יום כיפור ופתאום כולם ביחד • טור אופטימי

בכל שנה, כשיום הכיפורים מתקרב, אני מתמלא בשמחה אדירה.

אחד הדברים שאנו פועלים עבורו כל העת, זה למצוא מכנה משותף, רחב ככל האפשר, בין כל רבדי הציבור. מציאת המכנה המשותף ויצירת הגשר המאחד נותנת סיפוק אדיר.

יום הכיפורים הקרב ובא, הוא היום אולי המאחד ביותר שיש בשנה. השיח הציבורי משתנה. העולם כולו כאילו עוצר מלכת. יום כיפור הוא יום של היטהרות מחיי השגרה. עצירה למשהו רוחני. בתורה נאמר "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם". יום זה הוא יום קדוש מעין כמוהו, שנשמר באדיקות בציבוריות הישראלית הרחבה.

אני זוכר שהתבקשתי לפני מספר שנים להרצות על "משמעות יום כיפור" ככה בזאת הכותרת ללא עטיפות וללא "מילים מכובסות", בפקולטה לחקלאות שע"י האוניברסיטה העברית ברחובות.

הגעתי לאולם מלא בסטודנטים, ולא ראיתי שם אף כיפה אחת... אני זוכר שהתרגשתי מאוד מהמחזה. ישבו שם אולי מאות צעירים וצעירות, הרחוקים מקיום תורה ומצוות, אך בלבם פנימה , פועמת נפש יהודית הומייה.

אינני יכול לשכוח לרגע, את אותו יום הכיפורים לפני כעשר שנים. היה זה בתחילת דרכי הציבורית והקהילתית. במהלך אותה שנה נפגשתי עם עשרות ואולי מאות אנשים מכל המגזרים, בנושאים שונים ומגוונים. באותה תקופה התחלתי ללמוד על אופיים ודרכם של ציבוריים שונים, וכן להכיר את צרכי כל המגזרים.

אני זוכר את בוקרו של יום כיפור. יצאתי מביתי לתפילת שחרית, והרחוב נדם. אף מכונית לא חלפה על פניי. מה שכן חלף על פניי אלו הם אנשים שהכרתי אותם מחיי היום יום כאינם שומרי תורה ומצוות, צועדים בזה אחר זה לבתי הכנסת. באותם רגעים ירדו לי דמעות. התרגשתי מהמחזה כמו שלא התרגשתי מעודי.

עד עצם היום הזה, בכל יום כיפור כשאני חולף ברחובה של עיר, עייני זולגות דמעות. לראות את עם ישראל, צדיקים בני צדיקים, מחוברים ליהדות ולשורשים. לראות את כולם מנסים כמה שיותר להידבק בקדושה. גם אם לא תמיד מבינים את משמעות היום.

זהו תפקידנו בימים אלו. למצוא את המאחד והמגשר ולא חס וחלילה את ההפך. זכינו ויש יום אחד בשנה שהינו יום מאחד. כולם כולם, כאיש אחד בלב אחד, מתאחדים לקדושת היום. בטוחני שאווירת הקודש האופפת את רחובות עירנו ביום קדוש זה, משפיעות שפע של קדושה לכל השנה כולה.

ואם כולם היו דתיים?
אינני צריך להציג בפני הקוראים את "פלוגתא" – בית מדרש לבירור מחלוקות שיזם והקים ידידי הרביהודה פולישוק. הוזמנתי להשתתף בפאנל "פלוגתא" שעסק בנושאי דת ומדינה. דיברו שם הרבה על משמעות השבת בציבוריות הישראלית, שירות צבאי ואזרחי, שמאל וימין ועוד. בכל פעם שנושאי דת ומדינה עולים על שולחן הדיונים, מתעוררת אצל

רבים אותה השאלה: "מה יקרה אם כל המדינה תשמור שבת? מה יקרה אם כל המדינה יהיו דתיים?" השאלות הללו מדירות שינה מעיניהם של רבים החוששים מהיום בו המדינה "תתחרד". אגב, חוקים ודיונים רבים הנוגעים ליחסי דת ומדינה, מתחילים מהשאלה הזו. כמובן, שבאותו פורום נשאלתי את שאלת המחץ "מה יקרה אם כולם ישמרו שבת?"

במקום לענות להם על שבת, לקחתי אותם לרגע לחוויה האישית שלי ביום הכיפורים. העולם עוצר מלכת, אין תחבורה, חנויות סגורות, רשתות התקשורת מפסיקות את שידוריהם והרחובות ריקים ממכוניות. נו? מה רע בכך? האם העולם "השתגע" בעקבות כך, או שלהיפך?

ואז אמרתי להם: תחשבו שיום אחד בשבוע היה כמו יום הכיפורים. יום המוקדש לאשה, לילדים ולמשפחה. לחשבון נפש. יום שבו אין טלפונים, אין תחבורה, אין תקשורת, יום שבו כל אחד יכול להקדיש זמן למנוחת הדעת והנפש. איך אמר לי ידיד שהחל לאחרונה לנוח בשבת: "פתאום גיליתי שהילדה שלי היא כבר בכיתה ה'..."

לפני מספר חודשים העלה מישהו הצעה בפייסבוק ל"יום בלא סלולרי". למעלה מעשרים אלף איש נענו להצעה, וקיבלו על עצמם שלא להשתמש בטלפון הסלולרי במשך יום אחד. האדם שהעלה את הסטטוס שלח לכל אותם שקיבלו את ההצעה: "אני שמח שגם אתם בחרתם להיות שותפים במיזם "יום בלא סלולרי", נתחיל מהשבת הקרובה..."

טופ שבטופ
בואו נדבר קצת על יום כיפור.

יום הכיפורים - היום הקדוש ביותר במסורת היהודית. אם השבת היא קדושה, הרי שיום כיפור הוא שבת שבתון- קודש קודשים.

ואמנם, כפי שכבר הזכרתי, בציבוריות הישראלית זוכה יום הכיפורים לעדנה מיוחדת. בלי חוק ובלי חיוב, באמנה חברתית שמעטות כמוה בישראל. עיון בפסוקי התורה מעלה את היסוד הכפול של יום הכיפורים- מחד זהו היום של חשבון הנפש של האדם הפרטי על חטאיו הפרטיים ומאפייניו הייחודיים, מאידך זהו היום בו מכפר הכהן הגדול על חטאי הקהילה כולה, על חטאי העם.

בבית-המקדש היה יום הכיפורים יום חשוב במיוחד שכן בו, ורק בו, נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים שם התוודה והתפלל בעבורו ובעבור העם.

יום הכיפורים הוא הטופ שבטופ. החל מחודש אלול מתחילים ימי הרחמים והסליחות העוברים דרך ראש השנה, עשרת ימי תשובה, והשיא – יום הכיפורים.

לעלות כדי לרדת
כבר שבוע שאני מתחבט בשאלה מהו המסר המרכזי היוצא לנו מהימים הללו. איזו נקודה ניקח אותנו לכל השנה. לפני יומיים קיבלתי תשובה. הוזמנתי לפגישה בבניין משרדים חדש בגוש דן, מול קניון אילון. מדובר בבניין חדש עם סטנדרטים גבוהים הנושק לגובה של למעלה מארבעים קומות. הפגישה נערכה בקומה ה-42 והגעתי לשם עם ידידי אבי ו.

הגעתי לבניין. נכנסתי למעלית ותוך דקה ספורה ניצבתי בקומה ה42. הפגישה הסתיימה, ואנו יצאנו החוצה. לתדהמתנו נוכחנו לראות כי המעליות פסקו מלפעול. נודע לנו כי ישנה תקלה ויקח כשעה עד שתטופל. אז מה עושים? בכל זאת 42 קומות. אחד הציע להמתין. ידידי אבי ו. הציע לרדת ברגל. "זה יקח לנו לא יותר מ 10 דקות".

ירדנו ברגל. אני לא זוכר מעולם שהתאמצתי מאמץ רב מעין זה (אנקדוטה מעניינת: כשהגעתי לפגישה התעכבתי במשך כמה דקות כי לא מצאתי חניה מספיק קרובה והתעצלתי ללכת דקה ברגל...) כשירדתי את המדרגות היה לי זמן לחשוב על תובנות מהסיפור הזה. בכל אופן, לא בכל יום מזדמן לנו לרדת 42 קומות.

שאלתי את עצמתי מה היה קורה לוּ הייתי יודע מראש כי המעלית לא תפעל כשארצה לרדת, האם הייתי עולה לקומה כל כך גבוהה? בוודאי שלא. הסיבה היחידה שהסכמתי לעלות לגובה רב כל כך הייתה מעצם המחשבה שאמנם אני עולה לקומה הארבעים ושתיים, אך בדרך שבה עליתי, כך גם ארד...

מה התובנה שלי מהסיפור הזה? יש לי תובנות רבות, (אולי , שלפני שעולים על עץ גבוה יש לתכנן איך נרד ממנו וכו' וכו') אך אתן לכל אחד להסיק את המסקנה שלו על היכולת שלנו לתכנן את החיים.

כולנו יהודים
בשנה החולפת יצא לי ללוות את ראש מוסדות מגדל אור הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן רבה של מגדל העמק . נדהמתי מהיקף הפעילות, מגדלותו של האיש ומגודל המוסדות והמפעלות שהקים. ומדוע אני נזכר בו כעת? הנה מספר ציטוטים של הרב גרוסמן, העוסק בקירוב בין אחים שנים רבות. "מתוך ניסיון חיים אני מאמין בגדלות הנשמה היהודית", "כל יהודי הוא קדוש. אין חילוני בעולם. עוד לא פגשתי את היהודי החילוני הראשון, ואני עוסק בקירוב כבר 40 שנה". "אין אחד שלא מחפש את האור, האמונה, האמת, הקב"ה, כולם בעלי נשמות טהורות וקדושות ורק צריך להראות להם איך ואיפה לפגוש את זה".

ומשפט המפתח של הרב (שעשו בו שימוש זול בפוליטיקה...) "אין חילונים , אין דתים - כולנו יהודים".

אם אנחנו מדברים על יום כיפור כיום מאחד, אין כמו משפטים מעין אלו להוכיח לנו עד כמה המאחד רב על המפלג. זהו תפקידנו בימים אלו. למצוא את המאחד והמגשר ולא חס וחלילה את ההיפך. זכינו ויש יום אחד בשנה שהינו יום מאחד. ביום זה כולם כולם, כאיש אחד בלב אחד, מתאחדים לקדושת היום. בטוחני שאווירת הקודש האופפת את רחובות ארצנו ביום קדוש זה, משפיעות שפע של קדושה לכל השנה כולה.

הלוואי ונדע כולנו להעריך את הימים האלו ולהוציא מהם את המאחד לכל השנה כולה.

בברכת גמר חתימה טובה .

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!