"מה הדיבור אצלכם?", סלנגים ייחודיים לכל עיר | הרשימה המלאה

האקדמיה ללשון העברית פנתה לישראלים, לרגל יום העצמאות, וביקשה מהם לשתף את הציבור הרחב בסלנג מיחד או מטבע לשון שהם משתמשים בו באופן יומיומי והוא ייחודי רק לתושבי היישוב בו הם גרים. ההיענות היתה רבה וגולשים רבים שיתפו פעולה באתגר הלשוני.

מתברר שישנם מונחים שזוכים למספר סלנגים ובכל הנוגע למשחקים או ממתקים- יש לנו מספר רב של כינויים.

• "צמר גפן מתוק", "שערות סבתא" – באשקלון שמבלולו, בנתיבות וסביבותיה סמבלולו.

• סוכרייה על מקל – בטירת הכרמל אמבר, בירושלים וביבנה מציצה, ביהוד צ'ופמלה (סוכריית תרנגול על מקל).

• סוכריות – בחיפה נראים בשם בונבונים.

• ליקריץ – בירושלים יכונו בתיאור במבליק, לעומת זאת בעכו רביסוס.

• סוכריות גומי שטוחות (שטיחים) – ברמלה ובירוחם ואולי אף בכל הארץ, חמצוצים.

• סוכריות גומי – בקריית גת פכרו (והסיבה היא, לדברי תושבי המקום, "על שם איש בשם פכרו שהיה עומד עם עגלה וסוס ומוכר גומים").

• תפוח עץ המצופה סוכר שרוף אדום – ביפו ובנתניה יכונה גִידִיאללה או יאללה גדיאללה.

משחקי ילדים

• מסתבר כי גלעיני המשמש (המשמשים למגוון משחקים) זוכים למספר גבוה במיוחד של כינויים בכל רחבי הארץ– גוגואים בנתניה, בעכו, בפתח תקווה, בראשון לציון, ברחובות, ברמלה ובתל אביב; אג'ואים או עג'ואים או עג'וקים בירושלים.

• גולות – בחיפה בלורות. לעומת זאת, בירושלים בלורה היא אחת מסוגי הגולות ש"מכסחות וצולפות הכי טוב".

• גם המשחק הפופולרי שכולנו מכירים מהילדות "אבן נייר ומספריים" זוכה לשמות רבים – בחיפה והקריות אבן שוק, בירושלים אבן ג'וק, בנתניה שָׁה, בכרמיאל צ'ין צ'אן צ'ון (וכך סיפר רגב אושר מכרמיאל: "הייתי בהלם כשגיליתי שלמשחק קוראים אבן נייר ומספרים" והסביר איך משחקים: ההיכון היה צ'ין צ'אן וכשהיינו יורים את הסימן היינו אומרים צ'ון. ככה שאם יש תיקו, מיד אחריו עוד צ'ון… לדוגמה, מחרוזן של שלוש סימנים זהים הייתה צ'ין צ'אן.. צ'ון….צ'ון .. צ'ון.. עד להכרעה").

• "שק קמח" –בירושלים אבו־יוֹיוֹ, בפתח תקווה אַבִּי־יוֹיֶה, באור יהודה חאלבו, באשקלון דיו, בלוד קיבבוס או אקיבבוס.

• כשמישהו שברשותו קיים אוסף (קלפים, גוגואים וכדומה) מעוניין להיפטר ממנו, הוא זורק את האוסף באוויר כדי שכל הילדים יתקבצו לתפוס ולאסוף את השלל ומכריז – בירושלים קולולוש, בטירת הכרמל, בבאר יעקב ובשדה אילן קללושה, בנתניה, בחיפה ובקריות שאשא, בשכונת אחוזה בחיפה עופי עופי, וברחובות אוֹרייה.

• דמות שנועדה להפחיד ילדים כדי שיגמרו את האוכל או ילכו לישון יפה – בירושלים, בטבריה וביבנה אַבּוּלֶלֶה.

מילים ייחודיות לפי יישובים

• אילת: ג'יבוטים – כפכפי אילת. יָלָה – שקית מיץ קפואה שהיו מוכרים פעם במכולות.

• באר שבע: אלמוש – כך יכונה אדם יבש, אדם ש"מבאס". ג'וסי – היא שמועה עסיסית במיוחד. עליתי לישון – הלכתי לישון. טוֹנָה – הדג טוּנה.

• חיפה: טור או יאס / טור או יאז – "עץ או פל"י". ביצי מדוזה – החומר הצורב של המדוזות. לעשות את הכיכר – לעשות סיבוב פרסה. בונבונים – סוכריות. בלורות – גולות. אבן שוק – "אבן נייר ומספריים".

• טבריה: זינח – כינוי לאדם מעצבן. ויילי – מילת התפעלות. עזה – "אוי ואבוי", "איזה אסון" ונהוג למשוך את ההברה האחרונה, למשל: "עזהההה, תראה מה קרה פה".

• ירושלים: אשתנור – פיתה דקה במיוחד (לאפה). בארוד – קריאה לפני פיצוץ סלעים. טייארה – עפיפון. פיניונס – צנוברים. פיקות – קפצונים. מציצה – סוכרייה על מקל. במבליק – ליקריץ. אַבּוּלֶלֶה – שד מפחיד. וכידוע בירושלים יש רק חתולות (במלעיל).

• נתניה: לצ'קלף – לשקר (מקור הפועל הוא המילה צ'יקלפה). מחרוק (על הים) – משוגע על (הים). "יצאת סמתה" – עשית מעשה מטומטם. ספונג'ה – משקה מוגז מתרכיז וסודה. שָׁה – "אבן נייר ומספריים".

גם בגזרת הקיבוצים יש מילים שייחודיות רק להם

• כלי לאשפה על השולחן בחדר האוכל – כלבויניק, ציבורית.

• לחם מטוגן – אבירים (נאות מרדכי), ארמריטר (להבות הבשן) – בעקבות  הביטוי armer Ritter בגרמנית שפירושו 'אביר עני' – ביטוי שהביאו עימם המייסדים בקיבוצים שהיו יוצאי גרמניה).

• אגוזן – חמאת בוטנים.

• מיונית – מיונז.

• גולגולים – "כדורי שוקולד" עשויים מעוגיות מרוסקות ושוקולד.

• שטבּדֵקֶה – שמיכת פוך (יבנה, מגרמנית).

• פוּסִים – הבוץ שנשאר אחרי הכנת קפה שחור (משמר העמק).

ואיך אפשר בלי המילים שכולנו מכירים מילדות ומשתמשים בהם רק בסביבות היישובים החרדיים

• אוחז – 'תופס'; "לא אחזתי" = לא שמתי לב, לא קלטתי.

• סובארו אברייכים (מודיעין עילית) – רכב ישן במצב לא טוב (מפני שרק אברכים שאין הפרוטה מצויה בכיסם מחזיקים רכב כזה).

• קימחֶא (בית שמש) – "קִמחא דפִסחא" (כי בבית שמש יש התעסקות עד בלי די בעניין, עד שנתנו לזה שם קליט יותר, ובכל הערים החרדיות יודעים שבבית שמש מחלקים "קימחא" וחוטפים "קימחא").

בנוסף, לכל מקום יש מילים הייחודיות רק לו ומאחורי כל מילה כזו יש הסבר:

אֲדוֹרַבּ (צפת) – המילה משמשת מילת התפעלות, לדוגמה: "אדורב, מדהים!" "אדורב, אני לא מאמין!" "אדורב, אחי, איך עשית את זה?" לדברי הכותב עד היום הוא לא נתקל באנשים מחוץ לצפת שמכירים את המילה או משתמשים בה.

אוטובוס (ערד) – פרוק־רגליים אפור שמתכדרר לכדור כשמציקים לו. במקומות אחרים קוראים לו בשם החינני "אורי כדורי".

בוזריעה (נתיבות) – לפני שנים רבות היה בנתיבות מוכר גרעינים ופיצוחים בשם מרדכי עמר שהתפרסם בשם בוזריעה (אבי הגרעינים בערבית). מהר מאוד השם הפך לביטוי השגור למרכולתו של אותו מוכר. ברבות הימים הוסיף המוכר למרכולתו גם את הסוכריות המכונות ממתקי גומי, ומהר מאוד היו סוכריות אלה למוצר העיקרי שמכר. עד היום נתיבותי אמיתי אומר 'בוזריעה' כאשר כוונתו לממתקי הגומי.

דופייה או דו־פייה (רחובות, נס ציונה, גבעת ברנר) – צינור השקיה, "כי יש לה שתי פיות – אחת מכל צד". כותב ששלח את הביטוי, בן קיבוץ גבעת ברנר: הדופיה היא חידושו של הבלשן יוסף אחאי, חבר גבעת ברנר. מהקיבוץ התפשטה המילה לאיזור הקרוב שבין גדרה לנס ציונה.

סבגית (נהרייה) – פסי האטה. הם קרויים על שם ראש העיר לשעבר ז׳קי סבג. בתקופתו כראש עיר בנו כל כך הרבה פסי האטה עד שבנהרייה התחילו לקרוא להם ׳סבגיות׳.

פנצ'וס (מבוא חורון) – המילה מופיעה בדרך כלל בצירוף 'דונט פנצ'וס' (כלומר לא לפנצ'ס) – מילה שהדור הוותיק ביישוב המציא, והיא תפסה חזק עד שבחגיגות הארבעים ליישוב היא הודפסה על כל החולצות של התושבים. רק מי שגר במבוא חורון יודע את המשמעות וקשה מאוד להסביר אותה: במילים לא מדויקות פירושה בין לא להתפלסף ללא להתנשא.

תימָנוע (ראש העין) – קלנועית. בראש העין גרים קשישים רבים ממוצא תימני, שייבדלו לחיים ארוכים. בזכות הצביון הכפרי של השכונות הוותיקות בעיר, הקשישים מתניידים בקלנועיות. הצעירים מכנים רכב זה בשם תימנוע (הלחם בסיסים: תימני+מנוע).​

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!