עריצות המיעוט: הם רק רוצים דמוקטטורה // שניאור ובר

הגענו לנקודת הכרעה. פעם נוספת בחודשים האחרונים, ממשלת ישראל תצטרך להוכיח קבל עם ועדה שהיא ראויה לאמון העם ושהאנרכיה שמשתוללת ברחובות, שמטרתה להשליט טרור על המדינה ולהשביתה, לא עושה עליה רושם ובכל אופן - הרפורמה המובטחת במערכת המשפט תצא לפועל.

עד כה, למען האמת, הממשלה נכשלה במבחן. סוכני הכאוס והאנרכיה הרתיעו אותה. היא נכנעה בפני כנופיות אלימות והרימה דגל לבן מול מערכת משומנת שמשתמשת בכל הכלים שברשותה בכדי לשמור על כוחה ועוצמתה, גם במחיר של חורבן המדינה.

קשה להתרגש במיוחד מהחקיקה שצפויה לעבור השבוע ושבגינה פורעים מהשמאל מבעירים את הרחובות. בניגוד גמור לתבהלה שמייצרים מתנגדי הרפורמה, צמצום עילת הסבירות לא מהווה בשורה אמיתית למי שמבקשים צדק. לא אל הנער הזה התפללנו. ציפינו להרבה יותר.

לכולם ברור שגם אחרי צמצום עילת הסבירות, בית המשפט העליון ימשיך לשלוט במדינה כמימים ימימה ולפסוק ככל העולה על רוחו, בעטיין של עשרות עילות אחרות שקיימות בארסנל העשיר שלו ובהתאם לפרשנות הרחבה שהטמיעו בבג"צ אהרן ברק וממשיכי דרכו לחוקים שחוקקו בכנסת.

צמצום עילת הסבירות, שבכלל היתה צריכה להיות מבוטלת לאלתר, לא יעשה שום הבדל בפסיקותיו של בג"צ, בטח לאור העובדה שגם הצמצום המדובר עבר ריכוך על גבי ריכוך. עם זאת, יש בזה משום צעד בכיוון הנכון. הצהרת כוונות מבורכת.

הטיפול בנושא חייב היה להתבצע מזמן. לא מתקבל על הדעת ששופטים, חכמים ככל שיהיו, יקבעו עבור עם ישראל כולו ביוהרה ובהיעדר סמכות ממשית, מה סביר ומה לא עונה להגדרה עמומה זו, והכל לפי אמות המידה שלהם ובהתאם לתפיסת עולמם שברובה נוטה לצד שמאל באופן מובהק ולרוב מנותקת מכל זיק יהודי ורגישות מינימלית לקדשי ישראל. ואם כבר "סבירות", מצב זה הוא שלוקה בחוסר סבירות קיצוני.

יתירה מזאת: גדולי המתנגדים לצמצום עילת הסבירות, אלה שנזעקים בקול רעש גדול על "הפגיעה החמורה בדמוקרטיה", היו עד לא מכבר מראשי הצועקים והמבקשים להביא לביטולה של אותה עילה תמוהה ששימשה את שופטי העליון האקטיביסטים בפסיקות מפוקפקות ומופרכות.

נחשו מי אמר את המשפט הבא: לא נכון בעיני שבית המשפט העליון ישנה סדרי עולם בעודו פועל על פי 'מבחן האדם הסביר' – הגדרה מעורפלת, סובייקטיבית לגמרי, שהכנסת מעולם לא הכניסה לספר החוקים.
ניחשתם נכון: יאיר לפיד, יושב ראש האופוזיציה, אשר נאלץ להשמיע דברים הפוכים לגמרי בגלל הפוזיציה הנוכחית שלו, ובהפגנה שנערכה במוצאי שבת הכריז: "אם עילת הסבירות תבוטל, כל הגדרות יפרצו, כל הגבולות  ייחצו. אנחנו צריכים את עילת הסבירות". ספק אם האמין לעצמו כשהפחיד את המפגינים התמימים.

והוא ממש לא היחיד. גדעון סער, שר המשפטים לשעבר, היה מהתומכים הנלהבים בביטול עילת הסבירות והטיף לכך מעל כל במה. הוא לא הסתפק בהסברת חשיבות החקיקה הזו בנאומיו, וכאשר הקים את מפלגת 'תקווה חדשה', שמלכתחילה היתה זוהה עם מחנה המרכז-שמאל, הכניס סער למצע את ההתחייבות הזו: "להסדיר את עילות המשפט המנהלי בחקיקה, בדרך שתצמצם את עילת הסבירות".

במצע תקווה חדשה הוסברה נחיצות הטיפול בעילה זו: "עילת הסבירות המעוגנת בפסיקות בית המשפט העליון בלבד הפכה במשך השנים ל'דלת אחורית' להחלת ביקורת שיפוטית על החלטות שנמצאות בליבת העשייה של נבחרי הציבור. לפי העילה הזאת, השופטים הם הקובעים אם פעולה או החלטה של נבחר הציבור סבירה או לא. בכך שמים השופטים את שיקול הדעת וסל הערכים שלהם מעל זה של מי שהציבור בחר בהם".

בשורה התחתונה, גם במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים, מתברר שזה לא הסבירות שמפריעה להם וגם לא צמצומה. להיפך, הם מבינים, כמו כל בר דעת שעוקב אחר הנעשה במערכת המשפט, שמתחם הסבירות אינו אלא כיסוי לדרך של שופטי בג"צ לשלוט במדינה. הבעיה שלהם נעוצה בתוצאות מערכת הבחירות.

מפגיני המחאות נגד הרפורמה במערכת המשפט צועקים 'דמוקרטיה' אבל מתכוונים לדיקטטורה. אין הגדרה אחרת להתנהלות מערכת המשפט על זרועותיה השונות, שבה יושבת חבורה גדולה של אנשים בלתי נבחרים, אשר קובעים הלכה למעשה כיצד תתנהל המדינה וחורצים גורלות בנושאים הכי רגישים, בלי סמכות ובלי אחריות.

אחדים ממתנגדי הרפורמה מודים בפה מלא שהתנהלות מערכת המשפט היא דיקטטורית ורחוקה מאוד מדמוקרטיה. הם לא מתכחשים לכך. אלא שלדידם, עדיפה דיקטטורה שנשלטת בידי 'האנשים הנכונים' שמחזיקים בהשקפות הנכונות ובאים מהמקומות הנכונים, מאשר דמוקרטיה שמבטאת את רצון העם בישראל.

יש להם היסטוריה עם הערצת דיקטטורה שבאה מהכיוון שלהם ומתאימה לאג'נדה של השמאל. במשך שנים, חלקים בשמאל הישראלי נשאו בהערצה את שמו של העריץ והדיקטטור יוסיף סטלין, שטבח בבני עמו והתאכזר אליהם ברשעות איומה, רק משום שתפיסת עולמו התאימה להם. מדיניותו של סטלין על כל מאפייניה - רציחות, רעב המוני, הגליות למזרח, מחנות עבודה כפויה ועוד - אחראית למיליוני קורבנות בנפש.

למרבה האירוניה, לאחר מות סטלין התאבלו עליו רבים בשמאל הישראלי, ובעיתון מפ"ם "על המשמר" סוקרו חייו באהדה מופגנת כולל פרסום מודעת אבל על מותו. המפלגה אף ערכה ביום מותו אספת אבל, בה נאם חבר הכנסת מרדכי בנטוב. במשך השנים, בצעדות שונות שנערכו על ידי השמאל, נשאו המשתתפים בגאווה את תמונתו. ככה זה כשהדיקטטורה משרתת את האג'נדה. גם דיקטטורים אכזריים ומתועבים מתקבלים בברכה ובהערצה.

במובן מסוים, לא חל כל שינוי מאז. הם מודעים היטב לעובדה שהכוח העצום שנתון בידי מערכת המשפט מוביל לעיוות חמור ולעוול שאסור להשלים איתו בשום אופן, אבל הרצון להחזיק בשלטון בכל דרך גובר על כל שיקול הגיוני ועולה מבחינתם על ההגדרה הכי פשוטה ויסודית של דמוקרטיה: שלטון הרוב.

בל נשכח: גם עכשיו, ארבעים שנים אחרי מהפך 77' ההיסטורי ועליית הימין לשלטון, השמאל שולט בפועל בכל מוקדי הכוח במדינה. מפתחות המדינה נתונות, למרבה האכזבה, בידי אנשי שמאל שמוכנים בכל רגע נתון לשרוף את המדינה ובלבד שהם ימשיכו לשלוט.

האשמות במצב העגום הזה הן ממשלות הימין לדורותיהם, אשר הפקירו את הזירות החשובות באמת לידי פקידי השמאל שניצלו זאת על מנת לצבור עוד ועוד וכוח, ולוודא שממשלת ישראל והכנסת יהפכו לקישוט חסר משמעות מעשית.

ההתעוררות של ממשלת הימין הנוכחית אמנם מאוחרת, מאוחרת מידי, אבל היא מחויבת המציאות. הגענו לקו פרשת המים שיכריע במידה רבה האם הימין יוכל אי פעם להחזיק בהגה השלטון ולהשפיע באמת על מוסדות המדינה, או שישראל תמשיך להיות מוחזקת בשבי מערכת המשפט השמאלנית שלופתת בצווארה.

אם חקיקה כל כך פעוטה ופשוטה של צמצום עילת הסבירות לא תצליח לעבור בגלל איומים מאפיוזיים והתפרעויות של פריבילגים ברחובות, איזו זכות קיום תהיה לממשלה הזו? איך הממשלה תתמודד עם מהלכים משמעותיים הרבה יותר שעומדים לפתחה וממתינים להכרעותיה?

צריך להיות עיוור לכך שהמחאה הזו, שנהנית מיד חופשית ומרוח גבית מקוממת מצד שלטון הפקידים: היועצת המשפטית לממשלה, הפרקליטות ומערכת המשפט, אינה נגד רפורמה כזו או אחרת, שכן היא החלה הרבה לפני שפורום קהלת ניסח את הסעיף הראשון ברפורמה.

מחאת השמאל היא בראש ובראשונה סירוב לקבל את הכרעת הבוחר. מרגע היוודע תוצאות הבחירות הם יצאו לרחובות, הפגינו והילכו אימים. הרבה לפני שהמילה רפורמה עלתה לסדר היום. הם פשוט לא מסוגלים להשלים עם אבדן השלטון. בחירת העם בממשלה ימנית ויהודית איננה לרוחם. הם רוצים מדינת כל אזרחיה שמקפלת את הדגל היהודי.

בהינתן שהמלחמה הזו של אנשי השמאל איננה על הרפורמה, והיא לא תסתיים לפני הפלת השלטון, הקואליציה חייבת לעמוד על הרגליים האחוריות ולהשיב מלחמה שערה. זה הזמן לדכא את מיליציות המרד שהרימו ראש ומאיימות להחריב כל חלקה טובה. מתקפת הנגד בפני הדיקטטורים שמדברים בשם הדמוקרטיה, חייבת להתחיל בחקיקת הרפורמה על כל מרכיביה. עד הסעיף האחרון.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!