הנשימות האחרונות: בחזרה אל הרגעים המרטיטים של האסון במירון

הנסיעה הפעם למירון הייתה רגועה יותר מבכל שנה. העצים הירוקים בדרך, הכבישים הרחבים בדרך צפונה הרחיבו את הדעת. בנסיעה הארוכה מאשדוד למירון, בנוסף לפקקים של ערב ל"ג בעומר - יום עמוס בכבישי הצפון שאילצו את האוטובוס לזחול - הספקתי לטפל בכמה סידורים חשובים שדחיתי במשך שבוע. רפרפתי בחוברת שחולקה לנוסעים, עברתי על הדף היומי, וגם הספקתי לבצע כמה שיחות טלפון חשובות.

התפילות

הדרך ב"ה עברה בשלום, וכך אני מוצא את עצמי עולה במעלות הרהר מירון, היכן שהאור החיים זחל ונישק את הריצפה לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי. חיפשתי  פינה רגועה בשביל שאוכל לומר בה את ספר התהילים ברוגע, וכך מצאתי את עצמי מגיע למעלות ר' דוב. שם, ליד גדרות הפח, מתחת לברזלים, מצאתי פינה שקטה. כן, היא הייתה פינה שקטה. הייתה ולא תהיה עוד.

התחלתי למלמל את פסוקי התהילים "אשרי איש אשר לא הלך.." וכשאני מגיע למילים, שאז לא הבנתי את המשמעות המיוחדת שיקבלו, אני מתרגש ואיני יודע ממה. "לִבִּי יָחִיל בְּקִרְבִּי וְאֵימוֹת מָוֶת נָפְלוּ עָלָי", צעקתי והתחלתי לרעוד, לא ידעתי מה ילד יום.

חיים אליעזר פונפדר מוכשר כחובש מד"א

כשהגעתי לפרק קי"ח שבתהילים, במילים "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ", משהו זז בי, ממש זז, אך לא ידעתי מהו. חזרתי על הפסוק כמה פעמים במנגינה הידועה "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָ-הּ", "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָ-הּ", "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָ-הּ" . כן כן, כמה וכמה פעמים, כשאני מבין את משמעות המילים אבל משהו בי לא נותן לי להבין לחלוטין.

ההמולה

ואז זה קרה. צעקות, המולה, רעש, בלאגן, צרחות ןדחיפות. והלם, בעיקר הלם ובלבול עצום. לאחר מכן הגיעו הנשימות אחרונות של הצדיקים. לפתע אני רואה תחתיי שכבות שכבות של צדיקים קדושים וטהורים. אני עוד עם ספר תהילים קטן ביד, עומד שם הרבה לפני שכוחות ההצלה הצליחו להגיע למקום ולהבין את גודל האסון. אותם צדיקים - סביבי כולם, רגועים ושלווים כאילו רק רבי שמעון בעצמו יושב איתם ומספר להם על גדולתו של הקב"ה.

החזקתי את התהילים ביד ללא יכולת תזוזה. לא שלא ידעתי מה לעשות, פשוט לא ידעתי, לא ידעתי כלום, לא ידעתי מי אני ומה אני, מה אני עושה פה בכלל, מה לעשות ואיך. הלם, ניתוק, תדהמה, טראומה שעד היום אני לא מצליח להבין את טיבה. אבל זה נגע בי. זה נגע מעט יותר מדי ותפס בי, תפס בי ולא עזב. הייתי שם ואולי יכלתי לעשות משהו, אך לא ידעתי מה ואיך.

אמנם הרמתי ידיים, אבל החיים ממשיכים הלאה. הלאה, אבל לא כמו שהיה. הדרך חזור הייתה עצובה, עצובה מאוד. נסעתי עם ידידי חגי כהן מ'הצלה דרום', ישבתי לידו מכונס בעצמי, אך לפתע נפלט לי מבלי לשים לב המשפט: "מתי גם אני אדע, אדע להציל, אם רק הייתי יודע".

החיוכים הרגועים של הקדושים לא יוצאים לי מהראש והם מלווים אותי גם היום.  היום אני מציל חיים ויודע שזה רק בזכותם ולעילוי נשמתם. החלטתי שאני נותן מעצמי ומזמני בהתנדבות למד"א בהצלת חיים, כשהמילים חרוטות בליבי, אמנם "לִבִּי יָחִיל בְּקִרְבִּי וְאֵימוֹת מָוֶת נָפְלוּ עָלָי", אבל אנחנו ממשיכים הלאה כי אנחנו יודעים וזוכרים: "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָ-הּ"

וזה המקום לומר תודה לחגי כהן אחראי הדרכה מגן דוד אדום אזור לכיש, ולמאיר אשכנזי סמנכ"ל הצלה דרום, על קורס מקצועי וליווי אישי, שבסיומו הוכשרתי כחובש רפואת חירום.

כתב: חיים אליעזר פונפדר • נכתב ונערך ע"י שמחה בלוטניק

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!