הטלפון שקיבלה אפרת ברזל בערב חג השבועות

ערב שבועות ואני במחשבות.

ערב שבועות האחרון ואני בבישולי גבינות בפטריות.

הטלפון מצלצל בבית.

"אמא מישהו רוצה אותך" ואני עונה.

על הקו איש מבוגר.

"הלו?"

אני ישר מנסה להבין כמו כולנו, בדקות הראשונות של שיח עם מי שאנחנו לא מכירים את תמונת הדמות מהצד השני, מנסה להבין עם מי אני מדברת, מה הפרופיל של האיש, עם מי יש לי עסק עכשיו, איפה אני מתייגת אותו אצלי בסדר ההבנה הפנימי, מי זה, האם הוא בעד הנגד או נגד הבעד, מה אני עונה לו עכשיו.

מה יש לי בסל המידע, בשלב הראשוני הזה, בסך הכל, פיסות קול, מילים המצטרפות בכל רגע אל קודמותהן, בליל סטראוטיפים,

ערימת הנחות יסוד שצברתי לי עם השנים, שיתיישבו או לא עם קבעונות מחשבתיים של הצד השני.

הוא ממשיך לדבר,

ואני מחפשת כמו כולנו יתדות להיאחז בבטוח. זה תמיד עוזר. ככה נבראנו. מבטחים את עצמנו. לפחות במה שאפשר. תוחמים את הצד השני בבטון אישיותי מעוות משלנו כדי לקבל התאמה ליציבות שניסינו לבנות בתוכנו במהלך השנים.

הוא דתי או לא?

הוא לטובתי או פחות?

הוא מאלה שהולכים עדיין עם מסכה או לא,

אני בכל כבודה בת מלך פנימה מעריכה את ההולכים, האחרונה ששופטת פחדים, רק מבקשת לדעת את סוג האדם ואזורו.

הוא מזדהה בשמו, אומר שאשתו עמו יושבת לידו. הם מדברים יחד ואני מבינה שכל השאלות העצמיות שביקשתי את עצמי לדעת בכלל לא רלוונטיות. מה זה משנה?

שני אנשים מבוגרים וחביבים. היא מסבירה שהיא בת תשעים וארבע. הוא בן תשעים וחמש. אני מזהה עברית מוברשת היטב. עונג לאוזן.

אני מבטלת מתוכי את כל הביקורתיות שעברה בי דקה קודם דרך סוללת השאלות הפנימיות שהרעלתי איתם את עצמי דקה קודם,

כמו:

מי זה שמתקשר דווקא הביתה, בימים שיש נייד, למה בערב חג, מה דחוף, הכל נמס ממני ברגע.  אני מבינה ששני הדוברים הקשישים הם לא טובים ולא רעים, זה לא משנה עכשיו באיזה צד של הגשר הם עומדים. יש לי כאן הזדמנות ל'והדרת' דקה לפני מתן תורה, הם פשוט אנשים נחמדים ואנושיים, שמתקשרים. די כבר אני אומרת לעצמי עם חלוקות בני האדם שאנחנו.

עוד לא הבנתי בדקות האלה כלום.

הוא הסביר שבצעירותם הם גרו ברמת השרון ושכבר כמה שנים הם גרים בבית אבות. ושהם מאוד מאושרים בו.

אני מנגבת את הידיים על הסינר ומתעניינת יותר.

משהו בשיחה סיקרן אותי. היה בה משהו חגיגי.

הם מספרים שנכדתם, קצת יותר צעירה ממני,  חזרה בתשובה, שלא היה להם קל עם זה, ושהם הכירו בכל חייהם הארוכים, עד מאה ועשרים, רק איש חרדי אחד, רב, שכן, מאיר פנים, נחמד. כל פעם כשהיה להם קשה בהתמודדות עם הנכדה, הם נזכרו באיש מאיר העיניים השכן החרדי הטוב, ואיך הוא היה מתעניין ושואל לשלומם כשנפגשו למטה ברחוב.

הם דיברו אלי, יחד, בשני קולות, לפעמים היה קשה להבין. היה ניכר שהם מתרגשים.

הם קראו, דרך נכדתם, כתבה שהייתי שותפה להיווצרותה, במוסף הנשים של יתד נאמן הנקרא 'קטיפה'  כתבה על הצלמת דפנה שן. הנכדה שלהם שלחה להם צילום.

הכתבה היתה על חיבור אומנות נשית, זה שכנראה מנצח את כל העמקים, כתבה על דפנה הצלמת של הטור שלי בעיתון, חילונית, מושבניקית, קיבוצניקית במקור, נשואה לבן דודי השני, משוררת וצלמת בחסד עליון, כתבה על 'קבוצה על מגזרית' שנוצרה בשנים האחרונות בין קוראות יתד החרדיות לבין דפנה החילונית, דרך מכנה משותף אחד; צילומי פרחים. אהבה לעלי כותרת מזוית אחרת.

אני ממשיכה את השיחה עם זוג המבוגרים החביבים, האיש המבוגר מספר שמשהו בשם משפחתה של דפנה שן, עשה להם הגיון.

אני מקטינה את האש של רוטב השמנת בשמל, מוסיפה קצת פלפל אנגלי, לא בטוחה שזה מתאים כאן, לא טובה בבישול חלבי, הוא מבלבל אותי, ומצריך הרבה יותר סבלנות והיצמדות למתכונים מאשר העיסוק הבשרי שאני מאלתרת כל פעם מתוך עצמי.

"ובכן", ממשיכה השיחה, "יכול להיות שחמותה של דפנה, גדלה בשכנות אלינו, אנחנו חושבים שאנחנו מכירים את הסבא והסבתא של בעלה, שבתנו הייתה עם אמו בכיתה".

היו זמנים, גם אני אותם זוכרת. סבא צבי ודודה נעמי, משפחת קודלר, צבי הוא אח של סבתא שלי. דור שהלך. כולם כבר אינם.

אני שואלת אותם עוד כמה שאלות, הם מספרים לי על הרב השכן מרמת השרון, "אתם מתכוונים לרב יעקב אדלשטיין זצוק"ל?"

אני שואלת.

"כן בוודאי" הם יחד עונים,

"גרנו שם כולנו, יחד, שכנים. קודלר, הרב, ועוד אחרים, כולנו היינו צעירים, הייתה גינה יפה ממול".

"תנו לי שניה לברר", אני אומרת, מצלצלת מהקו השני לדפנה, "את מאמינה במעגלי קשר יהודיים אינסופיים?" אני שואלת אותה,

"על הקו כאן שני אנשים יקרים שזוכרים את סבא צבי ודודה נעמי. הנכדה שלהם חזרה בתשובה, הבת שלהם כנראה למדה עם חמותך בכיתה. את יכולה לבדוק לי בבקשה את הכתובת של הסבא והסבתא ברמת השרון? את יכולה בבקשה לבדוק לי אם היה גר בבנין רב גדול, איש מאיר עיניים"?

"בדיוק רוני כאן", אומרת לי דפנה, "הדודה מארה"ב. היא באה לחתונה משפחתית. אם מישהו ידע, זו בטח היא, היחידה שנשארה מכל המשפחה".

ודפנה שאלה.

ודודה רוני אמרה:

"בטח, סבא וסבתא גרו ברחוב רבינו תם, פינת רחוב נעמי. היה גר לידנו בשכנות רב גדול".

איך כתבה אחת המחברת אנשים, יכולה להמשיך לסגור מעגלים, ליצור המשך של מפגשים. אם היה לי מקום לעוד מילים, הייתי מספרת לכם על המשך השתלשלות העניינים. איך יהודים חוזרים להיפגש אחרי שנים, מה הם מביאים איתם למפגשים, כשהם מבינים את הקירבה של סוף החיים. לא ידענו אף אחד מאיתנו בשיחת הטלפון, או במערכת כשעבדנו על הכתבה, שבשבוע הקרוב, נצטרך להיפרד מהאח של השכן הקרוב.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!