הרב שאול יורוביץ' בדבר תורה לפרשת בלק

כאשר חכמינו ז"ל באים לאפיין את תכונותיו של בלעם הם מתארים זאת כך: "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע" (אבות ה יט).

הדבר הראשון שמעורר עניין הוא זה שהמשנה מעמידה את בלעם כנגד אברהם ולא כנגד משה כפי שהיה מתבקש שהרי הוא בן דורו ומקבילו בנבואה, וכדרשת חז"ל (במדבר רבה יד) "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה בישראל לא קם אבל באומות העולם קם... ואיזה נביא היה להם כמשה זה בלעם בן בעור".

אלא שחכמינו אינם עוסקים כאן ביכולות הרוחניות של בלעם, הם מעמיקים לבאר כאן את המניעים הנפשיים המובילים אדם לעסוק בברכה או קללה, במובן זה בלעם עומד כנגד אברהם אבינו, אברהם אבינו הוא איש החסד והרחמים ובלעם הוא היפך זה שכל כולו תאווה שפלה כדברי חז"ל שהיא חסד דקליפה.

אם נפענח שלושת קווי אופי אלה על פי פשוטם זה נראה כך, מידותיו של בלעם הן כדלהלן:
'עין רעה' – משמעו הסתכלות שלילית מלאת קנאה וחוסר פרגון על האחר ועל העולם כולו.
'נפש רחבה' – זה הקצה השני, פיתוח והרחבה של הצרכים העצמיים, הגדלת ה'אני' כדברי בלעם "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב" , אם כן שני אלה מבטאים עניין כולל אחד שהוא התמקדות של האדם רק בעצמו ואי ראיית האחר כלל.

'רוח גבוהה' – מופיעה בין שתי אלה, כאשר האדם מפתח את ישותו העצמית עד לכדי שאינו רואה את האחר כלל, זה מתכון בטוח לגאווה ושחצנות, זהו 'רוח גבוהה'.

לעומת זה מעלותיו של אברהם הן ההיפך הגמור:
'עין טובה' – התייחסות חיובית מלאת השפעה אל כל הסובב אותו.

'נפש שפלה' – היא תוצאה ישירה של עין טובה, מצד שכל מרצו מופנה להאדיר ולהחשיב את האחר, ישותו הולכת וקטנה, הוא כמעט ואינו עוסק בצרכי עצמו.

'רוח נמוכה' – זה מבטא את הענווה והשפלות שהוא חש בעצמו לאחר שביטל את ישותו.

לאחר שעמדנו בקצרה על דמותו הנפשית של בלעם לעומת אברהם, נעסוק בקצרה לאור זה באיכויות הגבוהות יותר – במשמעות הברכה והקללה ואיך הם משתלשלים מאותה מציאות נפשית.

הברכה הראשונה הכתובה בתורה היא ברכת ה' את אדם וחוה בברכת "פרו ורבו", משמעות הברכה אם כן הוא ריבוי והתפשטות, וכפי שהקדמונים מפרשים את מילת 'ברכה' מלשון בריכה והמשכה שמה שיש הולך ומתפשט – הולך ומתרבה, וכפי שנאמר 'אילן אילן במה אברכך' שעיקר הברכה היא שיתפשטו הלאה כמוך.

לעומת זה הקללה הראשונה בתורה שנתקלל בה אדם הראשון היא ההיפך הגמור, נאמר לו "בזיעת אפיך תאכל לחם" שמשמעו הוא שלא תזכה לאותה ברכה, במקום שהדבר יתרבה ויתפשט הלאה מאליו תצטרך להתאמץ ולהתייגע בכדי להשיג את השפעותיך, אם כן קללה משמעו צמצום השפע היפך הברכה וההתפשטות.

אברהם אבינו ולעומתו בלעם הרשע הם מבטאים את גילוי הברכה והקללה בעולם.
מצאנו שהקב"ה אומר לאברהם (בראשית יב): "וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה", הקב"ה אומר לו אני אברכך עד שאתה בעצמך תהיה מהות של ברכה, כתוצאה מכך אלו שיברכו אותך יתברכו בעצמם, ואלו שיקללוך הם עצמם יתקללו, ולכן 'ונברכו בך כל משפחות האדמה'. תיאור זה כולל את הקב"ה ואת כל סובביו של אברהם, כולם יברכוהו, אך הוא עצמו אינו מופיע כאן כלל,
לעומת זה אצל בלעם כתוב כך: "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר", הוא תולה את הדבר רק בעצמו, וכן בהמשך הפרשה הכול עוסק ביכולתו או אי יכולתו לקלל את העם, זהו שיא הצמצום.

אם כן אברהם אבינו שכולו חסד והשפעה הוא מקור הברכה, מכיוון שכל עסקו היא המשכת השפע והטבה לכל סביבתו.
לעומתו בלעם שכל מציאותו הוא העיסוק בעצמו על חשבון האחר כאמור, הרי שהוא מצמצם ומגביל השפע ואינו מאפשר לה לנוע ולהתפשט הלאה, לכן הוא מקור הקללה.

מה שקורה אם כן לאורך כל הפרשה היא ששתי הכוחות הללו ברכת אברהם וקללת בלעם מתעמתים פרונטלית זה עם זה, שתי הדרכים לתפוס את המציאות נלחמים זה עם זה, מחד בלעם מחפש את השליליות והצמצום בכדי לקלל, ומאידך בני אברהם שכל מציאותם הוא 'רחמנים וגומלי חסדים' עוסקים בשלהם, וכפי שרואים אצל אברהם שהברכה נעשית על ידי הקב"ה וכל סביבתו ללא שהוא פעיל או אף מודע לכך כך הדבר גם כאן אצל עם ישראל בני אברהם בסופו של דבר גם מלאך רע יענה אמן, הסתכלותו הרעה הרע של בלעם נכנעת להסתכלותו הטובה של אברהם, ובני ישראל הולכים ומתברכים וזה מפני שהם ממשיכים לעסוק בשלהם בטוב וחסד, דווקא בלעם מתנגדם הגדול מתאר בהרחבה גדולה את שבחם של ישראל, תיאור מקיף כזה על חשיבותם ומעלתם של ישראל לא מצאנו בכל התורה כולה, מפני שרק הצד הנגדי מסוגל להבין ולראות את עוצמת הטוב בראותו את מפלתו ואפסותו.

אף על פי שראה את גדולת ישראל, בלעם בשלו וכאשר הוא עוזב לביתו הוא מייעץ לבלק להחטיא את ישראל, משמעות עצה זו היא המשך לעבודתו של בלעם כמכשף ומקלל, הוא אומר לבלק אם תרצה לקלל אותם, עליך מקודם לקלקל את מצבם הנפשי ולהורידם אל מידותיי הרעות, או אז אוכל לשלוט בהם ולהמשיך את הרע בהם וכאמור לעיל.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!