רגליו מוצבות בקרקע וראשו בשמיים // ישראל כהן

במשך שנים גדלתי על דמותו של מרן ראש הישיבה הגאון רבי גרשון אדלשטיין זצוק"ל. אני אמנם לא זכיתי להיות תלמידו, אך אחיי זכו ולמדו בישיבת פוניבז' ותמיד שמעתי מהם על הוראותיו המחכימות, על הנהגתו השקולה ובעיקר על לימוד תורתו שמזכיר את ענקי הרוח של העם היהודי.

בשנתיים וחצי האחרונות יצא לי להכירו מקרוב ואף להתייעץ עמו בשאלות אישיות. כך זכיתי באופן אישי להכיר את הנהגתו הגדולה. אני מתאר את ראש הישיבה זצ"ל כמלאך שרגליו מוצבות על הקרקע וראשו בשמיים; מצד אחד הוא היה מנהיג ציבור שעסק בשאלות הרות גורל: להיכנס או לא לממשלה, חוק הגיוס, גיור, הכותל המערבי. לצד זאת הוא נועד עם מנהיגים כמו הנשיא הרצוג וראש הממשלה נתניהו. 

מצד שני כל ילד יכול היה להיכנס אליו לפני מנחה בשעת צהריים, לשאוב עידוד וחיזוק. אבא נכנס כדי לברר לאיזה תלמוד תורה לשלוח את בנו, האמא לברר על שידוך לילדים, שאלות רפואיות - ניתוח כן או לא. 

וזאת הייחודיות של מרן ראש הישיבה זצ"ל. מצד אחד הוא עסק בענייני הכלל, נושאים ברומו של עולם, אך מנגד לא הזניח את הפרט, את האדם הקטן, את הילד שנכנס אליו לקבל חיזוק, את האדם שנכנס להיוועץ עמו בעניין משפחתי.

באופן אישי זכיתי להיכנס אל הרב יחד עם בני ארי שיח'. "מתי הולכים לרב, מתי הולכים אל ראש הישיבה", היה שואל אותי בני. בחלאקה שלו, לפני מספר שבועות, בני היה באורות מהעובדה שהוא הולך להיפגש עם הרב. לעולם הוא יזכור את הסוכריה שהעניק לו הרב בחמימות.

בפעם האחרונה שנכנסתי אליו עם בני הרב קירבו מאוד. הוא אף חרג ממנהגו ואיפשר לארי לנשק את ידו כפי שנוהגים החסידים. אני מרגיש שהייתי צריך לעבור איתו עוד כמה שנים, אך לפחות המעט שזיכינו יישאר חקוק לעולמי עד.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!