הרב שאול יורוביץ' במאמר לחג השבועות

ההכנות הנדרשות לקראת קבלת התורה

בימים אלה הננו מתכוננים למעמד הנשגב ביותר שזכה לו עם ישראל אי פעם, 'מעמד הר סיני', רגע השיא היה כאשר כל אחד מישראל שמע את שתי הדברות הראשונות 'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה.

אך בשונה מ'יציאת מצרים' ו'קריעת ים סוף' שלא נזקקו ישראל לשום הכנה בכדי לזכות להם, לקראת מעמד הר סיני אנו קוראים על סדרה שלימה של הכנות שקדמו לרגע גדול זה, ננסה מקודם לתקצר ולסכם אותם באופן כללי ולאחר מכן להבין את משמעותם.

כבר ביום חנייתם במדבר סיני נאמר: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" ורשי מביא על זה מדרש חכמים "כאיש אחד בלב אחד אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת", אם כן ההכנה הראשונה המתוארת לקראת מתן תורה היא אחדותם ואהבתם השלימה.

בהמשך הפרשה משה מצווה את ישראל בהרחבה לקראת המעמד הגדול, למעשה ניתן לכלול את הוראותיו של משה בשני עניינים כוללים א' פרישות וטהרה, הוא אומר להם "הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה", ב' הוא מזהיר אותם לבל יעלו בהר כדבר ה' "הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ"

אם כן לסיכום מצאנו שלושה הכנות עיקריות לקראת מתן תורה א. אחדותם כאיש אחד בלב אחד. ב. פרישותם מנשותיהם.  ג. אזהרתם מעלות בהר. ובוודאי ראוי להתבונן במשמעות הפנימית של שלושה דברים אלו.

למעשה כאשר מעיינים בספרי הדרכה אנו רואים שחכמי המוסר והחסידות כאחד מדריכים אותנו בהרחבה שההכנה העיקרית הנדרשת מהאדם בכדי לזכות לקבל את התורה כראוי היא תיקון המידות, וכפי שנאמר 'דרך ארץ קדמה לתורה', כך גם עיקרי הדברים המבוארים במסכת אבות שהתורה נקנית בהן עוסקים בתיקון קומתו הפנימית של האדם, כמו כן מבואר בספרי הפנימיות שזו הייתה עבודת עם ישראל בארבעים ותשע הימים שבין יציאת מצרים למתן תורה, ועד ימינו אלה עובדי ה' עוסקים בימים אלו של ספירת העומר לקראת זמן מתן תורתנו בעבודת תיקון מידות נפולות, ומטעם זה תיקנו גם ללמוד מסכת אבות העוסקת כולה בתיקון המידות בשבתות הקודמות לחג השבועות.

ההסבר מדוע זוהי ההכנה העיקרית לקראת מתן תורה הרי היא ברורה מאליה, שאדם המתוקן במידותיו כאשר יצטווה בציווי כלשהו הרי מצד שמידותיו מתוקנות יש בכוחו לקיים את אותו ציווי, אך האדם השקוע במידותיו הרעות מה יועילו לו כל ידיעותיו הנפלאות אם נפשו המושחתת עומדת מנגד ומושכת לכיוון ההפוך, ולכן לא שייך לצוות עליו כלל, וכאילו נאמר שהמידות הן הכלי להוציא לפועל את הדעת של התורה, וכידוע הכלי קודם לאור. 

כלל כל המידות מתבארים בספרי הפנימיות בצורה נפלאה לפיה עיקרי המידות מושרשות בשלושה עיקריות הכוללות את כולן, הן מכונות 'חסד גבורה תפארת', 'חסד' כוללת את כל מידות האהבה הנתינה והשמחה ודומיהן היא מבטאת את התפשטות כוחות האדם מחוצה לו. לעומתה ה'גבורה' מבטאת את הכוחות ההפוכים היא כוללת את בחינות הצמצום והגבול שבאדם, בה מצויים היראות והפחדים לצד היכולת להימנע ממעשים רעים ולהתגבר על פיתויי היצר. הבחינה השלישית 'תפארת' מבטאת את היכולת של האדם לפעול פעולה כוללת המורכבת משני ההפכים 'חסד וגבורה', שלכאורה אהבה ויראה הן מנוגדות זו לזו אך מידת התפארת ממזגת ביניהן ומיחדת אותן ואז הן משלימות זו את זו להוציא לפועל פעולה שלימה.   

עומק מושג 'תיקון המידות' מבטאת את שליטת האדם בכוחות נפשו ויכולתו להשתמש בהן כפי חפצו ובחירתו כל אימת שהוא זקוק להן, פעם במידה זו ופעם במידה השנייה הכול כפי רצונו מבלי להיות נשלט על ידן, על זה אומרים חז"ל "צדיקים ליבם ברשותם".

אם נתבונן בשלושת הדברים המובאים לעיל, נראה שהם מקבילים לשלושת שורשי המידות האמורות כאן, שבתחילה רואים את תיקון מידת החסד, זה בא לידי ביטוי כבר בזמן חנייתם על ידי שהיו במצד של 'כאיש אחד בלב אחד'. לאחר מכן בא להם הציווי של אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה, זהו תיקון של הצד ההפכי, מידת הגבורה, הכוח לשלוט ביצר בנקודת הקושי העיקרית. הבחינה השלישית מקבילה למידת התפארת שהיא המכריעה וממזגת ביניהם, שבציווי של הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ באים לידי ביטוי שתי הבחינות כאחד, שמחד יש בה את צד הגבורה והצמצום שזה עניין 'הגבל', אך באותו ציווי עצמו נאמר להם 'וקדשתו' שהיא מבטאת את הצד החיובי להתקשר ולהיכלל בו, נמצא שהיה להם עבודה כפולה בציווי זה, מחד להגביל ולצמצם את עצמם ובד בבד לקדש בהר.

בהגיע עם ישראל למדבר סיני לאחר ארבעים ותשעת ימי טהרתם הלכו ונתקנו במידותיהם, שהרי בזה עסקו בכל אותם הימים שבין יציאתם ממצרים למעמד הר סיני כאמור. מובן היטב אם כן שבשלושה בחינות אלו בא לידי ביטוי שלמותם של ישראל בתיקון מידותיהם לקראת מתן תורה, שכפי שהתבאר מידות מתוקנות משמעותן היא היכולת לאחוז בכל המידות כאחד ולהשתמש בהן ככל הראוי לו, זו שלמות האדם כאשר אינו כבול בכלום וכל המידות נתונים בידיו לעשות בהם כרצונו.        

ביום חתונתו זה מתן תורה

ומכאן נעסוק קצת במהות החג עצמו: חג השבועות נקרא על שם שבעת השבועות שאנו סופרים ומתכוננים לקראת מתן תורה, כלומר על שם ההכנה לחג. אין לך חג משופע בהכנות רוחניות כחג מתן תורתנו זה מתחיל ממחרת ליל הסדר שסופרים שבעה שבועות להיטהר ולהתקדש, לאחר מכן כמו שנתבאר לעיל על ראש חודש סיוון נאמר ויחן שם ישראל 'כאיש אחד בלב אחד', לאחר מכן נצטווינו על שלושת ימי הגבלה והתקדשות יתירה, ומשה הוסיף עוד יום אחד מדעתו, ועוד הוסיפו ישראל להיות ערים כל ליל החג ולטבול לקראת הבוקר.

אך לעומת זה מפליא מאוד שבחג עצמו, לאחר קבלת התורה כבר, לא די שאיננו מתקדשים יותר, אלא בשונה מכל החגים אין לנו שום מצוה, אדרבה נאמר 'הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם', וכשהיה בית המקדש קיים היו מקריבים את שתי הלחם שדווקא חמץ תיאפנה, וממנהגי החג להוסיף במיני מתיקה 'חלב ודבש', וכל זה הוא בהיפוך מן הפרישות, יתר על כן אחרי קיום המנהג להיות ערים ולעסוק בתיקון כל הלילה הרי לאורך היום נוטים רוב עם ישראל להיות במצב ישנוני יותר, והרי בסיכום יוצא שדווקא מאז קבלת התורה בבוקרו של יום אנו עוסקים בעיקר באכילה ובשינה.

הדבר מעורר פליאה שדווקא לפני קבלת התורה אנו כל כך בעבודה רוחנית, ודווקא לאחר שהתורה בידינו הננו מורידים הילוך ויורדים חזרה לעולמנו הגשמי. ההיגיון הפשוט היה מחייב אותנו לנהוג בהיפוך, להוסיף ולהתקדש דווקא לאחר קבלת התורה

מהות החג

בכדי לרדת לשורש העניין, יש להבין את מהות מעמד הר סיני. חכמינו ז"ל (תענית כו:) דורשים את הפסוק ביום חתונתו זה מתן תורה. נתבונן בעניין החתונה. הצופה מבחוץ על טקס נישואין רואה מערכת של התחייבויות הדדיות והוא אינו יכול להשיג את עוצמת האהבה וההתמסרות של האיש והאישה. כך גם מעמד הר סיני, בחיצוניות יש כאן מערכת של ציוויים ואזהרות, אך בעצם יש כאן אהבה נצחית, ישראל מתמסרים לחלוטין בבחינת 'נעשה ונשמע', ומרוב דבקות 'פרחה נשמתן', כתוצאה מייחוד עצום זה בוודאי מסתעפים התחייבויות רבות.

מהות הנישואין בין ישראל לה' היא חיי שותפות מלאים עד הפרט האחרון, ולכן יש לדעת שלפני מעמד זה כל הרוצה לדבוק בה' היה עליו לפרוש ולהיבדל כליל מן העולם הגשמי משום שהעולם כביכול מעלים את האלוהות ומהווה כעין סתירה לגילוי האלוהי, וממילא העבודה הנדרשת אז היא התנתקות מכל המציאות הגשמית. מצד עצמנו אין בנו כוח להעלות את הגשם אך מעמד הר סיני מאפשר לנו למצוא את הגילוי האלוהי בתוך המציאות הגשמית, כביכול הקב"ה מגלה לנו בתורתו איפה הוא מסתתר בכל פרט ופרט, מהו הרצון האלוהי בכל פרט מהמציאות התחתונה. בכוחנו להעלות כל התחתונים ללא צורך בפרישות מהם, אדרבה עבודתנו היא להאיר בתוכם.

זו הסיבה שבחג זה הכול מודים 'דבעינן נמי לכם', עלינו להביא את גילויי התורה בתוך ה'לכם', תורתנו היא תורת חיים העוסקת בהנהגה הגשמית דווקא. בניגוד לגויי הארץ שכאשר רוצים איזושהי חוויה רוחנית עליהם לפרוש ולהתנזר לחלוטין מן הגשמיות משום שאין להם תורה ואין בכוחם להעלות את התחתונים ובהשתמשותם בגשמיות נופלים בתוכה, אך עם ישראל חייבים עם תורתם להיפך - לרדת ולהעלות הכול.

בניגוד לחג הפסח שהיה עלינו להתנזר מאכילת חמץ, שתי הלחם המובאים לבית המקדש בחג השבועות דווקא 'חמץ תיאפנה', זה ההבדל בין ההכנה למתן תורה לבין השותפות עם הקב"ה לאחר קבלת התורה.

זה המשמעות ש'תורה לא בשמים היא' וכאשר המלאכים ביקשו 'תנה הודך על השמים' תשובת משה בכללות היא שמכיוון שאין להם יצר רע והיינו שאין בכוחם להוריד את התורה למטה, אין בכוחם לקבל את התורה.

במאמץ שלנו לקבל את התורה עלינו לעבוד הרבה כדי להגיע למעלה גבוהה וזה מהות כל ההכנות שלנו לקראת חג השבועות. אבל משעה שהשגנו את התורה והיא דבוקה ומחוברת לשורש נשמתנו הרי שהיא טבעית לנו ואנו יכולים כבר לגלות אותה בכל אורחות חיינו. 

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!