הלכה שבועית: איזו סעודה נחשבת לסעודה מפסקת

אכילת בשר ויין בסעודת מצוה

נהגו איסור בבשר ויין

בימים אלו נהגו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין, אמנם ישנם מעדות תימן הנוהגים להקל בזה, וסברו דאין לאסור אלא בסעודה מפסקת שמעיקר הדין יש בו איסור, אולם רוב ככל הציבור נוהג בזה איסור.

יין בהבדלה או בברית

אולם כל זה כשעיקר אכילתו ושתייתו כדי לענג את עצמו, דבימים אלו שמחה ועונג מה עושה, אולם אם עיקר מטרתו לא לעונג אלא לצורך מצוה, כגון ששותה יין בהבדלה או שהזמינו אותו לברך ברכת אשר קידש בברית מילה, וידוע שאומרים ברכה זו על הכוס, דדעת השו"ע להתיר לשתות כיון שבא לצורך מצוה, אולם לדעת הרמ"א יכול לברך ויתן לקטן לשתות.

סעודת בשר פאר למצוה

גם באכילת בשר, אם זה לצורך מצוה כגון ברית מילה וכיו"ב הרי זה מותר, ואם תשאל מה צורך יש לאכול בשר, בשלמא ביו"ט שיש דין של שמחה, הרי אכילת הבשר באה לקיים את מצות ושמחת בחגך, אבל בסעודת ברית מה צורך יש באכילת בשר. התשובה לזה היא, הסעודה שעושים לכבוד מצות ברית מילה באה כדי לפאר את מעמד המצוה, וכן כשעושים תזמורת עם שירות ותשבחות נחשב הדבר לצורך מצוה, הכונה כל שהדבר נעשה כדי לפאר את המצוה הרי הופך הדבר לצורך מצוה.

לא בכל סיום מסכת מותר בשר

לפיכך אדם שרגיל בכל סיום מסכת לעשות סעודה ליקרא דאורייתא וכן מביא תזמורת כדי לפאר את מעמד הסיום הרי זה נחשב לצורך מצוה, וגם בימים האלה מותר לו לאכול בשר, אבל אם כל סיום שעושה אפילו מזונות אינו מביא, פתאום בימים אלו נזכר שיש ענין לעשות את המעמד ורוצה לעשות סעודה עם בשר, ודאי שהדבר אסור ואין לך הערמה גדולה מזו.

סיום מסכת להערמה

שאלו באיזה ישיבה, אם מותר לעשות כל יום סיום מסכת ועי"ז כל יום יאכלו כל הישיבה בשר. ברור לפי מה שהתבאר שאין לך הערמה גדולה מזו, כי באכילה הזאת לא בא לפאר את הסיום אלא לפאר בטנו.

משתתף בברית מילה כדי לאכול בשר

על דרך זה גם אדם שבדרך כלל לא ילך לברית מילה של שכנו או אדם הרחוק לו, ואפילו אם ילך, מיד אחרי הברית עוזב את המקום והולך לביתו, אולם בימים אלו שיודע שיש שם סעודה עם בשר רוצה להשאר ולהשתתף בסעודת המצוה, גם זה אסור, שהרי ניכר שכל מטרתו היא לאכול בשר ולא לשם המצוה, ואין עצה ואין תבונה נגד ה'.

סיום מסכת בסעודת אירוסין

לפי זה, אותם שעושים בימינו סעודת אירוסין, וכדי להתיר להביא תזמורת ולאכול בשר עושים סיום מסכת, אין להם על מה שיסמכו והרי הם פורצים גדר במה שכבר נהגו הקדמונים שאין אוכלים בשר ואין שותים יין בימים אלו.

איזו סעודה נחשבת לסעודה מפסקת

דיני סעודה מפסקת

בסעודה המפסקת שאוכל קודם צום תשעה באב יש להקפיד על כמה הלכות. א. אין אוכלים שני תבשילין. ב. אוכלה כשהוא יושב על הקרקע. ג. אין עושים שם צירוף לזימון. יש לנו לבאר היטב איזו סעודה נחשבת לסעודה מפסקת.

מהי סעודה מפסקת

במשנה בתענית (כו:) שנינו ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין. ובגמרא (ל.) אמר רב יהודה שתי מימרות כדי לבאר את דברי המשנה. האחת דכל דברי המשנה אינם אלא באוכל אחר חצות היום, אבל קודם חצות היום אין בו שום מגבלות. והשניה, דכל דברי המשנה אינם אלא בסעודה המפסיק בה, אבל בסעודה שאינו מפסיק בה מותר. ומסיימת הגמרא ותרווייהו לקולא, כלומר צריך את שני התנאים כדי לאסור עליו. כלומר אף אם מפסיק בסעודה זו, מ"מ אם עשאה קודם חצות אינה קרויה סעודה מפסקת. וגם אם אוכלה אחר חצות אך עתיד לאכול עוד ואינו מפסיק בה, לא נקראת סעודה מפסקת ואין בה את כל המגבלות הנאמרות בסעודה מפסקת.

סעודה שאינו אוכל לאחריה

נחלקו הראשונים בפירוש ''סעודה שמפסיק בה''. דעת רש"י סעודה מפסקת פירושו שמכאן ואילך לא אוכל יותר. וכ"כ הר"ח דאחר סעודה זו מפסיק בתענית. נמצא לדבריהם אם עתיד לאכול עוד אחר שסילק סעודתו, אי אפשר לקרות לסעודה שאוכל, סעודה מפסקת.

סעודת קבע שעליה סומך את הצום

אולם הרמב"ן בתורת האדם ס"ל דסעודה מפסקת הכונה סעודת קבע שאוכל קודם הצום ושוב לא יאכל אחריה סעודת קבע. וקבע ועראי אין פירושו עם פת או ללא פת. אלא כמו שביאר דבריו הריטב"א (תענית ל.) דסעודה שעליה סומך את הצום ולא יאכל אחריה כמותה, מיקרי סעודה מפסקת, אבל אם יאכל אחריה כמותה, לא מיקרי סעודה מפסקת, עי''ש.

הצום אוכל יותר מכדי שביעה

ואבאר דבריו, כל אדם שמתכונן לצום הרי אוכל כמות גדולה יותר מכדי שביעה רגילה, שהרי אם יאכל מעט וכבר ישבע ויפרוש מן האכילה מובטח לו שעוד זמן קצר שוב יהיה רעב, וא"כ לא יוכל לצום. לפיכך כל אדם אוכל יותר מכדי שביעה כדי שיוכל לסמוך את הצום על אכילה זו. אדם שאוכל סעודה שכזו הרי היא נקראת סעודה מפסקת, דאין פירושו שמפסיק לגמרי לאכול, אלא סומך על סעודה זו כדי להפסיק את הצום לכשיגיע הזמן. ומה שאוכל מכאן ואילך אינו אלא עראי, ועראי הכונה לא כמות גדולה שיספיק לו כדי לעבור את הצום בשלום.

השו''ע כדעת הרמב''ן

השו"ע סימן תקנ"ב פסק הלכה כדעת הרמב"ן וסיעתו, ולכן כתב (שם בסעיף ט) דסעודה מפסקת היינו שאין דעתו לאכול אחריה סעודת קבע, וכשהוא אחר חצות. עיי"ש. כלומר ברור שיאכל אחריה אבל לא קבע, ולפירוש הריטב"א היינו לא סעודה גדולה ודשנה כסעודה הראשונה שעליה סומך את עצמו לצום. הרי לנו דנפסק כדעת הרמב"ן ולא כדעת רש"י וסיעתו.

פת חריבה וקיתון של מים סמוך לצום

ולפ"ז אדם שאוכל בשעה חמש לערך, וסעודה זו דשנה עם כמה תבשילין ואוכל בה כמות גדולה יותר מכדי שביעה, ואח"כ בשעה שבע לערך אוכל שוב פת חריבה וקיתון של מים וחושב שזו היא סעודה מפסקת ורק בה יושב ע"ג הקרקע, הרי זה טועה. דהסעודה הראשונה שעושה היא נחשבת לסעודה המפסקת, והסעודה השניה שעושה עם פת חריבה הרי היא כעוד סעודה אבל לא נקראת מפסקת. דכיון שברור לנו שאין הוא סומך את הצום על אותה סעודה עם פת חריבה, אלא סומך את הצום על מה שאכל קודם לכן, הרי סעודה זו היא נחשבת לסעודה מפסקת וכל המגבלות חלים עליה דהיינו לא לאכול בה שני תבשילים, וכן צריך לישב בה ע"ג הקרקע.

סעודה גדולה קודם חצות

וכן לפ"ז אדם בריא שאוכל קודם חצות סעודה גדולה ודשנה כיד המלך ועליה סומך את הצום, אף ע"פ שאח"כ יאכל עוד פת ויטול עליה ידים וישב בין תנור וכיריים ע"ג קרקע, מ"מ אין הסעודה השניה נקראת סעודה המפסקת, אלא הראשונה, אך כיון שהיתה קודם חצות גם עליה אין מגבלות.

למתק פיו לאחר בהמ''ז

וכן לפ"ז אדם שאכל תבשיל אחד וכבר בירך אחריו בהמ"ז, וכעת רוצה לטעום מהתבשיל השני כדי להרגיע את יצרו או כדי למתק את פיו, מותר לו לאכול מהתבשיל השני ואין בזה כל איסור. דכל האיסור נאמר בסעודה, אבל אחר שגמר לסעוד כעת אין האכילה נקראת סעודה מפסקת, שהרי על אכילתו המועטת הזאת אינו סומך את הצום, וא"כ לא מיקרי סעודה מפסקת, ומותר לאכול ללא כל חשש.

טעימה מן התבשיל השני

מן האמור מבואר דאותם הרגילים לבשל בביתם כמה תבשילים וכל אחד מבני הבית בוחר לו תבשיל אחד ועליו סועד וסומך את הצום, ואוכלו בישיבה ע"ג הקרקע. אם חשקה נפשו גם בתבשיל השני, יש לו לברך בהמ"ז ולסלק עצמו מהסעודה הראשונה, ואח"כ אם ירצה לטעום גם מהתבשיל השני, מותר, דהעיקר שלא יבוא התבשיל השני בתוך הסעודה.

יסיים אכילתו עם פת חריבה

ישנו מנהג כשר שהזכירו אותו הראשונים ופסקו הרמ"א (סי' תקנ"ב ס"ו) וזה לשונו, יש מחמירים לטבל אחר אכילתן פת באפר ולאוכלו. ואין כוונתו דפת זו נקראת סעודה מפסקת ולא איכפת לן מה שאוכל קודם לכן, אלא כוונתו דאחר שאוכל סעודה המפסקת, בכ"ז מסיים עם פת חריבה וזה המנהג הכשר.

אלו מאכלים נחשבים לשני תבשילין

כל שתי מאכלים הוי שתי תבשילין

ובפירוש שתי תבשילין, נחלקו הראשונים, דעת רש"י והמרדכי ועוד, דכל שם של שתים אפילו דבר שדרכו לבוא יחד מיקרי שתי תבשילין ואסור, וכמו שאמרו בביצה (טו:) דדג וביצה שעליו נחשב לשתי תבשילין.

שתי מינים בשתי קדירות

אולם דעת רב האי גאון דשתי תבשילין היינו שתי מינים בשתי קדירות כגון אורז ועדשים. ודעת הרי"ץ גיאת דכל שתי תבשילין נחשב לכבוד האדם ואפילו מין אחד בשתי קדירות נחשב לשתי מינים. וכתב ע"ז הרמב"ן בתורת האדם דנ"ל כדברי הרי"ץ גיאת. נמצא שבין לרב האי גאון ובין לרי"ץ גיאת שתי תבשילין בקדירה אחת לא נחשב לב' תבשילין.

דווקא ברגיל לבשל המינים יחד

אולם הטור מסתייג שזה דוקא אם רגילות כך לבשל ולאכול. אבל אם אין רגילות, אף אם ישים אותם כאחת, נחשב הדבר לב' תבשילין, וכן פסק השו"ע סי' תקנ"ב ס"ג. נמצא שלהלכה איסור של שתי תבשילין הכונה או מין אחד בשתי קדירות, או שתי מינים בקדירה אחת אם אין דרכם לבוא יחד.

בישל בקדירה אורז עם ביצים

ולכן אם יבשל אורז עם ביצים (מה שאינו דרך) הרי נחשב לאוכל שתי מינים ואסור. אך אם יבשל אורז עם עדשים או יבשל אורז עם גזר, אין זה נחשב לשתי תבשילין כיון שכך רגילות לעשות, והכל נחשב למנה אחת. ואין צורך לומר שאסור לאכול שתי מינים שהתבשלו בשתי קדירות.

תבשיל אורז בשתי סירים

אולם יש להבהיר, אדם שמבשל מין אחד בשתי קדירות ויוצא המאכל שווה, כגון שמבשל מרק ירקות בשתי קדירות כי לא מספיק לו קדירה אחת, ודאי שאין לאסור לו, שהרי כתב הרי"ץ גיאת שאיסור ב' תבשילין נובע מדין כבוד, כשמגישים לאדם שתי תבשילין נחשב לסעודה מכובדת, אך אם אין שם אלא מנה אחת זו היא הסעודה ההכרחית ואין נראה כאן יקר וגדולה. וכעת כשאנו באים לאכול סעודה מפסקת שנזכרים בה בצום שבא עבור החורבן לא נאה ולא יאה לאכול בה סעודה מכובדת, ולכן כמה שאפשר לעשות הסעודה שפלה כן ייטב. אך אם יוצא התבשיל בשתי הקדירות שווה, מדוע יש לאסור, והלא אין כאן כל שינוי שנקרא לזה שתי מנות. ולפיכך אין לאסור מאכל זה. ומה שאמרו שגם במין אחד שעשאו בשתי קדירות אסור, היינו דוקא אם עשה אחת רך ואחד קשה, אחד מלוח ואחד מתוק, אחד מבושל ואחד מטוגן. שבזה נראה שינוי ביניהם ויש בזה משום כבוד הסעודה.

תפו''א מטוגן ותפו''א מבושל

לפיכך אדם שמבשל תפו"א בשתי קדירות באותו טעם, אין בזה משום איסור שתי תבשילין, אך אם בישל תפו"א ואת השני טיגן, הרי זה שתי תבשילין, וכן אם עשה תבשיל של תפו"א מלוח ותבשיל של תפו"א מתוק, הרי זה נחשב לשתי תבשילין.

שתי תבשילין דומיא דמשלוח מנות

מצאנו כיו"ב לענין חשיבות הסעודה כשהיא באה בשתי מנות, בדין משלוח מנות, ששם הדין להביא ב' מנות לרעהו, ולעומת זאת לאביון סגי במנה אחת לכל אביון. וכבר שאלו הראשונים במגילה (הר"ן ורבינו אברהם מן ההר ועוד) מאי שנא אביון מרעהו. ותירצו דרעהו פירושו אדם אמיד, ואותו אדם לא מכובד אצלו לסעוד אם אין בסעודה לפחות שתי מנות, משא"כ העני די לו במנה אחת. חזינא מהכא דשתי מנות דומיא דשתי תבשילין שהוא מייקר את הסעודה.

טיגן ביצה ולאחריה עוד אחת

לפי מה שנתבאר, הרי אדם שטיגן ביצה כדי לאוכלה בסעודה מפסקת, ותוך כדי אכילתו רואה שלא די לו בביצה שטיגן, וע"כ רוצה לטגן עוד ביצה. האם נאסר עליו מדין שתי תבשילין בשתי קדירות. והתשובה היא שמעשה זה הוא מותר גמור, כי כיון שהוא מין אחד והתוצאה יוצאת שוה אין זה נחשב לב' מינים. וכן כתבו המג"א והמשנ"ב ועוד. וכן עיקר. וראה כל זה באריכות במש"כ בס"ד בספר גדרי המועדים עי"ש.

דווקא תבשיל המשביע

לאור מה שנתבאר שאיסור שתי תבשילין בסעודה מפסקת הוא משום שלא מתאים לכבד בסעודה הזאת, נראה פשוט שכל איסור זה לא נאמר אלא בשתי תבשילין ממינים שבדרך כלל מביאים אותם בתור תבשיל גם כדי ללפת את הפת וגם שהם עצמם משביעים, כגון ירקות, אורז תפו"א וכל מיני קטניות, אולם אם הם באים רק כדי לתת טעם בלחם ואין הם נקראים תבשילים חשובים שבאים גם להשביע בסעודה, אין בהם כל חשיבות ולא בזה דברו חז"ל.

ממרח שוקולד עם לחם

ולכן מי שרוצה להביא בסעודה ממרח חומוס או ממרח שוקולד, כדי לאכלו עם הלחם, אחר שכבר אכל את התבשיל העיקרי. אין בזה כל איסור, למרות שהוא מבושל, וכן נוהגים העולם כשמביאים מנה עיקרית עם שתי תוספות, התוספות אינם ממרח להטעים בו את הלחם, אלא תוספת למנה שגם היא יש בה כדי להשביע, כגון אורז או תפו"א וכדומה.

מצוי בכל בית

מקרה זה מצוי בכל בית, דאחר שהאשה בישלה איזה תבשיל והתחילו בני הבית לאכול ממנו, פתאום אחד מבני הבית לא מצא חן בעיניו התבשיל ורוצה לאכול את הלחם עם דבר אחר, אבל הרי אסור לו לאכול עוד תבשיל, כיצד יעשה, לפי מה שביארנו מותר לו לקחת ממרח חומוס או גבינה, או שוקולד או סלט מטבוחה ולאכול עם הלחם, ובזה יסמוך עצמו לצום ולא ישאר רעב, ואין בזה כל חשש.

קדירה לרוטב וקדירה לאטריות

אם דרך התבשיל שכדי שיצא טעים וטוב, צריך לבשלו בשתי שלבים, קודם מבשלים רוטב עם איזה ירק כגון רוטב עם פטריות, ובקדירה אחרת מבשלים את האטריות, ואח"כ נותנים זה על זה ומבשלים הכל יחד ונאכלים יחד, ולא שייך לאכול זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, נראה שמותר לאכול מאכל זה בסעודה המפסקת, כי בעיני העולם נחשב למנה אחת, דרק דבר שמוגש כשני תבשילים ואם ירצה יערב ביניהם, הרי זה סעודה חשובה בשתי תבשילין ואסור.

אורז בנפרד ועדשים בנפרד

וכן המכין אורז עם עדשים, צורת ההכנה שלו לבשל את העדשים (שחורות) בפני עצמן, ואח"כ נותן אותם באורז ומבשלם יחד, אין זה נחשב לשתי תבשילים אלא לתבשיל אחד ומותר לאכלו בסעודה המפסקת.

פירות למתק פיו לאחר הסעודה

נבהיר שוב, אחר הסעודה כל זמן שלא בירך ברכה אחרונה או בהמ"ז, אסור לו לטעום שום תבשיל אחר. אבל אחר שכבר בירך ברכה אחרונה על מה שאכל וכבר עשה סילוק לסעודה הראשונה, מכאן ואילך מותר לו לטעום איזה תבשיל שירצה או מיני מאפה וכל מה שירצה, וכ"ש פירות חיים, כדי למתק את פיו ואין בזה כל מגבלה.

מראה שפלות בסעודה

סעודה מפסקת זו כתב השו"ע סימן תקנ"ב ס"ז שנהגו לישב ע"ג קרקע. ואע"פ שעדיין לא התחיל עיצומו של יום, שהרי אוכל ונועל נעלי עור, מ"מ אין זה כדי להזכיר אבלות אלא כדי להראות סעודה שפלה. שהרי בסעודה יש איזה התרוממות. וכשיושב ע"ג קרקע הרי מראה שפלות המתאימה ליום זה.

אכילת אבל ע''ג קרקע

מטעם זה כתב בשו"ת זרע אמת דאף שהאבל א"צ לישב ע"ג קרקע אלא בשעה שיש לפניו מנחמים, אבל כשהלכו המנחמים יכול לישב ע"ג כסא, מ"מ אכילתו תהיה ע"ג קרקע, כי בא להראות שפלות במקום ששייך התרוממות.

חיוב ישיבה ע''ג קרקע רק בביהכ''נ

ומכאן נלמד שאין חיוב לישב ע"ג קרקע בביתו בכל יום תשעה באב, אלא המנהג רק בבית הכנסת וכמו שכתב מרן השו"ע בסימן תקנ"ט ס"ג ליל תשעה באב ויומו יושבים בבית הכנסת לארץ. עכ"ל. הרי דדוקא בביהכנ"ס המנהג כן ולא בבית. ולפמש"כ הזרע אמת הרי הדבר מובן, שהרי אף אבל אם אינו בפרהסיא א"צ לישב ע"ג קרקע, ולכן בשבת אף שלא נוהג אבילות בפרהסיא, אבל בצינעה נוהג, מ"מ יושב ע"ג כסא ולא ע"ג קרקע גם כשאין אצלו בני אדם, ומדוע, אלא ודאי כפי שביארנו דלענין ישיבה ע"ג קרקע לא נוהגים אלא כשיש אצלו בני אדם, וכשהוא בשבת הרי אסור משום אבילות בפרהסיא, וכשהוא לבדו ודאי שא"צ לישב ואפילו ביום חול, ולכן בשבת אין שום היכי תימצי שישב ע"ג קרקע, והבן.

זוכה ורואה בשמחתה

אמרו חז"ל כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה יזכנו ה' ונקבל במהרה פני משיח צדקנו בבנין בית המקדש. אמן.

השיעור הבא בשבת קודש פרשת ואתחנן בהלכות אקטוליות בדיני ''בין הזמנים''

השיעור בשעה 17:30 בביהמ''ד הליכות משה ברחוב רבינוב 7 ב''ב

להורדת כל העלונים של הרב בקבצי PDF לחצו כאן >>

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!