איך את מעזה להרפות מידו? • וידויה של אם
הקונפליקט של בית-משפחה מלווה שנים את נשות העולם ומותירה את האם מתמוטטת תחת עומס של רגשות אשם • מלי אברהם על האשמה ההורית שנולדת יחד עם הבן הבכור • עד שהגיעה התובנה הפתאומית
אני מנופפת לפעוטי היקר לשלום נפנוף חמישי יוקד ונרגש, והולכת לי משם.
הלב, אותו איבר עיקש וחסר היגיון, מרגיש הקלה.
אני חושבת לעצמי שיום אחד אני עוד אכתוב פואמה על הרגעים האלו.
הרגעים המתוקים של ההקלה האסורה, הברורה, המאושרה, הלא פתורה, של אחריי.
אחרי שאת מניחה את אחרון הצאצאים היקרים בגן, ושוב, את לעצמך
החיים שלך- שלך!
אף אחד לא מושך לך בשמלה,
בא בטענות,
מבקש תשומת לב מאצלתחתית הסיר המגורדת כבר בכף והיא ריקה לחלוטין.
שקט.
רק את.
יכולה לחשוב בשקט.
להילחץ ממה שצריך להילחץ ממנו בשקט.
לעשות את העבודה שלך בשקט.
אבל!--- אז!
ממקום מוכר מאד, מודחק מאד, מגיעה ידידתך משכבר הימים. והיא, כמו שהיא תמיד: חריפה. חזקה. ברורה ומנופפת באצבע מאיימת- האשמה!
אשמת הנצח התמידית. בת לוויה מוערכת שנולדה ביחד עם ביתך בכורתך בדיוק באותה דקת לידה. תאומה אסטרולוגית של ממש.
הילדה לא אוכלת/ חיוורת/ מתפתלת מכאבי בטן? ברור שאת. האמא אשמה.
הקטן נושך ילדים במעון?- חסך רגשי. את אשמה.
מעדיף את הידיים של אבא מאשר שלך? נראה לעיתים שהיא מתקשה בחברה?
היא לא גובהת על פי העקומה?
את.
הרגשת תשישות רבה ונסעת לחופשת מופלאה עם אחיותיך דרך 'יעלות' של וינטר קלאב והעזת ליהנות ועוד לרצות עוד?
אשמה.
וגם עכשיו. מניחה אותו בבית מדרשו, מרגישה הקלה שהילדים כולם מסודרים במוסדות לימודיהם.. ומרגישה אשמה.
איך את מעזה להרגיש הקלה? מה, את לא אוהבת אותם?
איך את מעזה לנוח? להרפות? לנשום?? להתרחק??
מה, את לא אוהבת אותם?
**
מגיעה הביתה בדיוק בשש וחצי, אחרי יום עבודה מוחץ ומשפד.
לא הצלחתי לצאת לפני רבע לשש והפקקים בבגין הרקיעו שחקים.
האשמה שלי ואנינכנסות יחד הביתה.
אני קוראת לילדים לאכול ארוחת צהריים של שבע בערב.
האשמה שלי ואני צרודות מקריאות. אנחנו רוצות לתקן את העוול שנגרם אבל הילדים שקועים- כל אחד בעולמו שלו.
נכנסת למטבח. משהו להכין לצהריים צריך, הלוא. מהתיק מצרצר הטלפון . עבודה. ברור עבודה.
שניות ספורות אני מתלבטת- להרים או לשים גבול??
העובדה שהילדים עדיין לא עטו עלי בתביעותיהם האינסופיות מתחבטת בקירות הוורקוהוליזם.
אני נכנעת ולוחצת על השב.
**
לילה. הסהר שולח קרני- אור חלביים על פרצופים קטנים. מלאכיי הענוגים לבושים פיג'מות ורודות ותכולות . אני מסתובבת בינותם בתוך פיג'מת עייפות משלי, וליבי כבד כספוג ענקי ששרה במים עכורים.
מה יהיה? עד מתי אהיה שפחה של מצב בלתי אפשרי .
כי זה בלתי אפשרי!
אני יושבת על קצה המיטה והדמעות זורמות בלי שליטה.
השיחה הארורה שנראתה לפני שעתיים וחצי חשובה מאד, התגלתה כהרסנית במיוחד. היא נטלה חצי שעה תמימה מזמני. מזמנם. הילדים סבבו אותי עצבניים מורטיי חצאית ומושכיי שרוולים. לא עזרו סימנים בידיים והעוויות פרצוף לכי תסבירי לילד בן ארבע שלא ראה את אמא שלו מתשע בבוקר ועד חמש, שהוא צריך להתאפק עוד כמה דקות כי היא מדברת עם מנכ"ל חשוב.
יש קופסאות כאלו- כמו התיקיות שהבוס הכריח אותך לסדר על המחשב בעבודה- קופסאות שבהן את אמורה להכניס את הנושאים העיקריים בחייך: בית. עבודה. ילדים. בעל. חברות. משפחה מורחבת.
הכללים הם כדלהלן: כל קופסה מתמלאת במה שאת ממלאה אותה בלבד.
את האחראית היחידה על הקופסאות.
העניין של מה למלא ואיפה תלוי בעיקר בסוג של אינטואיציה תת קרקעית ואינטלגנציה רגשית. בקיצור את צריכה ללהטט כקוסם.
דא עקא שכל ליהטוט, כידוע, הוא אך ורק אחיזת עיניים.
וכך, את מסתובבת בעולמו של הקב"ה מנסה להתמודד עם הליהטוט. לא מצליחה. כמעט נשברת, אך מושכת את עצמך בכוח אל המשימה הבאה/ המטלה הבאה/העונג הבא.
**
הירח מטפס אל מרכז השמים, עגול, חיוור וידעני. כמה נשים במצוקה מביטות בו עכשיו? כמה הביטו בו במשך השנים בעיניים דומעות לעת ערב?
הקונפליקט הזה של בית-משפחה מלווה שנים את נשות העולם. מה היה לפני כן? כשאישה לא יצאה לעבוד ונשארה בבית? על מה היה הקונפליט? בטוח היה. לחלוטין וללא ספק. איך אני יודעת? ההאשמה הזאת. ההאשמה ההורית היא עניין אינסטינקטיבי לחלוטין ואין לו קשר עם המציאות האמיתית.
זה כנראה משהו שהקב"ה טבע בנו על מנת לבנות את האגו החשוב כל כך של ילדנו.
אני מזדקפת על המיטה עם ההבנה הפתאומית הזאת!
מעולם- בזמנים שעבדתי וגם בזמנים שלא, לא היה מצב בו לא חשתי אשמה!
כשנסעתי לחופשה המדהימה עם יעלות של וינטר קלאב. בכלל לא עבדתי. אבל חשתי אשמה. על מה? על זה שאינני עובדת...ובכל זאת משאירה אותם לבד...
משהו בהיזכרות הזאת מרגיע אותי קמעא.
אני נצמדת את הפיג'מה הוורודה שהיא ביתי בת השמונה לשאוב נחמה.
מחר אמצא עוד אשמה להכות איתה על חטא?
מן הסתם.
אבל לפחות אדע.
וקל להירדם בתוך התלתלים מדיפי ניחוח השמפו המופלא של נסיכתי הוורודה.
לפום צערא אגרא.
הלב, אותו איבר עיקש וחסר היגיון, מרגיש הקלה.
אני חושבת לעצמי שיום אחד אני עוד אכתוב פואמה על הרגעים האלו.
הרגעים המתוקים של ההקלה האסורה, הברורה, המאושרה, הלא פתורה, של אחריי.
אחרי שאת מניחה את אחרון הצאצאים היקרים בגן, ושוב, את לעצמך
החיים שלך- שלך!
אף אחד לא מושך לך בשמלה,
בא בטענות,
מבקש תשומת לב מאצלתחתית הסיר המגורדת כבר בכף והיא ריקה לחלוטין.
שקט.
רק את.
יכולה לחשוב בשקט.
להילחץ ממה שצריך להילחץ ממנו בשקט.
לעשות את העבודה שלך בשקט.
אבל!--- אז!
ממקום מוכר מאד, מודחק מאד, מגיעה ידידתך משכבר הימים. והיא, כמו שהיא תמיד: חריפה. חזקה. ברורה ומנופפת באצבע מאיימת- האשמה!
אשמת הנצח התמידית. בת לוויה מוערכת שנולדה ביחד עם ביתך בכורתך בדיוק באותה דקת לידה. תאומה אסטרולוגית של ממש.
הילדה לא אוכלת/ חיוורת/ מתפתלת מכאבי בטן? ברור שאת. האמא אשמה.
הקטן נושך ילדים במעון?- חסך רגשי. את אשמה.
מעדיף את הידיים של אבא מאשר שלך? נראה לעיתים שהיא מתקשה בחברה?
היא לא גובהת על פי העקומה?
את.
הרגשת תשישות רבה ונסעת לחופשת מופלאה עם אחיותיך דרך 'יעלות' של וינטר קלאב והעזת ליהנות ועוד לרצות עוד?
אשמה.
וגם עכשיו. מניחה אותו בבית מדרשו, מרגישה הקלה שהילדים כולם מסודרים במוסדות לימודיהם.. ומרגישה אשמה.
איך את מעזה להרגיש הקלה? מה, את לא אוהבת אותם?
איך את מעזה לנוח? להרפות? לנשום?? להתרחק??
מה, את לא אוהבת אותם?
**
מגיעה הביתה בדיוק בשש וחצי, אחרי יום עבודה מוחץ ומשפד.
לא הצלחתי לצאת לפני רבע לשש והפקקים בבגין הרקיעו שחקים.
האשמה שלי ואנינכנסות יחד הביתה.
אני קוראת לילדים לאכול ארוחת צהריים של שבע בערב.
האשמה שלי ואני צרודות מקריאות. אנחנו רוצות לתקן את העוול שנגרם אבל הילדים שקועים- כל אחד בעולמו שלו.
נכנסת למטבח. משהו להכין לצהריים צריך, הלוא. מהתיק מצרצר הטלפון . עבודה. ברור עבודה.
שניות ספורות אני מתלבטת- להרים או לשים גבול??
העובדה שהילדים עדיין לא עטו עלי בתביעותיהם האינסופיות מתחבטת בקירות הוורקוהוליזם.
אני נכנעת ולוחצת על השב.
**
לילה. הסהר שולח קרני- אור חלביים על פרצופים קטנים. מלאכיי הענוגים לבושים פיג'מות ורודות ותכולות . אני מסתובבת בינותם בתוך פיג'מת עייפות משלי, וליבי כבד כספוג ענקי ששרה במים עכורים.
מה יהיה? עד מתי אהיה שפחה של מצב בלתי אפשרי .
כי זה בלתי אפשרי!
אני יושבת על קצה המיטה והדמעות זורמות בלי שליטה.
השיחה הארורה שנראתה לפני שעתיים וחצי חשובה מאד, התגלתה כהרסנית במיוחד. היא נטלה חצי שעה תמימה מזמני. מזמנם. הילדים סבבו אותי עצבניים מורטיי חצאית ומושכיי שרוולים. לא עזרו סימנים בידיים והעוויות פרצוף לכי תסבירי לילד בן ארבע שלא ראה את אמא שלו מתשע בבוקר ועד חמש, שהוא צריך להתאפק עוד כמה דקות כי היא מדברת עם מנכ"ל חשוב.
יש קופסאות כאלו- כמו התיקיות שהבוס הכריח אותך לסדר על המחשב בעבודה- קופסאות שבהן את אמורה להכניס את הנושאים העיקריים בחייך: בית. עבודה. ילדים. בעל. חברות. משפחה מורחבת.
הכללים הם כדלהלן: כל קופסה מתמלאת במה שאת ממלאה אותה בלבד.
את האחראית היחידה על הקופסאות.
העניין של מה למלא ואיפה תלוי בעיקר בסוג של אינטואיציה תת קרקעית ואינטלגנציה רגשית. בקיצור את צריכה ללהטט כקוסם.
דא עקא שכל ליהטוט, כידוע, הוא אך ורק אחיזת עיניים.
וכך, את מסתובבת בעולמו של הקב"ה מנסה להתמודד עם הליהטוט. לא מצליחה. כמעט נשברת, אך מושכת את עצמך בכוח אל המשימה הבאה/ המטלה הבאה/העונג הבא.
**
הירח מטפס אל מרכז השמים, עגול, חיוור וידעני. כמה נשים במצוקה מביטות בו עכשיו? כמה הביטו בו במשך השנים בעיניים דומעות לעת ערב?
הקונפליקט הזה של בית-משפחה מלווה שנים את נשות העולם. מה היה לפני כן? כשאישה לא יצאה לעבוד ונשארה בבית? על מה היה הקונפליט? בטוח היה. לחלוטין וללא ספק. איך אני יודעת? ההאשמה הזאת. ההאשמה ההורית היא עניין אינסטינקטיבי לחלוטין ואין לו קשר עם המציאות האמיתית.
זה כנראה משהו שהקב"ה טבע בנו על מנת לבנות את האגו החשוב כל כך של ילדנו.
אני מזדקפת על המיטה עם ההבנה הפתאומית הזאת!
מעולם- בזמנים שעבדתי וגם בזמנים שלא, לא היה מצב בו לא חשתי אשמה!
כשנסעתי לחופשה המדהימה עם יעלות של וינטר קלאב. בכלל לא עבדתי. אבל חשתי אשמה. על מה? על זה שאינני עובדת...ובכל זאת משאירה אותם לבד...
משהו בהיזכרות הזאת מרגיע אותי קמעא.
אני נצמדת את הפיג'מה הוורודה שהיא ביתי בת השמונה לשאוב נחמה.
מחר אמצא עוד אשמה להכות איתה על חטא?
מן הסתם.
אבל לפחות אדע.
וקל להירדם בתוך התלתלים מדיפי ניחוח השמפו המופלא של נסיכתי הוורודה.
לפום צערא אגרא.