טורו של אבי בלום: כך 'התפוגגו' הערבים

"נו, משה, לא מגיע שתעלה לפרגן לי אצלכם בתקשורת על כל מה שעשיתי?", שאל נתניהו בערבו של יום שני השבוע את ח"כ משה גפני. פנייה דומה, בהפרש-זמן של חצי דקה, קיבל גם יו"ר ש"ס אריה דרעי. לך תבקש משחקני קבוצה שספגו תבוסה משער עצמי, לפרגן לשופט על ניהול משחק הוגן.

שני הטיפוסים שמידת הפרגון היא תכונה בולטת למדי באישיותם - רק ליצמן ניחן במידה גדושה יותר - סירבו לצאת מגדרם. בלי לתאם מראש השיבו השניים לראש הממשלה באותה מטבע-לשון שחוקה: "אתה בעל-הבית. זו הממשלה והקואליציה שלך. מה יש לפרגן כשבוועדת החוקה מאושר 'חוק גיור' בקולות הקואליציה?".

"לפחות אל תתקפו", ביקש ראש הממשלה ולא אמר את המילה האחרונה.

אם חברי סיעת דג"ל (דרעי-גפני-ליצמן) לא מסוגלים להחמיא לחבר הטלפוני, ביבי יעשה זאת בכוחות עצמו. אין מפרגן גדול יותר לראש-הממשלה בדורנו מראש הממשלה בעצמו. יהללך זר, וָלא - פיך.

בעיצומו של ערב ירושלמי קריר ועם פתיחת מושב חורף סוער, על-פי התחזית הפוליטית, התבודד ראש-הממשלה בחדרו בכנסת ועלה לשידור במשך כרבע שעה. לא ליונית לוי במהדורת הערב של ערוץ 2, אלא למשה גלסנר במהדורה המרכזית של קול ברמה. העיקר שבסוף משה פרגן, גם אם לא המשה שביבי רצה מלכתחילה.

"אני לא מנדה חרדים. גם הנציגים החרדים יודעים שאני רוצה אותם בקואליציה", אמר ראש הממשלה בראיון. אז זהו, שהם לא ממש בטוחים בטוהר כוונותיו. מה שביבי לא חדל לעשות בשבוע האחרון, זה לאותת למערכת הפוליטית שכוחו במותניו, שהקשר עם "השותפים הטבעיים", ישאיר אותו רלוונטי גם אם תיערכנה בחירות חדשות.

איך משיגים את המטרה? תלוי במי מדובר. את הבית היהודי משמרים בהעברת מאות מיליונים להתנחלויות. את החרדים, בהבטחות סרק ובראיונות. פעם, כשנחשבנו לבחור הכי חזק בשכונה, זה היה הפוך. נעבאך, איך שהעולם משתנה.

הנציגות החרדית התייסרה והתבשלה בינה לבין עצמה בערבו של יום שני בשאלה האם סאגת חוק הגיור הייתה נפילה (של החרדים) או הפלה (מצד ראש הממשלה). כך או כך, אין ספק שהשורה התחתונה היא תבוסה מכאיבה. לא הראשונה וכנראה שגם לא האחרונה.

תקציר האירועים - עבור מי שטרם השתחרר מעלילות רבנות ירושלים ופספס את מה שנכתב כאן לפני שבוע - מתחיל אי-שם בצהרי יום ראשון שעבר. בדרך להעברת מתווה הגיור של אלעזר שטרן שמאפשר לכל בר-בי-רב-עיר לערוך גיור-מהיר עמדו בפני נתניהו שתי חלופות גרועות מבחינתנו. האחת גרועה. האחרת גרועה כפליים.

האופציה הגרועה יותר הייתה העלאת הצעת חוק הגיור לקריאה שנייה ושלישית. החוק עצמו נתקע, ממש על קצה הצוק, בוועדת חוקה חוק ומשפט. הצעת החוק אושרה בוועדה בשלהי מושב הקיץ אך החרדים דרשו רוויזיה (הצבעה חוזרת). נתניהו ניצל את חלון הזמן שנפתח כדי לנפח בלון - מודל חלופי של הצבעה בממשלה, במקום חקיקה.

ככלל, ההבדל בין חקיקה להצעת מחליטים בממשלה רחוק מלהיות סמנטי בלבד. במקרה הספציפי הזה, ההבדל מהותי אף יותר. ראשית, לשינוי חקיקה נדרש תהליך ארוך ומייגע של שלוש קריאות לפחות ועוד אינסוף קריעות הדדיות בוועדות. כל קואליציה עתידית שיישבו בה חרדים, אי שם באחרית הימים, תתקשה לגלגל במשך חודשים ארוכים תפוח-אדמה לוהט כמו סוגיית הגיור. החלטת ממשלה לעומת זאת, ניתנת לשינוי בחטף. מה שבא בקלות, באותה הקלות ייעלם. ניתן לשנות אותה, במשאל טלפוני לילי שמתקיים בין חמישי לשישי, אחרי סגירת עיתוני סופהשבוע. הוט, וזה נגמר.

מעבר לשוני הכללי שבין חקיקה להחלטת ממשלה הרי שבמקרה שלפנינו ניתן לזהות הבדלים נוספים בין התסריטים, אשר הופכים את הצעת המחליטים בממשלה לרע במיעוטו. אם ההסדר יאושר בהחלטת ממשלה - זכות החתימה האחרונה תהיה בידי הרבנים הראשיים. לא משהו להסתמך עליו, אך עדיף מכלום.

גם המנגנון שאמור להיות מוקם אם המתווה שגובש להעברה בממשלה יאושר, יאפשר מרווח נשימה נוסף עד ליישום ההחלטה. זמן למסמוס כידוע, הוא המתכון הפוליטי האהוב ביותר על ראש-הממשלה.

שגרירנו בליגה הערבית
נכון לבוקר יום ראשון אמורה הייתה הצעת המחליטים לעלות לממשלה. החרדים, בשיטת 'איני מכיר', היו אמורים לזעוק זעקה גדולה ומרה ולפרוק את זעמם המצטבר על ביבי, ואת תסכולם המתמשך על נציגי הבית היהודי. אלו התענוגות הקטנים של הישיבה באופוזיציה שמאפשרות לח"כינו לדבר גבוהה-גבוהה ולא לשאת באחריות למעשי הממשלה.

אלא שבצהרי יום ראשון, ועל כך כבר נכתב ודובר, הושג דיל בין החרדים לראש-הממשלה. ביבי הבהיר כי יימנע מלהעלות את הצעת המחליטים לממשלה. לחברים הטלפוניים היה ברור כי המשמעות המיידית תהיה, העלאת הרוויזיה להצבעה בוועדת חוקה שנשלטת בידי איש ישראל ביתנו, ח"כ דודו רותם.

בשלב הזה בדיוק החלה ספירת האצבעות כדי לבדוק האם ניתן לטרפד את אישור החוק בוועדה. לפני שביבי רץ לספר לחבר'ה בממשלה על החלטתו ללכת עם החרדים עד הסוף (המר), הוא הציע לחברי סיעת דג"ל האמורים לעשות עבודת שטח ולחזור עם תשובה לשאלה האם יעלה בידם להשיג רוב נגד החוק בוועדה.

"אני יכול להבטיח לכם שאתן הוראה לנציג הליכוד בוועדה, יריב לוין, להצביע איתכם. תבדקו אם ביחד איתו יהיה לכם רוב, אחרת – עדיפה כבר הצעת מחליטים בממשלה", הבהיר ראש-הממשלה לדרעי, גפני וליצמן. אז גם בסיפור הזה, ניתן לומר בצדק שביבי היה 'הראשון שזיהה'.

החרדים חזרו עם תשובה: "תן לנו כמה שעות לסגור עם הערבים", הם אמרו. על המשימה הופקד שגרירנו בליגה הערבית, ח"כ משה גפני. זה למעלה משני עשורים שהאיש מטפח קשרים ענפים עם חברי-הכנסת הערבים להם סייע בכל תפקידיו המשפיעים. בתפקידיו כיו"ר ועדות הפנים והכספים הוא הפך ליקיר המגזר. ממש, רובי ריבלין קטן.

לערבים שמודרים בכל ממשלות ישראל ממוקדי הכוח, זה השתלם בכל המובנים. "אבל מה יוצא לנו מזה?" נשאל תמיד ח"כ גפני, ובמשך שנים הסביר וחזר והטעים כי ברגע האמת עוד נראה. ראינו. השבוע.

שני הח"כים הערבים שחברים בוועדת החוקה הם צרצור וזחאלקה. את צרצור גפני תפס בו ביום ראשון. את זחאלקה הוא השיג למחרת. ביום שני בבוקר הועבר האור הירוק ללשכת ראש-הממשלה: "הערבים איתנו". מימי הכרזת מוטה גור "הר הבית בידינו", לא נשמע ריגוש שכזה בקולות הכובשים מניפי הדגל.

"אם כך, אודיע ללבני שהחלטתי לא להעלות את מתווה הגיור להצבעה בממשלה", סיכם נתניהו עם החרדים. את ההודעה שהציתה אש בקואליציה, לבני קיבלה ישירות מראש-הממשלה רק אחרי שחברי-הכנסת החרדים ענו אמן יתומה.

המסר ששוגר למערכת הפוליטית היה חד וברור: נתניהו מעדיף שותפות עם החרדים לטווח הרחוק, על פני חיזוק השותפות הנוכחית בטווח הקרוב. החרדים הרגישו שהם עולים על הסוס. חלף שבוע והתברר שלא מדבר בסוס, אלא בחמור.

ביבימאניה-דיפרסיה
בבוקר יום שני ניערו חברי-הכנסת החרדים את החליפות, הבריקו את הנעליים ועלו לירושלים. הם יצאו מהבית כמו חתנים בדרך לשבע ברכות, והגיעו לכנסת כדי לגלות שהם בכלל יושבים שבעה. חברי הכנסת הערבים נעלמו, כאילו בלעה אותם המנהרה בעזה.

מי שהגיחה ממעבה האדמה הייתה שרת המשפטים ציפי לבני. רק בסופ"ש שעבר היא הרימה דגל לבן והעניקה ראיון הזוי לידיעות אחרונות בו הכריזה על 'ברית חדשה' עם יש עתיד. במערכת הפוליטית זה התפרש מיידית כברית החלשה, כסוג של כניעה מצידה של לבני וניסיון לגמול במלל על המעש שעולל לה נתניהו בסוגיית הגיור.

והנה, נפתח המושב, והתהפכה לה המגמה. במקום הצבעה בממשלה הובילו החרדים את עצמם, כמו מתאבדים, לאופציה הגרועה יותר - חקיקה. במקור, התבקש ח"כ דודו רותם שלא לקיים את ההצבעה ביום פתיחת המושב ולהסתפק בדיון. אבל זה היה כאשר שררה התחושה שהערבים עם החרדים. לבני זיהתה את המהפך ושלחה את רמ"ט לשכתה, עו"ד הושע גוטליב, כדי להקדים ביום את ההצבעה בוועדה. גוטליב התגייס והתייצב. עם כל הנוסטלגיה לבחרותו בישיבת חברון, הרי שבתפקידו הנוכחי הוא מחויב לראשת-הישיבה שלו כיום. הרמ"ט המוכשר הפעיל אישית לוחצת וההצבעה הוקדמה.

דרעי עוד ניסה להשיג טלפונית את איווט ששהה בדרום ובא בטענות: "אמרת לי שההצבעה לא תתקיים בשני". איווט שערך סיור במגבות ערד, סיבן את דרעי: "זה רק פרוצדורלי, מה זה משנה אם ההצבעה תהיה היום או מחר. הרי בין כך אין לכם רוב".

ברגע האחרון נעשה ניסיון למנוע את קידום החוק בוועדה ולהביאו להחלטת ממשלה. נתניהו כבר החל להיערך למשאל טלפוני, אולם איווט לא ויתר על ההזדמנות שנקרתה בדרכו לסובב את הסכין בגבו של ראש הממשלה. "קודם שיעלה בוועדה, אחר כך נדבר", הוא אמר וסתם את הגולל. הצעת החוק אושרה בוועדה, וממצב של ביבימאניה עברו החרדים לתחושה של דיפרסיה.

שי עם תמורה
"איך זה קרה? הבטחת לנו שהערבים בכיס" נשאל גפני שלא מצא לנפשו מנוח. במקום לקומם את הרוח המגזרית עם הישגון קטן אחרי התבוסה בירושלים בשבוע שעבר, הוא מצא עצמו דוהר במדרון לעברה של עוד מפלה.

את האשמה, מיהרו החברים לגלגל לפתחו של שר החינוך שי פירון. "הוא הלך וסגר איתם על כיתות ועוד כל מיני כופתאות", האשימו בש"ס וביהדות התורה, כאילו שהם – בנעלי הערבים – לא היו מתנהגים בדיוק באותה צורה. וכי מה לנו כי נלין על ערבים שמוכרים גיור ליהודים תמורת דיור לתלמידים ערבים, כאשר רק לפני שבוע נמכרה ירושלים של מעלה תמורת מגרשים, הקצאות וג'ובים של מטה?

שר החינוך ספג במדור זה קיתונות של האשמות, אבל הפעם אי אפשר לומר עליו מילה רעה. מושב החורף נפתח עם אפס אזכורים שליליים בנוגע לחינוך החרדי. גם בתקציב המדינה לא ניכרים קיצוצים מי-יודע-מה. אז נכון שאחרי גזירות השנה שעברה לא נותר ממה לקצץ, אבל עדיין, כותרות עוינות אנטי-חרדיות מתקבלות תמיד בברכה – מה שלא נעשה.

דומה שפירון גמר אומר לעסוק בענייני משרדו ולהימנע ככל האפשר מדשדוש בביצה החרדית. האם זה קרה בעקבות הקשרים הטובים שמתחזקים עמו כמה חברי-כנסת חרדים, או אולי נפל לו האסימון אחרי כישלון מיזם החרד"צים - החרדי-ציבורי? (למוסדות המועטים שהצטרפו למיזם, יש את ממוצע התלמידים לכיתה הנמוך בישראל. ועוד ידובר). סביר להניח שכל התשובות נכונות, אם כי על-פי תוכנית הליב"ה החדשה, בין כך ובין כך לא צריך לענות.

פירון שנשלח לסגור עניין מול הערבים משיל מעליו את הטענות כמו קילוגרמים מיותרים ומכחיש שהבטיח להם תופינים. כל אחד מהקוראים יבחר למי להאמין. תהיה אשר תהיה הסיבה - כיתות לתלמידים ערבים, או הכללת טבח כפר קאסם בתוכנית הליב"ה - פירון סיפק את הסחורה ליו"ר המפלגה שהוא חבר בה, ולא מדובר ביהדות התורה. לא כלפיו צריך להפנות את האצבע המאשימה אלא לאלו מתוכנו שמכרו את אשליית ההסכם עם הערבים. נשמע מוכר ממחוזות אחרים.

אכלו, לקו ושילמו
בניגוד לקלישאה הרי שהכישלון אף פעם לא יתום - מהאשמות הדדיות. "בשביל מה היינו צריכים את כל הפלופ הזה?", שאלו השבוע בש"ס וגם ביהדות התורה: "הפכנו לבדיחה. גם קיבלנו חוק במקום החלטת ממשלה, גם אפשרנו לביבי לומר עמדתי במילתי בלי לספק תוצאה וגם הפכנו את חברי-הכנסת של הבית היהודי לצדיקים הגדולים. עכשיו, אם במקום חקיקה נקבל החלטת ממשלה, הבית היהודי עוד יסבירו ובצדק שהם תיקנו את הנזקים שגרמו החרדים". זה מה שנקרא, אכלו, לקו ושילמו.

האיש שכולם נמנעים מלומר את שמו אך רומזים בכיוונו הוא משה גפני. "היה מישהו שאמר לנו שהוא סגר עם הערבים. היה מישהו שאפילו דאג להדליף את זה לתקשורת. סמכנו עליו ותראו מה קרה", אומר בכיר באגודת ישראל.

"זה ממשיך את אותו קו מחשבה של מאבק במע"מ סכום אפס. שיבחתם אותו ואת ליצמן בתקשורת, אבל הנה, בשבוע הקרוב החוק יעבור בלי שום שינוי. לא עדיף לסמן יעדים ברי השגה לפני שיוצאים למלחמה?", אומר אחד מחברי הכנסת של ש"ס.

בסביבתו של גפני ניסו בערבו של יום שני לגמד את המפלה ולהפנות את האצבע המאשימה לכיוונו של ביבי – אלא מה? "הוא תכנן את זה מלכתחילה. הוא ידע שלא יהיה לנו רוב בוועדה ועשה לנו תרגיל בסגנון בית הקלפים", כך לשון המקורבים המעודכנים בז'רגון הפוליטי-בידורי. מיותר לומר שמדובר בסחריר. ביבי סגר את הדיל עם החרדים ורק אחר-כך רץ לספר לחבר'ה בקואליציה, זאת בניגוד לכמה מנציגינו הנאמנים שרצים לספר לחבר'ה עוד לפני שהם סוגרים.

זכות התגובה שמורה כמובן לח"כ גפני. "אני לוקח אחריות אישית על מה שקרה עם חברי הכנסת הערבים", הוא אומר אך לפני שתפלו מהכיסא, חכו לקאץ', "מובן שאני האחראי היחיד כי אני היחיד שעושה. מכל חבריי הטובים ששמעו את השיחה עם ראש-הממשלה הייתי היחיד שרץ לדבר עם הערבים. כשעושים, גם טועים. כשלא עושים, לא טועים". אם טעות היא המדד לעשייה, אין מנוס מהמסקנה שגפני עושה יותר מדי לאחרונה...

ובצד כל הציניות והביקורת כלפי 'העבודה הערבית' שנעשתה, אי אפשר להתעלם מחדלות המעש של יתר החברים שנוטלים לעצמם חירויות של פרשנים. קל להפוך את גפני לשעיר לעזאזל אבל היהדות החרדית נראית כפי שהיא נראית וסופגת מפלה אחר מפלה, לא בגלל הח"כ הפעלתן שנכשל השבוע, אלא על רקע הפלגים והשסעים שאוכלים כל חלקה טובה ומחקו את המושג ערבות הדדית מהלקסיקון.

איש-איש לחצרו, נציג-נציג למגרשו. הקולקטיב החרדי התפרק לגורמים, ונאמן שינסה לחבר את השברים לא נראה בסביבה. קבלו דוגמה משעשעת לסיום, כי בכל זאת, עדיף להיפרד בחיוך ולא בתוגה.

לקראת קידום הצעת החוק לסגירת 'ישראל היום' נשלחו השבוע לוביסטים מטעם הביביתון כדי לנסות לגבש עמדה חרדית אחידה נגד הצעת החוק לסגירת העיתון. באמתחתם היו הסברים לרוב על כך ששליטה 'סמולנית' בעיתונות החופשית תסב נזק גם לחרדים. ועל כך נאמר: כאילו דא...

כך או כך, הלוביסטים חדורי המוטיבציה לא היו זקוקים ליותר משני סיבובים בבניין כדי להבין שנקלעו לזירת קרבות סורית, זרועת מוקשים ופלגים יריבים. "באידיאולוגיה אתם מדברים איתם? דברו אליהם בשפה העסקית", הציע להם פרשן לענייני חרדים יודע דבר, "הרי רק לפני שבוע קנו אותם בירושלים במגרשים ובג'ובים. בשביל איל הימורים כמו שלדון אדלסון זה אפילו לא כסף קטן".

כך אנו נראים בעיני המתבונן החילוני, ולפני שמאשימים את ביבי, פירון, בנט והושע גוטליב גם, כדאי שנתבונן במראה. את הנזקים שגרמנו לעצמנו בשנה האחרונה, איש מיריבינו לא היה מסוגל לעולל לנו.

הטור מתפרסם ברשת 'קו עיתונות'.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!