בחזרה לוולוז'ין • ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי בראיון חג

המוסד האחרון שהיינו מצפים לראות בו את ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי, הוא בית היוצר הישיבתי של וולוז'ין – אם הישיבות. אבל גם בשובו לביתו בתל-אביב, ממסע מיוחד במינו, ניכרים בראש המוסד לשעבר רשמי הביקור ההיסטורי שערך בערש הישיבות. נימת הקול של האיש שידוע בקור רוחו, מתרככת כשהוא מדבר על ההיסטוריה לבית הנצי"ב, על התפקיד המרכזי שמילאו הישיבות בחיי האומה, ועל השאיפות שלו, ממרום גילו וניסיונו – להחיות מחדש את זכר הימים ההם.

בגיל שמונים, עם רזומה בטחוני עשיר שיכול לאפשר לו להעביר את ימיו במנוחה וברוגע, קורה להלוי מה שמתרחש לפנסיונרים אחרים - פרס כמשל - שמוצאים עצמם בסוף הדרך חפים מהמחויבות שנגזרה עליהם במסגרת תפקידם הממלכתי: את כל מה שלא התאפשר לו לומר במסגרת תפקידו, הוא משמיע כיום – בלי פילטרים ומסננים. הוא היה הראשון שזיהה את המסחרה הפוליטית שעושה נתניהו בגרעין האיראני – ולא היסס לבטא את דעתו שתפסה את הכותרות הראשיות של העיתונים בישראל. "ישראל לא נתונה לאיום קיומי", הוא אמר והוציא את האוויר מהבלון הפוליטי-מדיני של נתניהו. גם בנוגע לציבור החרדי הייתה לו פליטת פה שזכתה לביקורת נוקבת. גם כאן, מסתבר, התקשורת שהוציאה את הדברים מהקשרם, נושאת באשמה. כמו תמיד.

אבל האירוע שלשמו התכנסנו בפרוס חג הסוכות, הוא הביקור המרתק, מסע השורשים בוולוזי'ן אם הישיבות, ממנו שב לפני מספר ימים. כשהוא מדבר על כך קולו מתרכך, ליבו נפתח, שפע של מידע היסטורי נשפך מפיו. כשהוא מדפדף בדפי פירוש הנצי"ב על התורה שמונח על שולחנו האהבה ניכרת בעיניו. לא מדובר בגרב"מ אזרחי ששב ממזרח אירופה היהודית, אלא בראש המוסד לשעבר. השאלה מה לו ולכל זאת, כמו מתבקשת מאליה.

המוסד האחרון שאנחנו מצפים למצוא בו את ראש המוסד לשעבר זוהי ישיבת וולוז'ין. פתאום קם ראש מוסד בדימוס בבוקר ומחליט לנסוע דווקא לשם?

"אני מחובר לוולוז'ין חיבור עמוק ושורשי, חיבור וקשר משפחתי. אני דור חמישי לנצי"ב מוולוז'ין אימי היתה נינה של הנצי"ב, סבתי הייתה נכדה של הנצי"ב מוולוז'ין כך שקו ישיר מוביל מהנצי"ב אלי, זה דבר אחד. דבר שני, בצעירותי למדתי לא רק בבית ספר דתי בארץ, לפני כן באנגליה למדתי בישיבת עץ חיים בלונדון לימודי ערב. זו הייתה ישיבה ברוח נוברדוק".

ומי שעמד בראשה היה לא אחר מאשר ר' אלה לופיאן – ועבור הקוראים שלנו אין צורך להסביר במי מדובר.

"כן, כן. הוא היה ראש הישיבה בלונדון ואצלו למדתי. חתנו הרב גורביץ ייסד את הכולל בגייטסהד בצפון אנגליה שקיים עד עצם היום הזה כך שהעולם הזה לא זר לי".

גדלת על הסיפורים האלו בתור ילד או שמדובר בדברים שהופתעת לגלות כשנברת בשורשים המשפחתיים בשנים האחרונות?

"כילד, אימי סיפרה לי על מסורת אביה שאומנם היה יהודי מאנגליה אבל אביו, סבי מצד אבי, היה יהודי יליד רוסיה הלבנה, כפי שקראו לזה אז, בבלרוס שהייתה תחום המושב כך שאני לא זר לדברים האלו. ידעתי על וולוז'ין ועל פירוש הנצי"ב על חמשת חומשי תורה. לפניי מונחים חמשת הכרכים של העמק דבר, פירוש הנצי"ב לחמשת חומשי תורה. הוא הוסיף אחר כך העמק שאלה. פה ושם אני מעיין בפרשנויות ובפירושים לתורה והם ממש לא זרים לי, לכן זה לא דבר שבא אלי במקרה רק ששנים לא דיברתי על כך".

ומתבקשת השאלה מדוע?

"משום שכאשר שירתי בתפקידיי הממלכתיים לא חשבתי שאני צריך להתהדר בכך שאני נצר לנצי"ב".

ממלכתי אחר, הנשיא לשעבר שמעון פרס, דווקא התגאה וסיפר תמיד על שורשיו בוולוז'ין...

"הרקע שלנו קצת שונה. לפי מה שאני יודע אביו של פרס למד בישיבת וולוז'ין, אינני חושב שהוא מתייחס לנצי"ב. וישיניבה שזו העיירה שהוא גדל מרוחקת מרחק שעה נסיעה ויותר מוולוז'ין ואביו למד שם. זה דבר אחר לגמרי. מובן שכבודו במקומו מונח אבל אני מדבר על ייחוס משפחתי לנצי"ב, סבה של סבתי".

ובכל זאת במשך שנים נמנעת לעסוק בכך. הסוד הזה היה גלוי רק לך.

"לא חשבתי שאני צריך להתהדר בכך שאני מתייחס לנצי"ב מוולוז'ין. לא סיפרתי על כך דבר בזמן שירותי במוסד. לא רציתי שיחשבו שבגין כך זכיתי לדבר זה או אחר. גם לא חשבתי שאני צריך להתהדר בכך כדי לזכות במשהו. לכן דיברתי רק אחרי שעזבתי את תפקידי בשירות המדינה ורק בזמן האחרון. עכשיו, כשאני נמצא בשלב של יציאה לתחום הציבורי במידה מסוימת סיפרתי על עברי אבל לא רציתי שלעברי תהיה השפעה לכאן או לכאן בזמן שירותי".

היהודי האחרון
כשאפרים הלוי מדבר על הביקור בוולוז'ין, הוא עושה זאת כראש מוסד לשעבר ששום פרט לא נעלם מעיניו. כשהוא התבונן על המרבדים הירוקים שמשתרעים למלוא העין, הוא ראה, במוחשיות ממש, את רבבות יהודים שקבורים תחתיהם. כשהוא הסתובב ונגע באבנים הקרות של בניין הישיבה, הוא חש בחום היוקד של דמות סבו הגדול הנצי"ב, ומסביבו קהל העילויים המובחרים בעולם היהודי, בלבה רותחת של דיון תלמודי.

"הרבה זמן חשבתי על אפשרות להגיע לוולוז'ין ונזדמנה הזדמנות", הוא מתאר כיצד התגלגל הביקור, "יצאנו לביקור, רעייתי הדסה ואני, לשישה ימים. יצאנו בטיסה מכאן דרך וינה לוילנא. נסענו ברכבת מוילנא למינסק שהיא בירת בלרוס. ביקרנו אצל הקהילה היהודית בבלרוס. היא קהילה קטנה ולא מאוד משגשגת. למחרת היום נסענו ברכב מרחק לא קצר לוולוז'ין שהיא עיירה בתוך מחוז מינסק שבתוך בלרוס".

מתגוררים כיום יהודים בוולוז'ין?

"לא. אין אף יהודי בוולוז'ין. זאת גם לא עיירה שיש בה שירותים לתיירות, כך שגם לא מתארחים שם יהודים. ביקרתי בבניין שהיה בניין הישיבה. הבניין אינו בשימוש היום. העירייה שיפצה את הבניין במידה מינימלית מבחוץ, צבעה אותו בלבן. בפנים יש מספר שולחנות וכמה כיסאות לאנשים".

אם אין שם יהודי אחד לרפואה, למי יש עניין לשמר את הבניין?

"יש קשר בין הקהילה היהודית במינסק לבין הבניין הזה. אגב, שמעתי גם קולות שקוראים להקים מחדש את הישיבה. אני לא חושב שיש סיכוי גדול, ויותר מדויק לומר שאני בטוח שלא נכון היום לחדש את ישיבת וולוזי'ן".

ישיבת וולוז'ין לא צריכה חידוש והחייאה. היא חיה, נושמת ומתחדשת מדי יום במאות ישיבות בארץ ובעולם.

"אני אכן חושב שאנחנו לא צריכים לחדש ישיבה דווקא בגולה שבני עמנו נרצחו בה, אבל עלו בביקור כמה מחשבות לשימור המקום שעדיין אינן מסודרות ואינן מסוכמות ונראה אם יהיה מקום או לא לעשות משהו".

היום זה די באופנה. הרי תיירות השורשים במזרח אירופה זו תעשייה שלמה...

"אבל בוולוז'ין אין מקום קבורה של מישהו. הנצי"ב מוולוז'ין עצמו קבור בוורשא ולא בוולוז'ין".

וכשאתה מגיע, עם רקע של ראש מוסד לשעבר, מן הסתם יש לכך השפעה על היחס של השלטונות לסמלים היהודיים שנותרו.

"הגענו למחוז ונפגשנו עם ראש המחוז שיושב בבירה במינסק, שמו סמיון שפירא, כפי שניתן להבין מהשם שלו הוא מתייחס מצד אביו, לא מצד אמו, למשפחה יהודית. הוא איש מרשים מבחינת הנוף המקומי. הוא היה מנהל קולחוז, מעין יישוב חקלאי שיתופי בנוסח הקומוניזם של פעם מתקופת ברית המועצות. הוא מכר אישי של נשיא המדינה לוקשנקו ששולט שם הרבה זמן. דיברנו על וולוז'ין. נפגשנו גם עם ראש העיר בוולוז'ין שאין לו שום זיקה יהודית".

ראש העיר נטול הזיקה ותושבי המקום, מודעים לעוצמה שוולוז'ין תפסה בתולדותינו?

"הם יודעים שהיתה ישיבה אבל לא מודעים לעוצמת הישיבה. הם לא מודעים לתפקיד שהישיבה מילאה לפני עשרות רבות בשנים, הייתי אומר אפילו מאות בשנים. הרי תקופת הזוהר של הישיבה היתה במאה ה-19. במאה ה-20, היו ישיבות שהפכו להרבה יותר דומיננטיות: סלבודקא, מיר ופוניבז'. וולוז'ין היתה בשיא פריחתה וגם בשיא השפעתה במאה ה-19 כשהנצי"ב היה ראש-ישיבה והצמרת של חבורת רבני סולובייצ'יק לימדה שם. זה לא היה המצב במאה ה-20. הישיבה היתה קיימת כמעט עד מלחמת העולם השנייה אבל לא בהיקפים כפי שהיו בימיה הגדולים".

הציוני הראשון
לא צריך להרחיק עד לוולז'ין כדי לחוש מהי האווירה במקום שנשתכחה ממנו מורשת הישיבות. די להלך ברחובות תל-אביב כדי להבין עד כמה גדול הוא הניכור. לא ברוסיה הלבנה, אלא בישראל הלבנה, היחס לבחורי הישיבות, הוא שחור משחור.

איך מעבירים את המורשת הזאת הלאה? איך מקטינים את הניכור של הציבור הישראלי כלפי ההוויה הישיבתית?

"היחס כיום להוויה הישיבתית קשור לענייני דיומא, לסוגיות פרקטיות של היום כמו הקשר בין הלימוד בישיבה לבין המעורבות בחיים הממלכתיים של המדינה, סוגיות כמו גיוס וסוגיות אחרות, תכני הלימוד, נושאי הלימוד וסוגיות מהסוג הזה".

אפרופו תכני לימוד, הרי הנצי"ב סגר את ישיבת וולוז'ין כשניסו לכפות עליו ללמד בה רוסית. גם בציבור החרדי יש כיום תחושה שמנסים לכפות עליו תכנים שמנוגדים לאורחותיו.

"בוא לא ניכנס להשוואות. לדעתי השיח כיום צריך להתנהל בדרכי נועם. צריך גם לדעת למען האמת ההיסטורית, שברמה העובדתית כפיית לימוד השפה הרוסית הייתה אומנם העילה הרשמית לסגירת הישיבה, אך היא באה על רקע מסוים שנוגע לחדירת רוחות השכלה. אבל לשאלתך, אני בהחלט מודע לתחושה הלא אוהדת שיש כיום בציבוריות הישראלית כלפי הישיבות וזה נובע מהעיסוק הבלתי פוסק בנושאים השנויים במחלוקת. לכן זווית הראיה לא מתמקדת בתרומה הגדולה של הישיבות, אלא במחלוקות שמתעוררות סביבן. הישיבות מילאו וממלאות תפקיד מרכזי מאוד בחיים המדיניים והפוליטיים של העם היהודי".

ואתה מרגיש - שומעים זאת בקולך - שמהנתק הזה הציבור הישראלי מפסיד לא פחות מאשר החרדים.
"בוודאי. אני יכול לספר לך שאחד האישים המאוד מעניינים שאני פגשתי בימי חיי היה אדם שלא למד בישיבת וולוז'ין אבל היה אישיות מאוד קורנת בפני עצמה. יש בידי מכתב שרב גדול בישראל, הרב יחזקאל אברמסקי שהיה אב בית דין בלונדון ונדמה לי שמקורו בסלוצק. הוא היה רב קהילת מחזיקי הדת בלונדון, ולימים אב בית דין של הקהילה כולה".

גם בנוגע אליו אין צורך להכביר במילים, הקוראים שלנו מכירים ויודעים. הוא עמד לימים בראש ישיבת סלבודקה בבני ברק והיה מגדולי ראשי הישיבות בישראל.

"הוא אכן עלה ארצה בשנת חמישים והיה הראשון שקיבל את פרס ישראל על תרבות תורנית. הוא היה הרב הראשון שקיבל את הפרס תרתי משמע, גם קיבל בפועל וגם קיבל את הפרס מבחינת המשמעות של הדבר. הוא שלח מכתב בשנת תרצ"ד לדודי שעלה ארצה מלונדון, והוא כתב כך: 'ידיד בן ידיד, חכם בן חכם, חובב הארץ בן בנו של החובב הגדול הראש והראשון בישראל... ולאור המאור הגדול זקנו הנצי"ב זצ"ל מראשי התנועה של חובבי ציון'.

"הנצי"ב היה, על פי עדותו של הרב אברמסקי, החובב הגדול של ציון, הראש והראשון בישראל בתקופה ההיא, והוא כותב זאת לדודי ומברך אותו: מתוך שלוש אלה עולה ידידי אל הארץ, מתוך חיבת הארץ, מתוך אהבת ישראל ומתוך אהבת התורה. בשלוש אלה יעלה בהר ה', זו היא ארץ ישראל שגבוהה מכל הארצות ובשלוש אלה יקום במקום קודשו".

המסמך, שמתפרסם כאן באדיבותו של מר הלוי, מרתק בגלל תוכנו ולא פחות מכך, בגלל צורתו. כל אות עשויה במלאכת מחשבת, כל תג בחתימה, עוצב מתוך מחשבה, עד קוצו של יו"ד.

אתה מדבר על מורשת וולוז'ין, והנה דוגמה לשיח שיכול להתנהל אחרת מתוך אהבת התורה, אהבת ישראל וחיבת הארץ. לצערנו, שלושת הערכים האלו כבר לא מחברים את הציבור הישראלי זה לזה.
"אני בדעה שעוד ניתן לתקן. זה מחייב קירוב לבבות ומדובר בתהליך דו-סטרי. אני חושב שבעניין הזה אפשר לעשות הרבה מאוד עם רצון טוב ועם נכונות של קיום יחדיו. זה מחייב התחשבות הדדית, אך זה לא בלתי אפשרי. הנצי"ב היה דוגמה לכך, הוא היה איש של קירוב לבבות וזו חובה על שני הצדדים לחפש זאת ושני הצדדים צריכים לתרום את חלקם בעניין הזה".

גם אתה לא תמיד תרמת לשיח. זכורה לנו האמירה הקשה שלך, כביכול ההקצנה החרדית מסוכנת יותר מהגרעין האיראני...

"לא אמרתי מעולם מילה בגנות החרדים ומי שמכיר אותי ידוע שזה רחוק מסגנוני. דיברתי על תהליך של הקצנה ואמרתי שתהליך ההקצנה הוא תהליך לא טוב. הקצנה לא גורמת בלשון המעטה לקירוב לבבות והתהליך הזה של הליכה לקצוות שונים, של חיפוש המפלג על המאחד, של התרחקות במקום התקרבות, מאיים על השלמות שלנו כעם ועל הקיום שלנו כאן, והוא גדול יותר בעיניי מכל איום חיצוני אחר".

ואתה מאמין שעדיין ניתן לפרוס סוכת שלום מעל לראשו של עם כל כך מפולג?

"כפי שכתב הרב אברמסקי לדודי שעלה לארץ, הנצי"ב היה החובב הגדול של ארץ ישראל. הוא באמת היה אחד מהחובבים הגדולים בתנועת חובבי ציון שהקדימה את הציונות. הרי הציונות האמיתית, אהבת הארץ וחיבת ציון, הייתה קיימת בתוך ישיבת וולוז'ין אצל הנצי"ב עצמו, ואם נעשה את החיבור הנכון בין ארץ ישראל, אהבת ישראל ותורת ישראל, נוכל להגיע בדרכי נועם לדרך הנכונה, כפי שנאמר במקורותינו: דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

חובב ציון הגדול. מכתבו של הגר"י אברמסקי (באדיבות מר אפרים הלוי)

הראיון מתפרסם ברשת 'קו עיתונות'.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!