ירושלים הרים סביב לה: מהגר"ע מברטנורא ועד הגר"י קוליץ

עד לשבוע שעבר, התנהלה ירושלים למעלה מ-11 שנים ללא רב ראשי.

הגאון רבי יצחק קוליץ זצ"ל, שנשא את כתר הרב האשכנזי, נפטר בכ"ד תמוז תשס"ג; הגאון רבי שלום משאש זצ"ל, שחבש את מצנפת הרב הספרדי, נפטר ב-י' ניסן באותה שנה.

מאז, ראשי עיר באו והלכו, שרי דתות עלו וירדו, אך התהליך לבחירת רב לבירה – טרם הושלם. בכ"ז בתשרי תשע"ה, זה סוף סוף קרה: 30 חברי הגוף הבוחר קבעו את זהותם של שני הרבנים, אשכנזי וספרדי, לירושלים.

תהליך הבחירה המורכב, שכלל עתירות לבג"צ והשמצות הדדיות, מהווה תמרור אזהרה ומבשר לנו כי תם עידן: אף אחד מהם לא מגיע לקרסוליו של אף אחד משרשרת הרבנים שכיהנה פאר בתפקיד הרם. זה לא רק תהליך הבחירה. מעמד התפקיד, הולך ויורד. אם פעם היה ה'מרא דאתרא', ודאי בעיר הקודש, מקובל על כל החוגים והעדות – הרי שכיום כל מועמד מייצג ציבור מסוים.

בשורות שלפניכם, ניסינו להתחקות אחר דמויות רבני ירושלים לדורותיהם, עם דגש לאלה שנבחרו על-ידי גוף בוחר, לאחר קום המדינה. בדרך גילינו כמה וכמה גילויים על הדמויות ועל אופן הבחירה.

רבי עובדיה מברטנורא (רמ"ח ועד פטירתו)
בי"ג ניסן הרמ"ח הגיע רבי עובדיה מברטנורא לירושלים, שבה חייתה קהילה קטנה ודלת אמצעים, שמנתה כ-70(!) איש, על-פי עדות באיגרתו. עד מהרה תפס מקום של כבוד בין תושביה היהודים של ירושלים, ונתמנה לרבה הראשי – מינוי שהוכר גם על ידי השלטונות הממלוכים.

רבינו עובדיה מברטנורא לא חס על כבודו ודאג כאב רחום לעניי ירושלים כמו גם לצרכיהם הרוחניים.

בין שאר פעולותיו הייתה הקמתה המחודשת של החברה קדישא בירושלים, בה שימש כחבר מן המניין ואף עסק אישית בקבורה.

ב"אוצר הגדולים – אלופי יעקב", נכתב: "אין אנו יודעים לא את יום פטירתו, לא את חודש פטירתו, ולא את שנת פטירתו של רבינו עובדיה מברטנורא".

מנוחתו כבוד בהר הזיתים.

הרלב"ח (רפ"ה – ש"א)
רבי לוי בן חביב (הרלב"ח(, בנו של בעל 'עין יעקב', היה ראש חכמי ומנהיגי ירושלים המתפתחת במהלך עלייתם של מגורשי ספרד ופורטוגל לארץ.

במהלך גירוש ספרד, נמלטה מפחתו לפורטוגל. בשנת הרע"ג הגיע לירושלים לזמן קצר, ובשנת הרפ"ה התיישב בה באופן קבוע ומונה לעמוד בראש הקהילה.

לאחר פטירתו, בשנת ש"א לערך, ירד מעמדה של ירושלים והתמעט בה היישוב היהודי עד כדי כך שנאלצו לפנות בענייני דין ומשפט לבית הדין היושב בצפת.

רבי משה גלנטי השני (נפטר בתמ"ט)
רבי משה גלנטי (כונה המג"ן (נולד בצפת. כשבא לירושלים, ראו בני העיר את חכמתו וגדולתו בתורה ורצו למנותו כרב עליהם. אך רבי משה, לא היה מוכן לקחת תפקיד שררתי שיהא בחשיבותו מעל לתלמידי החכמים שבירושלים, כיוון שבענוותנותו הרגיש שווה בין שווים לחכמי ירושלים.

הציעו חכמי ירושלים למנותו לתפקיד שייקרא "ראשון לציון". וכך הסכים רבי משה להתמנות לתפקיד רבה של ירושלים.

עד היום, הודות להצעה זו, נקרא הרב הראשי הספרדי של מדינת ישראל "הראשון לציון".

נפטר בשנת תמ"ט.

רבי חזקיה די סילוה (נפטר בתנ"ח)
נולד בליוורנו, איטליה. עמל בתורה, התעמק בהלכה וחיבר את הספר 'פרי חדש' על השולחן-ערוך. בשובו משליחותו במצרים, התמנה לרבה של ירושלים.

לאחר זמן קצר, בשנת תנ"ח, נפטר כשהוא בן 39 בלבד ונטמן בהר הזיתים.

רבי רפאל משה בולה (תקל"ב-תקל"ג)
נולד בסלוניקי לרב יוסף בולה. בצעירותו שימש תקופה מסוימת כרב באיטליה.

עלה לארץ ישראל והשתקע בירושלים. היה מחכמי ישיבת 'נווה שלום' בירושלים. כתב את ספרו 'גט מקושר'.

בשנת תקל"ב, לאחר פטירת רבי חיים רפאל בן אשר, התמנה במקומו לכהונת הראשון לציון בירושלים. באותה עת שרר בירושלים רעב, וכמה מאות מתושביה נפטרו. גם רבי רפאל משה בולה היה בין החולים ונפטר בירושלים ביום כ"ז באדר תקל"ג.

רבי שמואל סלנט (תרכ"ו-תרס"ט)
עד ימיו של רבי שמואל סלנט, לא הייתה משרה רשמית של רב אשכנזי בירושלים, בשל קוטנה של הקהילה.

בשנת תרכ"ו נפטר רבי יוסף זונדל מסלנט, ששימש כמורה הוראה לעדת האשכנזים בירושלים. חתנו, רבי שמואל סלנט, הוכתר במקומו, ועל פיו התנהלו ענייני הקהילה. בהמשך, עם פטירת אב"ד ירושלים רבי מאיר אויערבאך, התמנה גם לתפקיד זה, וכאשר נשא את שני התפקידים, הפך לרבה של ירושלים.

רגיל היה לומר בדרך צחות: "אין שום איש יכול להוריד אותי מכסא הרבנות כי שום איש לא הושיבני עליה".

רבי שמואל נחשב לפוסק-הלכה בעל שם, והיה גם הרוח החיה בוועד הקהילה. גייס סכומי-עתק למען עניי ירושלים והוא עצמו הסתפק במועט.

יחד עם רבי אברהם אשכנזי, החכם באשי, הטיל איסור על הספרייה למקרא שנוסדה בירושלים, מפני שנמצאו בה ספרי מינים וקראים ומסיתים.

רבי אליהו דוד רבינוביץ, האדר"ת (תרס"א-תרס"ה)
בשנת תרס"א, נחלשה ראייתו של רבי שמואל סלנט, שהיה זקן מופלג. הוא ביקש למנות לצידו רב שיסייע לו בענייני הרבנות. האדר"ת, שכיהן כרבן של הערים פוניבז' ומיר בליטא, עלה לארץ והוכתר לתפקיד. הוא עשה גדולות ונצורות, ובין היתר הקים עירוב בין העיר העתיקה לשכונות החדשות מחוץ לחומה, כשהוא מממן מכיסו את הוצאות העירוב.

בני ירושלים ציפו לראותו מכהן על ממלכתו שנים רבות, ואף חשבו כי יוכל למלא את מקומו של רבי שמואל סלנט, והנה, כעבור ארבע שנים בלבד, נלקח רבי אליהו דוד בסערה השמימה.

ראש המספידים היה רבי שמואל סלנט, שאת מקומו התעתד בעל האדר"ת לשאת ברמה. בקול בוכים תיאר את סיבת פטירתו של האדר"ת: לאחר שהביט מביתו על גלות השכינה בהר הבית ועל ירושלים הדוויה הנטמאת בידי זרים בראש כל חוצות — ליבו לא עמד לו והוא נדם לפתע.

הגראי"ה קוק (תר"פ-תרצ"ה)
לאחר פטירתו של רבי שמואל סלנט, חיפשו רבני ירושלים מועמד לכס הרב האשכנזי של עיר-הקודש. רבי צבי פסח פראנק העלה את שמו של הראי"ה קוק, ורבנים אחרים פעלו מול 'ועד העיר'.

לאחר שהוצעה לו המשרה, שלח מברק למשרדי הוועד הכללי: "קטונתי מלשאת עלי את משא הקודש הזה, שהיה ראוי ליחידי עולם, אך אם טובת עיר הקודש, שזה כל מעייני, דורשת זאת – לא אוכל לסרב".

באלול תרע"ט חזר לארץ ישראל במטרה לכהן כרבה של ירושלים. בהגיעו לתחנת הרכבת בלוד, הפצירו בו בני הקהילה ביפו שלא יעזוב אותם. הוא החליט לחזור לכהן ביפו, אולם עוד באותו לילה, הגיעו אנשי ירושלים לקחתו מיפו וערכו עבורו קבלת פנים במוצא.

למחרת בבוקר, בג' באלול תרע"ט הגיע לירושלים, ונסע להתפלל בכותל המערבי. הוא סירב לעת עתה לקבל את כתב המינוי, כדי להימנע ממחלוקת. בתחילה חודש לאחר הגעתו, נשא דרשה המונית בבית-הכנסת המרכזי 'החורבה' בעיר העתיקה.

בטבת תר"פ הסכים, לאחר לחצים רבים, לקבל את כתב המינוי לרבנות.

ייסד את "הישיבה המרכזית העולמית", בשכונת גאולה. לאחר שנים אחדות כונן את מוסד הרבנות הראשית לישראל, והיה – לצד תפקידו כרבה של ירושלים – הרב הראשי הראשון לארץ ישראל.

רבי צבי פסח פראנק (תרצ"ה-תשכ"א)
נולד בקובנה בד' תשרי התרל"ד. בנעוריו למד בישיבות טלז וסלבודקה. עלה לארץ ישראל בשנת תרנ"ג ולמד בישיבות עץ חיים ותורת חיים. בשנת תרס"ח נתמנה לדיין בבית הדין של הפרושים בחורבת רבי יהודה החסיד ואף שימש במשך 40 שנה כחבר "מועצת הרבנות הראשית".

לאחר פטירת הגראי"ה קוק בשנת תרצ"ה, נבחר הגרצ"פ לכהן כרבה האשכנזי של ירושלים, אולם סירב להצעה למנותו גם כרב הראשי לארץ ישראל.

את רבנותו הנהיג ביד רמה, דאג לקיומם של מוסדות תורה וחסד, וסלד ממחלוקת. כך, למשל, שמר מכל משמר על בית-הכנסת 'החורבה' כמקום על-מפלגתי ומנע שם את קיומן של עצרות תפילה מפלגתיות.

הוכר כאחד מגדולי הפוסקים שבדור, השיב תשובות לאלפים והתמחה במיוחד במצוות התלויות בארץ.
נפטר בירושלים בכ"א כסלו תשכ"א. חידושיו ותשובותיו נדפסו בשו"ת הר צבי.

רבי אליהו פרדס (תשכ"ב-תשל"ב)
נולד בירושלים. יצא בשליחויות תורניות למצרים, לבנון, צפון אפריקה, אירופה ואמריקה.
בתשי"ג התמנה לרבה הספרדי הראשי של רמת גן. בתשכ"ב התמנה לתפקיד הרב הראשי הספרדי של ירושלים.

הוא היה חבר מועצת הרבנות הראשית וזכה בתואר יקיר ירושלים. ייסד את הקרנות 'חונן ומלוה' ו'תומכי תורה' למתן הלוואות לנזקקים. כיהן בראש מוסדות ציבוריים ותורניים שונים. כתביו בהלכה ובאגדה, הודפסו לאחר פטירתו, בי"א ניסן תשל"ב.

רבי בצלאל ז'ולטי (תשל"ח-תשמ"ג)
נולד בפולין. בהיותו בן שש, עלתה משפחתו לירושלים. בילדותו למד בישיבת 'עץ חיים' ובישיבת 'חברון'.

בהיותו בן 35 בלבד, התמנה לבית הדין הרבני הגדול, לצד גדולי התורה כמרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל ומרן הגר"ע יוסף זצ"ל, שם היה מהלוחמים הבולטים ב'פסק האח והאחות'.

הרב ז'ולטי נבחר לרבה האשכנזי של ירושלים בתום מערכת בחירות סוערת במיוחד. גדולי התורה בירושלים, ראו בבחירה זו מלחמת קודש על כבוד התורה, בשל העובדה שהאחרון שישב על הכסא המפואר היה גאון הדור הגרצ"פ פראנק, ואף הפעילו לחצים על הגרש"ז אויערבאך, שיתמודד לתפקיד. משסירב, הפך הגר"ב ז'ולטי למועמד המועדף עליהם, ובטקס הכתרה לא רשמי, מינוהו מרנן הגרש"ז אויערבאך, הגרי"ש אלישיב, הגר"ע יוסף והגר"מ אליהו. מול גדולי התורה, עמדו מנהיגי ה'מזרחי', שניסו לנצח עם מועמד משלם.

שמונה שנים לאחר מכן, בשנת תשל"ח, נבחר באופן רשמי על-ידי הגוף הבוחר. וכך דווח בירחון הרבנים' הפרדס': "בפעם הראשונה, אחרי 20 שנה, התכנסו הבוחרים לבחור את רבניה הראשיים של עיר הקודש. הרב ז'ולטי, איש ירושלים וחבר בית-הדין הגדול, נבחר ברוב של 37 קולות לעומת 25 שקיבל מתחרהו, הרב דב ליאור".

עוד על-פי הדיווח, "כאשר החלו הבחירות ב-4 אחר הצהרים, אחרי קריאת פרק מתהילים, נעדרו מן האולם שני בוחרים, חברי אגודת ישראל. תומכי הרב ז'ולטי, שחששו לאבד אפילו קול אחד, יצאו בבהלה לחפשם והביאום בסערה לאולם אחרי שעה קלה, לפני שהגיע תורם.

"הראשון-לציון, הרב עובדיה יוסף, הזמין אליו את שני הרבנים הנבחרים, כדי לברכם. היתה זו כעין מסיבת הכתרה מאולתרת. במצנפתו החגיגית ובחדר שקירותיו עמוסי ספרים ודחוס מאדם, בירך הרב יוסף על המוגמר. כמי שהרבה למשוך בחוטים מאחורי הקלעים ועשה רבות כדי להבטיח את בחירת השניים, יכול היה הראשון לציון להפטיר עתה בחיוך: 'כמה עמלנו עד שהגענו ליום הזה. הזורעים בדמעה ברינה יקצורו וסוף האמת לנצח'.

"יריבו, הרב הראשי שלמה גורן, לא נכח במעמד. לחדר הגיעה ידיעה, כי הוא שלח מברק ברכה לנבחרים, אך כמה מן הנאספים העירו: 'הוא שלח מברק לרדיו. הרדיו הודיע זאת, והרבנים טרם ראו את המברק'.

"הרב הראשי הספרדי הרעיף דברי חיבה על ראשו של רבה האשכנזי של ירושלים, "ידידי הרב ז'ולטי״, היושב לצידי בבית הדין הגדול כבר 13 שנה והרי זה בגימטריא כמנין אהב״ה.
"הרב ז'ולטי, סחוט ואדום פנים מהתרגשות ומלחיצות ידיים לאין ספור, נאחז בפרשת השבוע והמשיל את הרבנות לסולם בחלום יעקב: עליה להיות מעוגנת בארץ ולדאוג לצרכי הציבור, אבל ראשה חייב להיות בשמים. אחרת, לא תוכל לעמוד תקיפה בארץ.

"הוא קיווה כי כדרך תלמידי חכמים, המרבים שלום בעולם, יחיו בשלום גם שני רבניה של ירושלים".

זקני ירושלים יודעים לספר, כי הרב ז'ולטי לא חת מפני איש, ולחם יום ולילה להוסיף הידורים במערכת הכשרות של ירושלים. הרביץ תורה ברבים, ענה לכל קריאה לדרוש דרשות בהלכה ובאגדה וידע לרתק את שומעיו בנועם דיבורו. זכה פעמיים בפרס הרב קוק לספרות תורנית.

נפטר ב-ל' חשון תשמ"ג.

רבי שלום משאש (תשל"ח-תשס"ג)
נולד במרוקו בכ"ב שבט תרס"ח, למשפחת רבנים ודיינים. אביו, רבי מיימון, האמין כי עדיו לגדולות ושכר עבורו מלמדים תלמידי-חכמים. רבי יהושע ברדוגו הסמיכו להוראה.

בשנת תשל"ז, לאחר שכיהן כרבם של יהודי מרוקו, עלה לירושלים. גם במינוי זה, היה מעורב הגר"ע יוסף זצ"ל. באשר בירושלים לא היה רב ספרדי מאז פטירת הרב אליהו פרדס, פנה הגר"ע לרב משאש בבקשה שיציג את מועמדותו. ואכן, בבחירות בשלהי כסלו שנת תשל"ח, נבחר לכהן כרב הספרדי של עיר הקודש וראש אבות בתי הדין, לצד הגר"י קוליץ.

כאשר התעוררה שאלה לגבי מועד הפורים בשכונות החדשות בירושלים, שיש בינן לבין מרכז העיר שטחים פתוחים, פסק – יחד עם עמיתו הרב קוליץ – שכל השכונות שנחשבות כחלק מהעיר ירושלים לעניין מיסים וארנונה, נחשבות כירושלים גם לעניין פורים, ויעשו בט"ו. הגר"ע יוסף פסק אחרת בנושא זה, כמו בנושאים נוספים, אך בין השניים שררה הערכה רבה.
הרב משאש היה פוסק מקורי שעסק רבות בהתייחסות לטכנולוגיה וחשמל.
נפטר בשבת הגדול תשס"ג.

רבי יצחק קוליץ (תשמ"ד-תשס"ג)
שנה לאחר פטירתו של הגר"ב ז'ולטי זצ"ל, נבחר הגר"י קוליץ לרבה האשכנזי של ירושלים.
הוא נולד בי"ח סיון תרפ"ב בעיר אליטא במדינת ליטא. בן חמש היה כשהתייתם מאביו. בשנת תרצ"ד עלה לישראל והתמיד בתורה על ספסלי ישיבת חברון. כן התקרב למרן החזון איש זיע"א בבני ברק.

בשנת תשט"ז נתמנה לדיין, תחילה בבית הדין הרבני בתל אביב ובהמשך בירושלים. לאחר 27 שנות כהונה בבית הדין, הוכתר כרב ואב"ד ירושלים.

בכתב-העת התורני 'הפרדס' תוארה קבלת-הפנים שנערכה עבורו לאחר בחירתו, שם בירכוהו עמיתו הגר"ש משאש, ראש ישיבת חברון הגרש"ז ברוידא והגר"י גולדשמידט אב"ד תל אביב.

"בדברי תשובה למברכיו אמר הגר"י קוליץ כי הוא ניגש לתפקיד בחרדת קודש ומתוך ידיעה שאין זו שררה אלא עבדות. הוא הוסיף כי ברור לו שזהו תפקיד קשה והביע תקוה שיוכל לתת לירושלים את שהיא ראויה לו".

הגר"י, שנודע בנועם הליכותיו, היה תקיף בכל מה שנוגע למנהגי ירושלים, בסתימת פרצות היוחסין וידוע היה בהסדרת נושא חיטוטי שכבי שפסקו בתקופתו לגמרי יחד עם תנופת הפיתוח בעיר, ובעיקר עמד בתוקף על כל תג מדקדוקי הכשרות.

נפטר לאחר מחלה בכ"ג תמוז תשס"ג.

הכתבה התפרסמה בעיתון 'מרכז העניינים'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!