שנה ללא רבי אורי זוהר // צבי יעקובזון בטור אישי

שנה חלפה מאז הסתלק רבי אורי זוהר זצ"ל בסערה. אמש ישבנו במקלט שמול ביתו ושמענו אודותיו. שוב נחשפנו לדמות שכולה אור וזוהר, שאין לה בעולמה אלא לעשות רצון ה'. הדחף הפנימי להרחיב את גבולות הקדושה הניע אותו לחולל מהפכות. אולי בעוד דור או שניים, בבחינת "אין אדם עומד על דעת רבו" וגו' או בבחינת "אין בעל הנס" וגו'. נשכיל להבין שמדינת ישראל רשמה ציון דרך: לפני החזרה בתשובה של המלך הנערץ של ביצת-תל-הביב, ואחריה.

לזכותו נזקפים רבבות בתים של תורה. הוא, בתמימותו וחכמתו, האמין בכל אחד. לביתו עלו נחלשים ונחשלים, והוא ידע להפיח בהם אמון ותקווה לצד עצה ותושייה. הוא סלל נתיבות. "שר התשובה", אמר אמש ידידו ושותפו למפעל הקירוב הגדול "לב לאחים", הגה"צ רבי ברוך שפירא שליט"א. ביום ראשון הייתי בבאר-יעקב. בסמינר שייסד אבי-מורי זצ"ל היו מאות הורים חילוניים שהגיעו לאסיפת הורים. צאצאיהם לומדים בבתי ספר תורניים של "לב לאחים" ו"שובו" בקרית הסמינר. אחד מהם, דניאל סרוסי, איש הי-טק, אמר לי: "לא פגשתי מעודי את הרב אורי זוהר, אבל למדתי הרבה עליו, ואם הוא חזר בתשובה זה משפיע גם על מי שלא הכיר אותו". רבי אורי נהג לצטט את הפסוק "להוציא יקר מזולל כפי תהיה", ואת רש"י הקדוש שאומר: "אם תוציא אדם הגון מאדם רשע שתחזירנו למוטב, כפי תהיה שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה". ראו כמה גדול כוחו וכמה חביב מי שמשיב בן לאביו! "לב לאחים" יוצאים כעת במבצע רישום ילדים למוסדות לפי מורשתו ולעילוי נשמתו. הבה הצטרפו לפרויקט הזה, תרמו מזמנכם או מהונכם.

הרבה, הרבה מאוד, אפשר לכתוב עליו. "אל תהיה פראייר", נהג לומר – והוא לא היה. בכל תחום מיצה עד תום. אבל חשוב לא 'לפספס' את עיקר מהותו: תורה. הוא למד עם חברותות סביב השעון, מקור חיותו היה הלימוד. הלכה, זוהר, מוסר – ובעיקר גמרא. אמר לי בנו רבי בצלאל זוהר: כולם מדברים על החסד של אבא, והכֵּנות שלו, והנאמנות שלו, ועבודת המידות שלו, אבל חשוב לזכור את הדבר שהיה כל כך חשוב לו תמיד: התורה. ותמיד הדגיש שהיא שייכת לכל אחד ואחד.

והדקדוק בהלכה שלו, בלי לעגל פינות. ה'שונה הלכות' בביתו היה בלוי מרוב שימוש. אם שמע על חומרה מסוימת היה חוקר ושואל, ולרוב היה מאמץ אותה לשרשרת החומרות שלו בהלכה. התפילות שלו. מרישא ועד סיפא, כל מילה, בכל הכוונה. תמיד אמר: "תדברו אתו". הוא דיבר עם הקב"ה, הוא חי את מלך העולם. הפתק 'שיויתי' היה תלוי למראשותיו. ההתמדה העצומה שלו. כששב ממסעות היה נכנס לביתו ומסתער על הגמרא. הענוותנות. החסד. פרק בפני עצמו היה עניין עבודת המידות שלו. הוא הפקיר עצמו וביטל רצונו לחלוטין לעבודת הבורא ורצון השם.

היום (יום שלישי ג' סיוון תשפ"ג) בערב נעלה לקברו, לחלקה בהר המנוחות אליה היינו עולים עמו חמש פעמים בשנה (להוריו, הורי זוגתו הצדקת תחי' והמחותנת אלונה ע"ה). אביו, רבי אשר מנחם מנדל הלוי, היה במקור דז'אדק. בית גוראי. תורה מחזרת על אכסניה שלה. בחמלתו הגדולה שמר כידוע את היארצייטים של בני משפחתו, של גדולי ישראל ובעיקר רבותיו, של מעגל ידידיו, ושל כאלו שהתאמץ לחלצם מכף הקלע. על כולם אמר 'קדיש' כל השנה ואחר-כך ביום הפטירה.

שנה חלפה מאז נדם הלב האוהב, הלב הטוב. הבה נלמד ממעשיו ונשיב לו מעט הכרת הטוב על מה שחולל במדינה השסועה הזו. בתורה, בתפילה, במידות, בהענקה, בקירוב, בהקשבה, ב'שיויתי'.  

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!