמים עיקריים לציבור הכללי, לחרדים יש עוד מחסום. מחסום מקום משלהם. כלומר, גם אם הזוג החרדי המחפש דירה ימצא אותה, הוא ייתקל בקושי נוסף. חוסר ההתאמה.

אנחנו, כציבור חרדי, בוחר מרצון להתגורר בקהילות. זו לא תוצאה של יהירות או הסתגרות גרידא. מדובר בצורך חיוני לאדם המבקש לנהל אורח חיים חרדי. אורח החיים הזה מכתיב לאדם החרדי צורך בבית כנסת סמוך לבית. מוסדות חינוך המתאימים לדרך החינוך שהוא מבקש להנחיל לילדיו. הנה כי כן, לא מדובר במותרות, מדובר בצורך חיוני.

והנה, במקום למצוא פתרונות לדיור עבור החרדים, אנו נתקלים בחוסר הבנה משווע לצרכים אלה.

כך למשל לאחרונה התקיימה הנחת אבן הפינה לשכונת אחיסמך בלוד. בכלי התקשורת הכלליים קראנו דיווח, לא אוהד בלשון המעטה, על כך שבאירוע שהתקיים נכחו מלבד שר השיכון אורי אריאל וראש עיריית לוד יאיר רביבו, גם ח"כ יעקב אשר, שהיה ראש עיריית בני ברק, רבנים מכובדים, נציגי היזמים שרכשו קרקעות בשכונה ורוכשי דירות - וכולם, כולם חרדים. 'ציבור בני התורה יביא לחיזוקה של לוד' אמר רביבו".

שומו שמים, בונים שכונה לחרדים.

ואני רק שואל את כל המתנגדים, האם הם רוצים אותנו בשכונה שלהם? האם הם יכולים להתמודד עם מנייני מנחה וערבית במדרכה הסמוכה לגינת המשחקים של ילדיהם? לא יקראו לזה כפיה דתית? ובכלל, האם הם יכולים לעמוד בקצב הנדרש לכיתות הלימוד שלנו?

בעבר כתבתי כי כל מי שמבין דבר או שניים בחרדים יודע כי ממש לא חסר לנו להשתלט על החילונים או לשנות את אורח חייהם. ברור שכולנו מתפללים ומקווים שמלאה הארץ דעה, וכל היהודים ישמרו שבת, אך בכך זה מסתכם. ביום-יום, אנו מעוניינים לחיות את חיינו בפינה קטנה משלנו. בדל"ת האמות הפרטיות שלנו.

אז עיר אחת שביקשנו להקים, חריש, נכשלה. לפחות מבחינת הייעוד שאנחנו, החרדים בחרנו לה. בהסכמה ברורה של כל הגופים הממשלתיים. חריש כבר לא תהיה עיר חרדית. קודם נראה אם היא תהיה עיר בכלל.

אחיסמך, שהמתינה שנים רבות לאכלוס, ואמורה לחזק באופן חיובי את לוד, היא פתרון מושלם עבור הציבור החרדי, ולא פחות מכך גם עבור העיר לוד הסמוכה. הציבור החרדי הוא ציבור איכותי שיכול להועיל מאוד ללוד.

במסגרת כל הסכמי הגג שנחתמו לאחרונה, לא ראינו ביטוי לצרכים החרדיים הגבוהים. לעומת זאת, אחיסמך מהווה פתרון עבור זוגות שהם כלל לא צעירים. מדובר באנשים שהשקיעו שם את כספם כבר לפני עשור.

אז בבקשה מכל אותם מצקצקי לשון שלא רואים בעין יפה את ההשתתפות החרדית הבלעדית בהנחת אבן הפינה: תשאירו לנו איפה לגור. אנחנו נשאיר לכם. בינינו, הרי הם לא רוצים אותנו בשכונות החדשות בראש העין, נכון?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!