ואם לא תהיה כל הזמן בסדר? מה יקרה אז???

האדם הוא יצור עדרי חברתי. אם נתבונן על הטבע, לחייה עדרית (שחייה בתוך עדר) אין את הסיכוי לשרוד ללא העדר. העדר נותן לה את תחושת הביטחון ואת היכולת לשרוד. כבני אדם אנחנו יצורים חברתיים. אנחנו חיים בחברה וזה מה שנותן לנו את תחושת הביטחון.

בתור ילדים קטנים, הצורך בהשתייכות החברתית גדול יותר. לתינוק אין שום אפשרות לשרוד לבד. הוא תלותי בסובבים אותו לגבי ההישרדות הקיומית שלו.

אם בתור ילדים חווינו חוויות של חוסר קבלה ודחייה מצד הקרובים לנו. אם לא הרגשנו אהובים ללא תנאי. אם חווינו קוצר רוח, חוסר סבלנות, כעס, התעלמות, שיפוטיות, ביקורת מצד הקרובים לנו, חווינו איום גדול על החיים שלנו. הביטחון הבסיסי שלנו התערער. כבר לא היינו בטוחים שההישרדות שלנו מובטחת. כבר לא היינו בטוחים שלא משנה מה שיקרה הסביבה שלנו תגונן עלינו ותבטיח את קיומנו.

נכנסו לנו פחדים שמא אנחנו לא מספיק טובים, שמא אנחנו לא מספיק ראויים, שמה ההורים שלנו ינטשו אותנו אם נפריע להם יותר מידי או שנאכזב אותם. וכאן, עקב התלותיות שלנו בעולם המבוגרים חרדת הקיום שלנו גורמת לנו לעשות תהליך המרה. תהליך שממיר את מה שמנהל אותנו בחיים. במקום לאפשר לתשוקה שלנו בחום ואהבה להכתיב לנו את צורת ההתנהלות, אנחנו מדחיקים את הרצון שלנו באהבה וקבלה ללא תנאי לתוך תת המודע ומאפשר לרצון שלנו לשרוד לתפוס את הפיקוד.

ואיך אנחנו מנסים להבטיח את ההישרדות שלנו? דרך זה שאנחנו מתחילים לפעול לכך שהחברה תצטרך אותנו. אנחנו מתחילים לחפש לעצמנו נישה שבה נוכל להתברג בצורה כזאת שכל הסובבים אותנו יצטרכו אותנו. אנחנו נכנסים לשליטה רגשית, מתחילים להתנהל לפי איך שאנחנו חושבים שהחברה מצפה מאיתנו. לדוגמא, אנחנו הופכים לילדים טובים, ללא דרישות, אצילי נפש, אלה שמוותרים תמיד, אלה שדואגים לכולם, אלה שמייעצים ונותנים לאחרים. אלה שמצחיקים את כולם, אלה שמעודדים את כולם – כל אחד בהתאם לנישה שבה הוא מוודא שהסביבה תצטרך אותו.

הבעיה היא שאם מה שחשוב לנו זה זה שהסביבה תצטרך אותנו. אנחנו נכנסים לבעיה. כיוון שאנחנו לא מסוגלים להביע חולשה, אנחנו לא מסוגלים לקבל ביקורת, אנחנו לא מסוגלים לאכזב אחרים – אנחנו נותנים לסביבה את הכוח לנהל לנו את החיים.

וכיוון שהדחקתנו את הרגשות שלנו, את הצרכים הרגשיים הכי בסיסיים שלנו – אנחנו תקועים ברגשות שלנו בגיל צעיר מאד. ומה שמנהל לנו כרגע את החיים זה שתי דברים:

1. הצרכים הרגשיים המודחקים שלנו, שאנחנו לא מסוגלים לוותר עליהם אבל גם לא מסוגלים לחשוף אותם. דבר שיוצר מצב שאנחנו כל הזמן מתאכזב רגשית מאנשים.

2. הפחד שלנו מדחייה חברתית וכתוצאה מכך שליטה מתמדת וניסיון אינסופי לרצות את דעת החברה ולהתנהל בצורה שמוצאת חן בעיניי החברה.

מיותר לציין שבצורה כזאת החיים שלנו מלאים בסבל. אנחנו לא מסוגל להרפות ולהיות מי שאנחנו באמת. אנחנו לא מסוגל להיות באינטימיות עם עצמנו ועם הקרובים לנו. אנחנו לא שמחים. ואנחנו חיים ללא אהבה וקבלה עצמית. וללא סיפוק רגשי.

אנחנו מנסים כל הזמן למלא את החסר הפנימי שקיים בתוכנו באמצעות דברים חיצוניים. כמו אוכל, כבוד, רכוש, שתיה, אינטרנט, עבודה, סיגריות ועוד. אנחנו לא מסוגל להיות עם עצמנו באמת, ולאהוב את מה שיש בנו. אנחנו לא מסוגלים לנהל את החיים שלנו לפי המהות שלנו. כיוון שאנחנו כל הזמן מונעים באמצעות פחדים וסודות קדומים מהילדות שלנו.

השלב הראשון בדרך לחירות הנפשית שלנו הוא להסכים לראות מה קורה לנו? מה מפחיד אותנו? מה מנהל לנו את החיים? ואז להתחיל להציב סימני שאלה על כל מה שאנחנו מכיר על עצמנו. על כל מה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו.

אין שום סיבה שהחיים שלכם יהיו מהולים בסבל. אין שום סיבה שלא תאהבו את עצמכם. אין שום סיבה להתפשר על חיים נטולי אהבה, שמחה ותחושת שייכות. תסכימו לעשות צעד בשביל החיים שבאמת נועדתם לחיות!

חני בורנשטיין
www.chany.co.il

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!