הייחודיות של חג הסוכות: 'הקבע שבארעי'

אחת התקופות האהובות עלי ביותר במהלך השנה זוהי תקופת החגים שבעיצומם אנו נמצאים. הנה, רק לפני שבוע וחצי היינו בעיצומו של יום ראש השנה. כשהם אך הסתיימו צעדנו היישר לעשרת ימי תשובה, יום הכיפורים. אך חלף לו יום הכיפורים ואנו כבר בהכנות לקראת חג הסוכות. בניית הסוכה, ארבעת המינים.

חג רודף חג, התרגשות רודפת התרגשות, וכל אחד שמחפש, מצליח למצוא את החוויה האישית שלו בתוך המערכת הגדולה של החגים.

ערב חג הסוכות הוא זמן מצוין לדבר על נושאים שבכל השנה כולה אנו כמעט ולא מייחסים אליהם חשיבות. אם יש דבר המאפיין ביותר את התקופה הזו בכלל ואת הסוכה בפרט, הוא נושא הארעיות. הסוכה נקראת "דירת ארעי". כידוע, יש כלל חשוב ומרכזי בסוכה שהיא אמורה להוות דירת ארעי, ומכלל זה נגזרות הרבה הלכות הקשורות לצורת בנייתה של הסוכה, שאפשר לבנותה על גמל או שאיננה חייבת לעמוד בפני רוח שאיננה מצויה. בהלכה נאמרו דינים שונים לגבי תהליך הבנייה, גודל הסוכה, מספר הדפנות, חומרי הבניה ועוד, אולם המכנה המשותף של כל ההלכות, זוהי העובדה שעל הסוכה להיות ארעית. אם הסכך אוטם את קרני השמש מלחדור בעדם, הסוכה פסולה וכן על זה הדרך. ננסה רגע להבין מדוע התורה רצתה שנשב בדירת ארעי?

שני ציוויים המנוגדים לכאורה נאמרו בהקשר של חג הסוכות. האחד: "ושמחת בחגך, והיית אך שמח". השני הוא הציווי שנאמר בהקשר לסוכה: "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי". והשאלה היא כיצד ניתן לשמוח כאשר נמצאים בדירת ארעי. והרי לא נוח בה, לא נעים ולא בטוח?

מסופר על אדם עשיר שהגיע לביקור אצל ה"חפץ חיים" והביע בפניו את השתוממותו מהפשטות שבה חי הרב. איך אפשר לגור כך, בחדר שיש בו רק ריהוט מינימלי? ביקש העשיר להבין. בתשובה לתמיהתו, שאלו ה"חפץ חיים": היכן אתה מתגורר כעת? השיב העשיר שהוא מתגורר במלון. כשביקש ה"חפץ חיים" שיתאר לו את חדרו שבמלון, השיב העשיר: אני מתגורר בחדר שיש בו מיטה, ארון, שולחן וכיסא, וברשותי מזוודה קטנה ובה חפצים מעטים. אולם מקום זה אינו ביתי. אני מתגורר בו רק באופן זמני, ועל כן אין חשיבות רבה לשטחו המצומצם של החדר או לתכולתו... חייך ה"חפץ חיים" ואמר לו: אף מקום זה, שאני מתגורר בו, אינו ביתי הקבוע. מתגורר אני בו רק באופן זמני... ביתי הקבוע נמצא בעולם הבא...

מוסר השכל: האדם מטבעו מרגיש כי הוא עומד לחיות בעולם אלף שנה. הרגשה זו גורמת לו להשקיע מאמץ רב בצבירת רכוש, בבניית בתים ובהקדשת זמן לשאר ענייני העולם. אדם שמרגיש כי חייו כאן הם זמניים, חושב פעמיים האם כדאי לו להשקיע משאבים, זמן וכוחות בעבור דבר שהוא עתיד ליהנות ממנו במשך זמן מוגבל בלבד. הוא בונה את מה שיש בו צורך לקיומו, בוחן כל דבר מתוך התחשבות במיעוט הזמן שהאדם חי בעולם הזה, ועיקר משאבי חייו מושקעים בכיוונים הרוחניים הנכונים. ואגב, אדם זה מאושר יותר!

תחשבו שהיו מציעים לכם לקנות בית במחיר נמוך מהמקובל, אך היו חותמים אתכם חוזה כי הבית נמכר למשך 80 שנה בלבד... האם הייתם מסכימים? רוב האנשים לא מסכימים. ומדובר על אנשים בגילאי ה-40... כי כפי שאמרנו, אדם חי בתחושה שהוא הולך לבלות כאן בעולם ללא הגבלה. אם אדם היה מפנים בלבו שהחיים בעולם הינם ארעיים, הרי שהוא היה משקיע את המשאבים במקומות הנכונים.

למעשה, כל החיים שלנו הם ארעיים. האם מישהו יכול לדעת מה צופן לנו העתיד? האם מישהו יודע היכן יהיה בעוד שנה? בעוד חודש? מחר????

כמה פעמים אנו קמים בבוקר עם תכניות מסוימות, ובסוף היום מגלים שעשינו דברים אחרים והיינו במקומות אחרים.

בשבוע שעבר סיפרתי על המעלית שנתקעה בבניין המשרדים מול קניון איילון (אגב, הרגליים כואבות עד עכשיו). כשירדתי את 42 הקומות ברגל הגעתי לתובנות רבות, שהמרכזית שבהן היא העובדה שאין אנו יכולים לתכנן את החיים שלנו. בשום נושא ובשום צורה.

חג הסוכות, שהוא החג המגיע לאחר ראש השנה ויום הכיפורים, בא לסמל לנו את הארעיות שבה אנו חיים. שלא נשכח לרגע שהעולם הזה הוא ארעי. שחיינו הם ארעיים. וכפי שהמשנה במסכת אבות אומרת: "הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין".

ובכל זאת, למרות כל הארעיות, התורה ציוותה אותנו להיות שמחים. מדוע?

אני נוהג לומר שאי הודאות זוהי המתנה הטובה ביותר שאדם יכול לקבל. כבר סיפרתי, פעם ניהלתי שימוע לפיטורין שנערך למספר עובדים של חברת בת של עיריית חדרה. הם היו צעירים בני 24-25 שעבדו בתחזוקה וניקיון של פארק נחל חדרה ורצועת החוף. אמרתי להם באותו מעמד, שהאירוע הזה הוא הרגע המכונן שלהם בחיים ושניתנה להם הזדמנות פז "לחשב מסלול מחדש". לחשוב מה הם עושים עם עתידם, היכן הם ממשיכים, כמה כסף הם רוצים להרוויח--- (כעת אני יכול לספר, שאחד מהעובדים הללו נקלט בתפקיד בכיר מאוד בחברה ציבורית ידועה)

זהו הכוח של "דירת ארעי". להביא את האדם להכרה שהעולם הוא זמני, ארעי וחולף. רגע של אי ודאות, זהו מנוף ומקפצה להמשך. רק צריך לדעת להיות שם ולממש את הפוטנציאל.

אז בואו נתפוס את הרגעים הגדולים. נלמד מה עיקר ומה טפל. והכי חשוב להפנים שכל מכשול הוא מקפצה וכל אי ודאות יכולה להפוך את חיינו מהקצה אל הקצה. אנשים שחיים בוודאות אינם מתקדמים לשום מקום. להפך.

בחג הסוכות, כשנשב כולנו בתוך הסוכה, ספונים בענני הכבוד, נזכור כולנו שהחיים שלנו כאן בעולם הם ארעיים, ונלמד לנצל את הזמן שיש לנו כאן לעשיית טוב איש עם רעהו.

חג שמח.

הכותב משמש כמנכ"ל "מפעלות הרב גרוסמן", יו"ר "מדעים ויהדות" וחבר הנהלת העיר חדרה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!