מתי הגרי"ש זצ"ל הורה לממן ליתום טיסה לאומן?

1. מחלוקת אוּמָן
כמיטב המסורת, בערב השנה החדשה מתעורר לו 'פולמוס הנסיעה לאומן'.

הטיעונים לכאן ולכאן, חוזרים על עצמם מדי שנה. אלה בְּכֹה ואלו בכה. רק רשימת התומכים והמתנגדים – מחליפה פנים. אם בעבר היו אלה פוסקי הדור וראשי החסידות, כיום, בהתאם לירידת הדורות, הנושא הפך לעניינם של עסקנים ודוברים, הנאבקים זה מול זה קבל עם ועדה מעל גבי האתר.

רבינו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל הביע הסתייגות עקרונית לנסיעה לראש השנה באומן, בוודאי כאשר מדובר על תלמידי ישיבות ליטאיות.

ובכל-זאת, כל מקרה לגופו – והיו מקרים חריגים.

אברך חסיד ברסלב הלך לעולמו בטרם עת. 'ועד הרבנים לענייני צדקה' הקים קרן צדקה, גייס תרומות מהציבור והתחייב לדאוג לכל צרכי היתומים והאלמנה.

לקראת התקדש ראש השנה הראשון שלאחר הפטירה, ביקשה האם-האלמנה מימון לכרטיס טיסה לאומן עבור בנה הצעיר. בכך ביקשה להמשיך את מסורת האב, שהיה עושה מדי שנה את 'יום הרת עולם' על ציונו של רבי נחמן מברסלב.

בהנהלת הארגון סירבו תחילה לאפשר זאת בנימוק הבא: תפקידנו כמנהלי הקרן לדאוג לצרכי קיום בסיסיים כמזון, ביגוד וסיוע בהוצאות נישואי הילדים, אך אין תפקידנו לממן כרטיסי טיסה.
כשעלו רבני הארגון לשמוע את הכרעת רבינו הגרי"ש זיע"א בנושא, הפתיע אותם בתשובתו: "עליכם לממן מכספי הקרן את הנסיעה לאומן. התפקיד שלכם כארגון צדקה להיות במקום אבא ליתומים. אין זה רלוונטי מה ההשקפה שלכם אודות נסיעה לאומן".

זו רק דוגמה אחת המעידה כי בלשכת הגזית, נדון כל מקרה לגופו, ואין להסיק מאירוע זה למקרה אחר. לעניין הנסיעה לאומן, אין דינו של חסיד ברסלב יתום כדינו של אוהד ברסלב הלומד בישיבה ליטאית, כפי שאין דינו של אברך כדינו של נער בגיל ההתבגרות. דבר אחד ברור: יש בתוכנו די והותר נושאים השנויים במחלוקת. במקום לפלג, בואו נתאחד.

בתחילת סדר מלכויות, מופיע הפסוק: "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל". כפי שאנו מצפים מהקב"ה שלא יראה בנו את החטאים, המכונים 'אוון' ו'עמל', כך ננסה גם אנו לא להתמקד בחסרונות של השני. לא בגילוי חסרונות תפארתנו, כי אם במציאת מעלות ויתרונות.

תכלה שנה, קללותיה ופילוגיה. תחל שנה, ברכותיה ואחדותה.

2.
"כ"ט אלול. היום הוא היום האחרון בשנת תש"ט... הרהורים רבים עולים בלבי כשאני מתחילה לחשוב מה לי לבקש מה' לשנה החדשה? האם אבקש עושר? האם אבקש משהו אחר גשמי? יופי, כבוד או משהו דומה? אומנם, היצר הגופני שלי דוחפני לבקש כך. הלוואי ותהיה השנה הזאת בשבילי שנה נעימה ומלאת שמחה.

"נכון, גם זה חשוב. אך לעומת זה, בכל פעם שאני מהרהרת בזאת, מתעורר בי רגש נגדי: מדוע אבקש את הדברים הגופניים האלה? והלא אני יודעת שהם בני חלוף. אבקש יותר דברים נצחיים, שהם האושר האמיתי. אבקש חכמה, דעת, תבונה וכו'. אם יתן ה' בלבי דעת שאוכל להתנהג כראוי ולעשות כל דבר בדרך הנכונה, הרי ממילא יביא הדבר את שאר התענוגות. זה יביא לי סיפוק, שמחה, וממילא יבואו גם שאר הדברים שאני מתברכת עליהם בלבי".

"...י"א תשרי תש"י. אינני יכולה להרשות לעצמי לתת ליום הקדוש לעבור מבלי לכתוב עליו למזכרת משהו. נפלאים היו הרגעים של התרוממות הרוח שעברו עלי בזמן התפילה בישיבה (ישיבת חברון בירושלים – ש.ק.). התפילה כאן משרה מצב רוח מיוחד. ההווי בישיבה נותן לתפילה צורה נעלה יותר. איזה רגש, איזו השתפכות נפלאה היתה התפילה.

"באותם רגעי התעוררות, לא הרגשתי שום דבר בסביבתי. כמה נפלא הדבר. כשאני נזכרת עתה בזה אני חושבת: אשרי מה טוב חלקי שאני זוכה להיות באטמוספירה קדושה כזו. איזה טעם יש לחיים בלי אותם רגעי הרוח שאנו חשים?! הרי הכל היה טפל לולא היינו נכנסים לעתים לעולם הרוחניות. יש צורך חיוני לפשוט מעלינו לפעמים את הלבוש הגשמי ולצלול למעמקי הרוח.

"עכשיו, חלף הכל... אבל בלב נשאר משהו מהיום הקדוש. מלבד הזיכרון על היום, יש איזו הרגשה אחרת, הרגשה נעימה של טהרה. ושוב בא רצון חזק להתמיד במצב זה, להישאר בטהרה, ויהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי שלא אחטא עוד...".

כך, בעודנה בת שבע-עשרה, כתבה סבתא, הרבנית יהודית קוק ע"ה, ביומנה האישי.

3.
לא נעים לרדת מהקודש אל החול בימים כה נשגבים, אך התעלמות מוחלטת מהתגובות הנסערות שהצטברו בתיבת הדוא"ל שלי בעקבות הטור הקודם – עלולה להתפרש כהסכמה שבשתיקה.

הטור נכתב מתוך מטרה אחת ויחידה: להבליט את ה'מאחד' שבינינו ערב השנה החדשה.

אך מה לעשות, ליהודים תמיד יש טענות.

קוראים חרדים טענו כי כותב השורות מחניף לכוללים 'דתיים-לאומיים', וגרוע מכך - לרב ציוני-דתי, המנהיג בעירו 'היתר מכירה'. ובכן, כתבתי מילים טובות על כוללים לבוגרי הישיבות הציוניות. כולנו אמורים לפעול מאינטרס משותף: להגדיל תורה ולהאדירה. לא אמרתי מילה טובה אחת על 'היתר-מכירה'. אכן, מרן פוסק-הדור הגרי"ש אלישיב זצ"ל התנגד לכך בחריפות והוכיח מדברי הראי"ה קוק זצ"ל, כי הוא עצמו היה מתנגד לכך בימינו, בתנאים הנוכחיים. בסך-הכל ציינתי עובדה יבשה: הרב מיכה הלוי פתח ביוזמה יצירתית לעידוד הגננים לטפל כהלכה בגינות הנוי בשנת השמיטה. עוד עובדה: סמוך ממש לביתי קיימת חנות בהכשר הרבנות פתח-תקוה, המוכרת ירקות ופירות מיבול נוכרי.

קוראים דתיים-לאומיים נפגעו וכתבו לי: "גילית את אמריקה שיש תורה מתחת לכיפה הסרוגה". ובכן, טור זה אינו עוסק בחשיפות וגילויים. הוא מבקש, בסך-הכל, לתת את הדעת על נושאים חיוביים וחיוניים. אם מישהו נפגע מאזכור חיובי של הישיבות 'מרכז הרב' ו'הר המור', שיבדוק בציציותיו מדוע באמת זה מפריע לו. תפילתי שכוללים ציוניים-דתיים ייפתחו בכל שכונה, וממילא לא יעוררו עניין.

קוראים דתיים-לייט נפגעו בשביל נפתלי בנט. לא נותר לי אלא לומר לעצמי: אשריי שנתפסתי על דברי תורה, ויהא חלקי עם יוני שטבון. אחרים גם ביקשו להשמיץ את רבה של פתח תקוה על חנפנות לחרדים ולחרד"לניקים. לא נותר לי אלא לומר לו: אשריך שנתפסת על דברי תורה.
שנה טובה לכולם.

לתגובות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!